המשיבים, הגב' גילה ארז ומר עזרא ארז ז"ל, היו נשואים משנת 1962 ועד למותו של מר עזרא המנוח ביום 17.7.09.
בהמרצת הפתיחה נתבקש פסק דין המצהיר, כי המשיבים הינם בעלי הדירה שברחוב פייר קניג 13 בחולון, הידועה גם כגוש 6049 חלקה 371 חלקת משנה 4 (להלן: "
הדירה") וכי למשיבה 3, שהיא החברה המשכנת על שמה רשומה הדירה, אין חלק בדירה.
המרצת הפתיחה הוגשה על ידי הגב' מלי גטניו, אשר ניהלה במשך מספר שנים מערכת יחסים רומנטית עם מר ארז המנוח, אשר כתוצאה ממנה הרתה וילדה לו שני ילדים. מר ארז המנוח לא שילם את מזונות הילדים והמבקשת פתחה בהליכי הוצאה לפועל שהעלו חרס, בשים לב לעובדה שהדירה אינה רשומה על שם המנוח. מכאן ההמרצה.
1.
רקע עובדתי והליכים קודמים
המבקשת, הגב' מלי גטניו, ניהלה במשך מספר שנים מערכת יחסים רומנטית עם מר ארז המנוח (להלן: "
המשיב"), אשר נפטר ביום 17.7.09, לאחר הגשת התובענה. כל זאת, שעה שהמשיב היה נשוי לגב' גילה ארז (להלן: "
המשיבה") ואב לשלושה ילדים, היום בגירים.
כתוצאה ממערכת יחסים זו, הרתה המבקשת ונולדו לה ולמשיב שני ילדים, הבן יליד 1994 והבת ילידת 1999. המבקשת פתחה בהליכים משפטיים כנגד המשיב בבית המשפט לענייני משפחה, שבגדרם עתרה בתביעת מזונות וכן בתביעה לאבהות (תמ"ש 105441/99). המשיב לא התייצב לדיונים ובתחילה חויב במזונות זמניים, בהתאם להחלטת כב' השופט נתן נחמני מיום 6.2.02 (הוגש וסומן נ/1). בהמשך, בפסק דין מיום 23.12.04, התקבלה תביעת האבהות ונקבע כי המשיב הוא אביהם של ילדי המבקשת וההחלטה למזונות זמניים קיבלה תוקף של פסק דין.
המשיב לא שילם מזונות בהתאם לפסק הדין ולפי נספח ד' להמרצה, עמד חוב המזונות ביום 12.4.07 על סך 555,887.20 ש"ח. המבקשת פתחה נגד המשיב בהליכי הוצאה לפועל, שבמסגרתם ביקשה להטיל עיקול על הדירה (תיק הוצל"פ 01-00152-02-7). ברם, בשים לב לעובדה שהדירה אינה רשומה על שם המשיב, כי אם על שם החברה המשכנת, היא המשיבה 3, הופנתה המבקשת על ידי רשם ההוצאה לפועל לבית משפט זה, על מנת שתקבל פסק דין הצהרתי בדבר זכויות המשיב בדירה.
ביום 12.4.07 הגישה המבקשת את המרצת הפתיחה שבכותרת, לה צורפו מסמכים המוכיחים, לכאורה, כי הדירה היא בבעלות המשיבים. מנסח הטאבו, נספח א' להמרצה, עולה, כי המשיבה 3, חברת חלקת 136 בגוש 6049 בע"מ, רשומה כבעלת הזכויות בדירה. משאילתה מרשם החברות, נספח ב' להמרצה, עולה, כי המשיבה 3 נמחקה ואינה פעילה כיום. מדו"ח חקירה שנערך על ידי חברת חקירות, נספח ג' להמרצה, עולה, כי מדובר בחברה המשכנת, ממנה רכשו המשיבים את הדירה, אך לא ביצעו את העברת הזכויות לבעלותם, כפי שעשו יתר דיירי הבניין. תחקור של אחד מבעלי המניות הרשומים של החברה המשכנת העלה, כי החברה אינה פעילה כבר למעלה מ- 20 שנה.
כאמור, לאחר הגשת התובענה נפטר המשיב ואילו המשיבה, שהמרצת הפתיחה הומצאה לה כדין ביום 7.5.07, לא התגוננה בפני התובענה ועל כן נעתרתי ביום 12.10.10 לבקשת המבקשת לקבלת פסק דין הצהרתי כנגד המשיבה בהעדר הגנה. בקשת המשיבה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד נדחתה על ידי ביום 14.4.11 בצייני, כי המשיבה לא הביאה כל ראיה לכך שהמשיב איננו בעל הזכויות בדירה ואף לא העלתה טענה כזו. בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה נדונה על ידי בית המשפט העליון כערעור ביום 5.10.11, לאחר שהמבקשת לא הגישה תגובה. בית המשפט העליון מצא, כי בכתב התשובה שצורף לבקשה לביטול פסק דין טענה המשיבה כי הזכויות בדירה הינן שלה בלבד, מאחר שהכספים למימון רכישת הדירה ניתנו לה על ידי הוריה המנוחים. על כן, בוטלה החלטתי מיום 14.4.11 והדיון הוחזר אלי, תוך שנקבע כי
"כל טענות הצדדים שמורות להם והם רשאים לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה להשלמת טיעון והבאת ראיות לגבי הטענה, שהיא עיקר העניין, לפיה לא היו למנוח זכויות בדירה.."
לאחר שהתיק הוחזר אליי, בוטל פסק הדין שניתן במעמד צד אחד והתקיימה ישיבת הוכחות, שמיד לאחריה סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל פה.
2.
טענות הצדדים
ב"כ המבקשת טוען, כי המשיבה לא הציגה כל ראיה לתמיכה בטענתה לפיה הזכויות בדירה שייכות רק לה. כך, בין היתר, המשיבה לא הציגה כל אסמכתא להעברות כספיות שנעשו על ידי הוריה, אשר, כביכול, סייעו לה ברכישת הדירה. לטענתו, הראיות בפועל מלמדות, כי המדובר בדירה שנרכשה על ידי שני בני הזוג, שכן הסכם הרכישה נחתם גם על ידי המשיב. מכל מקום, ומשלא הובאו כל ראיות לסתור, המדובר בדירה השייכת לשני בני הזוג, מכוח הלכת השיתוף.
ב"כ המשיבה טוען, כי גרסתה של המשיבה, לפיה רכשה את הדירה מכספי הוריה המנוחים, הינה אמינה ויש לקבלה. לשיטתו, אין לזקוף לחובתה של המשיבה את העובדה שאין ביכולתה להביא ראיות לתמיכה בגרסתה, שכן המדובר באירועים שהתרחשו לפני למעלה מארבעים שנה וכל העדים הרלבנטיים נפטרו. לעניין חזקת השיתוף, טוען ב"כ המשיבה, כי המשיב לא עבד תקופות רצופות וסדירות, לא פרנס אלא ישן כל היום, כי הורי המשיבה הם שדאגו לפרנסת המשפחה וכי המשיב נהג באלימות מילולית כלפי המשיבה.
3.
הראיות בשאלת הבעלות בדירה
כאמור, להמרצת הפתיחה צורפו מסמכים המוכיחים, לכאורה, כי הדירה הינה בבעלות המשיבים.
המשיבה, מצדה, אינה כופרת בחלק משמעותי מהעובדות הנטענות בהמרצה. כך, בין היתר, בדומה למבקשת, גם המשיבה טוענת כי רישום הדירה על שם החברה המשכנת איננו משקף את מצב הדברים לאשורו. המשיבה אף מאשרת, כי הן המשיבה והן המשיב חתומים על ההסכם לרכישת הדירה. טענת ההגנה המרכזית של המשיבה הינה, כי היא רכשה את הדירה בשנת 1972 מכספי הוריה, אשר נפטרו בינתיים, ועל כן הזכויות בדירה הינן שלה בלבד. לטענתה, היא ביקשה בעבר לרשום את הזכויות בדירה על שמה, אולם לא עשתה כן משום שהמשיב הטיח בה, כי היא מעוניינת לרשום את הדירה על שמה בלבד על מנת לסלקו מן הדירה. יצוין, כי המשיבה טענה, בנוסף, כי המשיב איננו אביהם של ילדי המבקשת, אולם לנוכח פסק דינו החלוט של בית המשפט לענייני משפחה, חל השתק פלוגתא בעניין זה. על אף האמור, נחקרה המבקשת ארוכות לעניין זה, שאלות, שכאמור, אין בהן כל תוחלת בשים לב לקביעות שנקבעו במסגרת פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה (ראו חקירתה הנגדית של המבקשת, פרוטוקול מיום 2.4.12, עמ' 1-6).
השאלה העיקרית העומדת לדיון הינה, למעשה, האם הוכח כי הדירה נרכשה על ידי המשיבה מכספי הוריה בלבד ועל כן הזכויות בדירה הינן שלה - ושלה בלבד, כנטען.
גרסתה של המשיבה הינה, בתמצית, כדלקמן (פרוטוקול מיום 2.4.12, עמ' 7 ש' 21-27):
"
כשקניתי את הדירה הייתי בת 28, אני קניתי את הדירה לבד, עברתי בין הקבלנים בחולון וקניתי את הדירה. הוא (המשיב- מ' א' ג') עבד בדרום אז. הקבלן ז"ל עשינו הסכם, נתתי לו דמי קדימה, ועשינו הסכם אז היו שטרות, עד קבלת המפתח הוא חילק לי לתשלומים גם את זה הוריי שילמו, הקבלן אמר לי שאבוא אליו במוצ"ש ואביא גם את בעלי הגעתי ואמר לו לחתום והוא חתם. לא היה לי מושג, לא עסקתי בנדל"ן, בסך הכל הייתי ילדה בת 28, שעברתי כל עשרה חודשים דירה בכל מני שכונות, אז קניתי את הבית, אמרו לו לחתום אז הוא חתם."