פסק-דין בתיק דמ"ש 50518-12-10

רקע כללי

1.    בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת וזכויות סוציאליות נוספות בהתאם לחוק ולצו ההרחבה בענף השמירה.

התשתית העובדתית הצריכה להכרעה

2.    הנתבעת הינה חברה בענף השמירה והאבטחה ומשכך חל עליה צו ההרחבה בענף זה (להלן: "צו ההרחבה").

3.    התובע הועסק בנתבעת החל מיום 1.11.05 כעובד שעתי בהיקף של 50% משרה, בתפקיד שומר בישוב "בית יצחק" (ראה - סע' 4-6 לכתב התביעה; כן ראה - עמ' 3 לפרוטוקול ש' 1-4).

שכרו של התובע בהתאם להיקף משרתו (50%) נקבע על בסיס שכר המינימום (ראה - סע' 6 לתצהיר התובע; כן ראה - סעיף 4 לתצהיר עדות ראשית של מנהל הנתבעת, מר ירון חרס (להלן: "מר חרס")).

4.    אין חולק כי עבודתו של התובע הסתיימה בחודש 8/10, כאשר המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לנסיבות סיום יחסי עבודה - בעוד התובע טוען כי עבודתו ביישוב "בית יצחק" הופסקה על-ידי הנתבעת בלא שהוצעה לו עבודה חליפית, הרי שהנתבעת טוענת כי התובע הוא שבחר לעזוב את מקום העבודה לאחר שההתקשרות שבין הנתבעת לבין "בית יצחק" הסתיימה.

5.    מתלושי השכר של התובע עולה - כי עד לתום שנת 2007 לא הופרשו בעבורו הפרשות לקופת הגמל, וכן כי בחודשים מסוימים קיבל התובע תשלום בעבור "תמורת חופש" וכן תשלומים שונים בעבור דמי הבראה.

הכרעה

נקדים אחרית לראשית ונצין כבר כאן כי לטעמנו יש להעדיף את גרסתו של התובע על פני גרסת הנתבעת בכל הנוגע לנסיבות סיום יחסי העבודה, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן:

זכאות התובע לתשלום בגין פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת

6.    כפי האמור, הנתבעת אינה חולקת על כך שהתובע הועסק ביישוב "בית יצחק" והיא אף אינה חולקת על כך שעבודתו של התובע ביישוב זה הופסקה ביוזמתה משהסתיים חוזה ההעסקה שבינה לבין הלקוח. בהתאם לכך, מודה הנתבעת כי היא נדרשה לנייד את התובע למקום עבודה אחר.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי לאחר שהסתיימה עבודתו של התובע ביישוב "בית יצחק" הוא התבקש לעבוד בתפקיד זהה, כסייר בקיבוץ "יד חנה", אלא שהוא סירב לקבל את התפקיד שהוצע לו ועזב את עבודתו בנתבעת. הנתבעת מצידה לא הציגה לבית הדין מסמך המלמד כי לתובע אכן הוצעה הצעה חלופית, לרבות ההצעה בקיבוץ "יד חנה".

יתרה מכך, בתצהיר העדות הראשית של מנהל הנתבעת מר חרס חלה תפנית בגרסת הנתבעת: בשל חשיבותו של הדיוק בפרטים לצורך ההכרעה במחלוקת, מוצאים אנו להביא מלשון התצהיר לאמור:

"בחודש 8/10 או במועד הסמוך לכך, נסתיים חוזה ההעסקה של החברה [הנתבעת] עם הלקוחה [בית יצחק] ובשל כך נאלצה החברה להעביר את התובע, ממקום עבודתו הנוכחי, למקום עבודה אחר.

בכל הקשור לפיצויי פיטורין יצויין, כי לחברה מספר רב של מקומות עבודה והיא תמיד מגייסת עובדים ולא היתה שום בעיה מבחינתה, להעביר את התובע למקום עבודה אחר.

זו היתה כוונתה גם במקרה דנן אלא שהתובע בחר על דעת עצמו, לעזוב את מקום עבודתו בחברה. ויובהר, כי החברה מעולם לא פיטרה את התובע ולא השתמע בדרך או זו אחרת, בין בשיחה עמו ובין על דרך התנהגות. לפיכך התובע התפטר ולא פוטר."  

(ראה - סע' 5-6 לתצהיר מר חרס).

עולה אפוא מהדברים כי דווקא במסגרת התצהיר, האמור לפרט את הטענות שבכתב ההגנה, מסר מר חרס גרסה חסרה ומעורפלת, תוך שהוא מצניע את הנסיבות שבהן ביטא כביכול התובע את בחירתו לעזוב את מקום העבודה. בתצהיר האמור אף לא היה כל זכר לטענה שבכתב ההגנה, לפיה הוצע כביכול לתובע לשמש כסייר ב"יד חנה".