ה"פ
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
|
38548-12-10
06/02/2012
|
בפני השופט:
יצחק ענבר
|
| - נגד - |
התובע:
גיורא רובננקו
עו"ד ניסים שלם
|
הנתבע:
1. רות קוזי
2. יוסף קוזי - בכינוס נכסים
3. כונס הנכסים הרשמי
4. מס שבח מקרקעין
עו"ד אליהו ביטון
|
| פסק-דין |
1. תובענה לפסק דין הצהרתי במסגרתה עותר המבקש, עו"ד גיורא רובננקו, המנהל המיוחד מטעם כונס הנכסים הרשמי על נכסי המשיב 2 (להלן -
המשיב), שיוצהר, כי חוב של המשיב למר פנחס בן יהודה (להלן -
הנושה) הוא משותף לו ולמשיבה 1 (להלן -
המשיבה) נוכח הלכת השיתוף בחובות; ולחילופין, כי הזכויות בדירת המגורים שברחוב קהילת ונציה 4 בתל אביב (גוש 6625, חלקה 1213) (להלן:
הדירה) הרשומות על שם המשיבה, הינן בבעלות משותפת של המשיבים 1-2 מכוח הלכת השיתוף בנכסים, או מכוח סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז- 1967, או מכוח כל דין אחר.
רקע עובדתי
2. המשיבים 1-2 (להלן -
המשיבים) נישאו זה לזו בשנת 1973. למשיבים בת אחת בגירה, ילדת 1974. המשיבים התגוררו עד לרכישת הדירה בשנת 2001 בדירה שכורה בחולון, למעט בתקופה בה שהו בארה"ב (עמ' 28 לפרוט').
המשיבה עבדה בחברת "אל על" עד ליציאתה לגמלאות בשנת 2005, והמשיב עסק בתיווך עסקאות ביהלומים והיה חבר בלשכה הישראלית לאבני חן ויהלומים בע"מ עד לשנת 2007.
למשיבים יש חשבון בנק הרשום על שם "קוזי רותי ו/או יוסף", חשבון מס' 3499903 בסניף חצרות יפו של בנק דיסקונט (להלן:
החשבון המשותף) (נספח 2 לתצהירה של המשיבה). במשך רוב שנות נישואיהם ניהלו את פעילותם באמצעות חשבון זה.
בחודש דצמבר 1997 פתחה המשיבה חשבון בנק משלה, חשבון מס' 2517002 בסניף חצרות יפו של בנק דיסקונט (להלן:
החשבון הנפרד, או:
החשבון של המשיבה) (נספח 1 לתצהירה של המשיבה).
3
. בשנת 1990 יצא המשיב לבצע עסקאות סחר ביהלומים במזרח הרחוק, כשבאמתחתו סחורת יהלומים של מספר חברי בורסה וביניהם הנושה. בעת שהותו בבנגקוק נהג המשיב, כך על פי גרסתו, לאחסן את מרכולתו בכספת של אחד "סיני או תאילנדי". באותה הנסיעה בשנת 1990, נגנבה תכולת הכספת ובה גם הסחורה של הנושה. חברי הבורסה שבטחו את סחורתם קבלו פיצוי כספי מחברות הביטוח. הנושה, שלא בטח את סחורתו, דרש מהמשיב להשיב לו את שוויה, אך נענה בשלילה (פרוט' ישיבת הבוררים של בורסת היהלומים הישראלית בע"מ מיום8.11.06, נספח ו' להמרצה).
בחלוף כ-15 שנה, ביום 18.9.05, הגיש הנושה לערכאת הבוררות הראשונה של בורסת היהלומים הישראלית בע"מ תביעה נגד המשיב, שבה עתר לחייבו בתשלום שווי הסחורה הגנובה, בסכום של 171,133 $.
המשיב לא התכחש לחובו אך טען להתיישנות התביעה שעילתה נולדה בשנת 1990, 15 שנים קודם להגשתה.
ביום 20.2.06 נתנה ערכאת הבוררות הראשונה את החלטתה בתביעה, בה קבעה:
שקלנו בכובד ראש את טענת התיישנות שנטענה על ידי הנתבע ובנסיבות העניין החלטנו לדחות אותה. בעניין זה מקובלת עלינו עמדת התובע כי הנתבע התחייב והבטיח לו מעת לעת, באופן רציף ועקבי, כי החוב יפרע, ויש לפיכך לראות בהתחייבויות אלו כיוצרות עילה חדשה שבגינה ניתן לתבוע.
התביעה התקבלה באופן חלקי, בשל השיהוי בהגשתה, והמשיב חויב לשלם למר הנושה סך של 114,00 $ בתשלומים חודשים (החלטת הערכאה הראשונה בבורות, נספח א' להמרצה).
4
. על החלטת הערכאה הראשונה הוגש ערעור מטעם שני הצדדים שנדון בפני ערכאת הערעור של הבורסה בהרכב של חמישה בוררים.
ערכאת הערעור בפסק הבוררות מיום 20.11.06 קבעה, בדומה לערכאה הראשונה, כי
"המשיב התחייב והבטיח למר פנחס בן יהודה מעת לעת, באופן רציף ועקבי כי החוב יפרע".
לפיכך, דחתה גם ערכאה זו את טענת התיישנות שהעלה המשיב בקובעה, כי יש לראות בהתחייבויותיו במשך השנים
"כיוצרות עילה חדשה שבגינה ניתן לתבוע".
בהמשך הוסיפה ערכאת הערעור:
דחיית טענת ההתיישנות עולה בנסיבות הענין בקנה אחד אף עם חוש הצדק שלנו ועם הכללים הנוהגים והמקובלים בעסקאות ביהלומים.
ערכאת הערעור קבלה את ערעורו של הנושה ביחס לסכום התביעה, וחייבה את המשיב לשלם לו לאלתר את מלוא סכומה, סך של
171,133 דולר-ארה"ב.
בקשתו של המשיב לבית המשפט המחוזי לבטל את פסק הבוררות של ערכאת הערעור (ה"פ 1436/06) - נדחתה, ומנגד התקבלה בקשת הנושה לאשר את הפסק (ה"פ 1475/06) (פסק דינה של כב' השופטת ענת ברון מיום 6.9.07, נספח ג' להמרצה).