הבקשה
1. לפני בקשה לאישור פסק בוררות על פי סעיף 23 (א) לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968 (להלן:"חוק הבוררות").
2. המבקש, סבאג אברהם (להלן:"המבקש"), עותר לאשר פסק בוררות שניתן על ידי בית הדין הרבני האזורי בפתח - תקווה (להלן: "ביה"ד הרבני"), ביום 4.7.2004, בסכסוך שכנים שהתגלע בינו לבין המשיב, אשואל בצלאל (להלן: "המשיב"), בעניין סככת חניה שהוקמה על ידי המשיב.
רקע עובדתי
3. המבקש והמשיב הם שכנים וקיימת ביניהם גם קרבת משפחה.
4. המבקש הינו בעל זכויות החכירה של מקרקעין המצויים ברח' כנפי נשרים 18 בראש העין, הידועים כגוש 4259 חלקה 33/2.
5. המשיב, ביחד עם רעייתו, גב' אשואל רותי, הינם בעלי זכות חכירה של מקרקעין המצויים ברח' כנפי נשרים 16 בראש העין והידועים כגוש 4256 חלקה 32/2.
6. בין המבקש למשיב התגלע סכסוך בעניין סככת חנייה שנבנתה על ידי המשיב ואשר חלקה מצוי בשטח המקרקעין שבבעלות המבקש, כפי שמודגם במפה הטופוגרפית מיום 4.5.99, שהוגשה וסומנה מב/2.
7. הצדדים הסמיכו את ביה"ד הרבני, לפסוק בסכסוך ביניהם, בהתאם לשטר הבוררות שנחתם על ידם (נספח ב' לבקשה להלן:"שטר הבוררות").
8. לאחר שמיעת ראיות, ציין ביה"ד הרבני כי תכנית שינוי וחלוקה מחדש בטאבו אושרה על ידי הועדה המחוזית ביום 20.1.82, מכוחה שונה קו הגבול בין החלקות. ביה"ד הרבני פסק כדלקמן:
"בעת הרישום של שינוי השטח כנראה לא היה ידוע לנתבע (המשיב - ב.ט)
, על הרישום, וזאת ע"פ חליפת המכתבים הנמצאת בתיק. מאידך לא ברור לבית הדין האם הייתה מחאה של התובעים בזמן הקמת הסככה...בשלב מאוחר חתם האב על שינוי גבולות המגרש, כך שהתובעים קבלו את החלק שאותו הם טוענים, אולם הנתבע לא ידע על כך. הנתבע בנה בינתים סככה, לדבריו הסככה היתה קימת מספר שנים ולא מיחו בידו, ואילו התובעים אומרים שמחו ביד הנתבע. העברה ממש בטאבו נעשתה מאוחר יותר. גם התובעים אינם טוענים שהנתבע נכנס שלא ברשות כמפורט בפרוטוקול. אילו לא היה הנתבע מחזיק במגרש בודאי היינו מקבלים את תביעת התובע, אולם מאחר והנתבע מחזיק בשטח, ויש לו חזקה מעל שלוש שנים, ולבית הדין אין בירור אם היתה מחאה אם לאו, אין בית הדין יכול לחייב את הנתבע לפנות את הסככה, אולם מאידך רישום של מקום המגרש ישאר ברשות התובעים, וכתוצאה מכך לא יוכל המחזיק לתקן שום תיקון בסככה. כיון שכך מחליט בית הדין על דרך הפשרה, התובעים ישלמו לנתבע כשווי שכירות מקום חניה לעשר שנים, ישאו בהוצאות פירוק ופינוי הסככה, והנתבע יפנה את הסככה לאחר התשלום הנזכר, לחילופין ימשיך הנתבע להשתמש בסככה עוד חמש שנים מהיום, ולאחר מכן תפורק הסככה ע"י התובעים".
9. הבקשה לאישור פסק הבוררות, הוגשה ביום 25.10.2012, כלומר בחלוף למעלה משמונה שנים ממיום מתן פסק הבוררות.
10. המשיב התנגד לאישור פסק הבוררות ואף הגיש ביום 26.11.12, בקשה לביטול פסק הבוררות (הפ"ב 48128-11-12).
11. בישיבת 14.2.2013, הודיע ב"כ המשיב כי המשיב אינו עומד על הבקשה לביטול פסק הבוררות תוך שהוא שומר על זכותו לטעון את כל הטענות הרלבנטיות להתנגדות לאישור פסק הבוררות. בהתאם להודעה זו, הבקשה לביטול פסק הבוררות נמחקה (החלטה מיום 14.2.2013, עמ' 3 לפרוטוקול).
טענות המשיב כנגד אישור פסק הבוררות
12. המשיב טוען כי פסק הבוררות ניתן בחוסר סמכות, שכן אשתו, גב' רות אשואל, שהינה בעלים במשותף במקרקעין וכן בעלי זכויות נוספים במקרקעין; רשות הפיתוח ואחיו של המשיב, מר אשואל עווד, אינם צד להסכם הבוררות. המשיב טוען כי נוכח העובדה שבעלי זכויות נוספים בחלקות 32 ו-33, לא היו צד להליך הבוררות, פסק הבוררות בטל מעיקרו ואין מדובר בפסק בוררות בר תוקף, בהתאם להוראות סעיף 24(1) לחוק הבוררות.
13. המשיב מוסיף וטוען כי ביה"ד הרבני פעל בחוסר סמכות, שכן אין לו סמכות לדון בענייני בעלות במקרקעין עניין המצוי בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי. לטענתו, בהעדר סמכות לדון בעניינים אלה, על פי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג - 1953 (להלן:"חוק שיפוט בתי דין רבניים"), אין בהסכמת הצדדים כדי להקנות לביה"ד הרבני סמכות שלא ניתנה לו בדין לפיכך, פסק הבוררות שניתן על ידו בטל מעיקרו ומכל מקום, אין לאשרו.
14. עוד טוען המשיב כי הצדדים לא הסמיכו את ביה"ד הרבני לפסוק לפשרה שכן פשרה מחייבת קבלת הסכמת הצדדים ומשביה"ד הרבני פסק לפשרה, חרג מסמכותו.
15. המשיב טוען כי נוכח הקביעות העובדתיות בפסק הבוררות כי לא ידע על שינוי גבולות המגרש, תוצאת פסק הבוררות מנוגדת לתקנת הציבור ויוצרת עוול ועיוות דין באופן שמתקיימת עילה לביטול פסק הבוררות, מכח סעיף 24 (10) לחוק הבוררות - מקום בו בית משפט היה מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד . בהקשר זה טען ב"כ המשיב כי המשיב לא הגיש, במועדים הקבועים בחוק הבוררות, בקשה לביטול פסק הבוררות שכן לא ידע על זכותו לעשות כן אך לשיטתו, מכח הטענות האמורות, יש לדחות את הבקשה לאישור פסק הבוררות.
16. המשיב מוסיף וטוען כי דין הבקשה לאישור פסק הבוררות להידחות מחמת שיהוי בהגשתה. לטענתו, השיהוי בהגשת הבקשה משך שנים רבות לאחר מתן פסק הבוררות, שיהוי המצטרף לשיהוי שחל בעצם הגשת התביעה לביה"ד הרבני שנים רבות לאחר שהסככה נבנתה, עולה כדי ויתור על זכויותיו של המבקש ובנסיבות אלה, כאשר המבקש לא פעל להגשת בקשה לאישור פסק הבוררות, תוך זמן סביר, דין בקשתו להידחות.