1. מונחת לפניי בקשה לביטול פסק בורר (הפ"ב 46124-06-11). מדובר בפסק בוררות אשר ניתן על-ידי בית הדין לממונות שעל יד המועצה הדתית ירושלים, ואשר הוגש לאישור על-ידי ב"כ המשיב בהפ"ב 35905-05-11.
2. יצוין כבר עתה כי הבקשה לביטול הוגשה באיחור, לאור המועדים הקבועים לכך בסעיף 27 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן: "החוק"). לפי הוראות סעיף 27 האמור, על המבקש ביטולו של פסק בורר להגיש את בקשתו תוך 45 יום מיום מתן פסק הדין, או מיום המצאתו לידיו אם לא ניתן לפניו, לפי המאוחר. במקרה דנן, פסק הבורר ניתן ביום 6.2.11 והומצא למבקש תוך ימים ספורים לאחר מכן, בעוד שהבקשה לביטול הפסק הוגשה ב - 27.6.11, כך שאין ספק כי הבקשה הוגשה באיחור ניכר. מסיבה זו, כבר נקבע בהחלטה הקודמת מיום ... כי כל אותן טענות שמעלה המבקש בבקשתו לביטול פסק הבורר אשר נשענות על עילות הביטול שבסעיף 24 לחוק אינן עומדות לרשותו של המבקש, לאור איחור בהגשת בקשתו ודינן להידחות.
3. עם זאת, טוען ב"כ המבקש כי באמתחתו שתי טענות עקרוניות, אשר אינן כבולות במועדים הקבועים בסעיף 27 וכי ניתן להגישן כל עת: ראשית, טען ב"כ המבקש כי מרשו מעולם לא חתם על הסכם בוררות, ועל כן, בית הדין לממונות פעל שלא בסמכות ככל שהיו קשורים ההליכים שבפני בית הדין אליו. טענה זו נדחתה בהחלטתי מיום ...., שם צוין כי על אף שהמבקש עצמו לא חתם על הסכם הבוררות, קיים הסכם בכתב, ולפי הפסיקה אין חובה שבעל דין יחתום על ההסכם, אם קיים הסכם בכתב, ואם בעל הדין פעל בהתאם להסכם ולקח חלק פעיל בהליכים שנוהלו על-ידי הבורר. במקרה דנן, אין עוררין בעובדה שהמשיב השתתף בצורה פעילה בכל הדיונים של בית הדין, ומעולם לא העלה כל טענה בפני בית הדין כאילו שהוא פועל ללא סמכות.
4. הטענה השנייה שמעלה ב"כ המבקש מתייחסת לשאלת חתימותיהם של הדיינים על פסק הבוררות. לטענת ב"כ המבקש, על אף שעל העותק של פסק הבוררות שהוגש לאישור מודפסים בתחתית הפסק שמותיהם של שלושת הדיינים, ומעל כל שם מופיע סימון "(-)", אין בכך כדי להוות תחליף לחתימות מלאות של הדיינים, ולטענתו, תוך היכרותו את נוהלי בית הדין לממונות, הדיינים לא חתמו כלל על ההעתק המקורי של הפסק, וציון החתימות צורף להעתק אשר נמסר לצדדים על-ידי המזכירות. במצב זה, כשהבוררים כלל לא חתמו לטענתו על פסק הבוררות, אין בפני בית-משפט פסק בוררות תקין שניתן לאשרו.
בתמיכה לטענתו, מפנה ב"כ המבקש לסעיף 20 לחוק הבוררות, לפיו חייב כל פסק בורר להיות חתום, ולטענתו, החתימה איננה מיועדת אך ורק כראיה לקבלת הפסק, אלא היא קונסטיטוטיבית, והחתימה היא אשר הופכת את הפסק לפסק תקף אשר ניתן לאשרו; בהעדרה של חתימה, אין כלל פסק בפני בית המשפט.
5. ב"כ המשיב, אשר הגיש את הפסק לאישור טוען מנגד כי פסק הבוררות אכן נחתם בשעתו על-ידי הבוררים, וכי הצורה שבה הוצא העתק הפסק אשר הוגש לאישור, אינה אלא תוצאה של הנוהלים של מזכירות בית הדין אשר בדרך כלל שומרים את פסק הבוררות המקורי והחתום בתיקיה בעוד שהיא מוציאה לצדדים העתק אשר עליו לא מופיעות החתימות המקוריות, אלא אישור מזכירות על צירופן של החתימות בפסק המקורי.
6. לאור מחלוקת זו, קבעתי מועד להוכחות אך ורק בשאלת הנוהל שלפיו נחתם הפסק נשוא הבקשה; ולצורך זה הוזמנה המזכירות בית הדין להעיד בפני בית המשפט. מעדותיה עולה כי בשעתו היה נהוג שאב בית הדין חותם לבד בשלב ראשון על פסק הבוררות לאחר שההרכב הגיע להסכמה על תוכנו של הפסק, ועושה זאת בדרך של משלוח מייל למזכירות אשר אליו מצורף הפסק ואשר בסופו משתיל אב בית הדין חתימה דיגיטלית אלקטרונית. בהמשך, כשמגיעים הדיינים הנוספים למשרדי בית הדין, מצרפים גם הם את חתימותיהם לפסק, ולמיטב זיכרונה, כך גם נעשה במקרה דנן. אם כי, המזכירה גם ידעה להעיד כי במקרה הספציפי שבפני בית משפט זה, נמסרו עותקים של הפסק לצדדים בשלב שהפסק המקורי היה חתום אך ורק על-ידי אב בית הדין, בעוד שהדיינים הנוספים צרפו את חתימותיהם בשלב מאוחר יותר, אם כי לפי מיטב זיכרונה, ימים ספורים בלבד לאחר מכן.
7. אכן צודק ב"כ המבקש בטענתו כי פסק בורר שניתן ללא חתימה איננו פסק שניתן לקיימו או לאשרו.
סעיף 20 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן: "החוק"), קובע כדלהלן:
פסק בוררות יהיה בכתב וייחתם על ידי הבורר בציון תאריך החתימה; בבוררות לפני בוררים אחדים, די בחתימת רובם אם צויין בפסק ששאר הבוררים אינם יכולים או אינם רוצים לחתום עליו.
על בסיס הוראות המחוקק האמורות, קבעה כב' השופטת צור בה"פ 534/00
רקפת שיווק נייר בע"מ נ' זלצמן (פורסם במאגרים; מיום 11.10.11), כדלהלן:
יסודות ה
"כתב" המפורטים בסעיף 20 לחוק הם קונסטיטוטיביים ולא ניתן להתנות עליהם. סעיף 20 לחוק המורה בבירור כי פסק הבורר צריך להיות חתום על ידי הבורר. לא נחתם הפסק, גם אם הוכן בשלמותו, אין זה פסק בורר שניתן כדין.
בענייננו, מלכתחילה טענה המבקשת כי די בחתימת מזכיר בית הדין לממונות בירושלים (להלן - בית הדין לממונות) וכי הנוהג בבית הדין לממונות הינו כי מזכיר בית הדין חותם על ההחלטות ופסקי הדין המודפסים שמוציא בית הדין (עמ' 5 לתגובת המבקשת מיום 3.5.01, נספח ב' לתגובה).
ביום 7.6.01 ביקשה המבקשת לצרף מסמך נוסף בטענה שהוא העתק נאמן למקור של פסק הבורר שצורף לבקשה, אלא שהפעם הוספו לו חתימותיהם של שני הדיינים. אין לקבל דרך זו. לא ניתן לחתום
היום
על פסק שניתן לפני שנתיים. המבקשת טוענת כי מטרת הגשת הפסק הנוסף אינה להחליף את פסק הבוררות שאישורו מתבקש, אלא לאשר את תוכנו באמצעות הדיינים שנתנו את הפסק המקורי. אין לקבל דרך זו. הוראת סעיף 20 לחוק הבוררות מחייבת את הבוררים לחתום על פסק הבוררות. עוד קובע החוק כי הבוררים יחתמו על הפסק בציון תאריך החתימה ומכאן שתאריך חתימת הפסק הוא יום מתן הפסק. בענייננו, הפסק אותו מבקשת המבקשת לאשר אינו חתום על ידי הבוררים ואילו המסמך החדש מושא הבקשה בפני, נחזה להיות פסק חתום על ידי הבוררים כשתאריך החתימה הוא
לפני שנתיים, כאשר אין חולק כי החתימה הוספה רק היום. מסמך זה לקוי על פניו שכן הוא נחזה להיות פסק בוררות חתום כדין ביום מתן הפסק (לפני שנתיים) למרות שאין חולק כי נחתם היום. טענת המשיבה כי היה פסק בוררות חתום כדין אך הוא נעלם מתיק הבוררות היא טענה עובדתית ומכל מקום אין היא עולה מהמסמך
שאינו תואם את הפסק המקורי והעיקר אינו תואם את מה שהוא נחזה להיות על פניו.
עינינו הרואות, איפוא, שאם בעת מתן פסק הדין לא חותמים הבוררים עליו, אין כלל בפני בית המשפט פסק דין כלשהו לאישור. על כן, גם אי אפשר לבוררים להוציא מתחת ידם בשלב מאוחר יותר "הבהרות" כלשהן לפסק הדין הלקוי המקורי, מאחר שהבהרות ניתן להוציא, אם בכלל (לפי סעיף 22 לחוק), רק לפסק דין שכבר ניתן כדין; בעוד שפסק דין לא חתום הרי אינו קיים בעיני החוק, ועל כן אין כל בסיס אשר עליו ניתן להוציא הבהרות. זאת ועוד, לפי פסק דין
רקפת הנ"ל, גם אי אפשר לבוררים להוציא בשלב מאוחר כלשהו העתק של הפסק המקורי אשר אליו יצרפו הפעם את חתימותיהם. צירוף מאוחר של חתימות לפסק דין שניתן תקופה ארוכה לפני כן, לא ייחשב כחתימה תקינה של פסק הדין, ובפרט אם החתימות מצורפות רק לאחר שהפסק המקורי מוגש לאישור בית המשפט ללא החתימות האמורות.
הלכה זו באה לידי ביטוי פעם נוספת בהחלטתו של כב' השופט כרמל בה"פ (י-ם) 6375/07
יצחק שמעון נ' הזית - עמותה לשיכון רווחה ודת (פורסם במאגרים, מיום 22.5.08), בו נקבע כי
הוראות סעיף 20 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 קובעת: "פסק בוררות יהיה בכתב וייחתם על ידי הבורר בציון תאריך החתימה". יסודות אלה הם מהותיים ולא ניתן להתנות עליהם. משקבע המחוקק, בבירור, כי פסק הבורר צריך להיות חתום על ידי הבורר, כי אז משלא נחתם הפסק, גם אם הוכן בשלמותו, אין זה פסק בורר שניתן כדין. הולמים לענייננו דברי כב' השופטת י. צור בה"פ 534/00
זלצמן נ' רקפת שיווק נייר בע"מ (לא פורסם), אליו הפנה המבקש בטענותיו.
גם המלומדת הפרופ' אוטולנגי (בספרה
בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת, 2005, בעמ' 756) מסכמת את ההלכה הרלבנטית בהתאם לאמור לעיל:
מי צריך לחתום על הפסק? ברור מאליו שהבורר שדן בסכסוך, הוא שצריך לחתום על הפסק. החתימה כאן משמשת לא רק כראיה לכך, שהבורר הוא שנתן את הפסק ולא אחר, אלא גם כחתימת קיום בלעדיה אין. אין לקבל כפסק בורר מסמך החתום על ידי מישהו אחר, שאינו האדם אשר כיהן כבורר.