השופט צ' זילברטל:
ערר שהוגש על-פי הוראת סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), על החלטתו מיום 21.11.2013 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים ר' לורך, ע' וינברג-נוטוביץ ו-צ' דותן) בת"פ 38739-01-13. בהחלטה זו נדחתה בקשתו של העורר, שהוא אחד הנאשמים בתיק הנ"ל, להורות למשיבה להעביר לידיו את נימוקי החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועץ), שהחליט על-פי סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער) להעמיד את העורר לדין על-אף שחלף פרק זמן העולה על שנה מיום ביצוע המעשים המיוחסים לו בחלק מהאישומים, אותם ביצע, כנטען, בהיותו קטין.
הערה מקדמית
1. ערר זה נדון בתחילה על ידי דן יחיד, ובהמשך, כפי שיפורט להלן, הוחלט על העברת הדיון בו למותב תלתא. לאחר סיום שמיעת הטענות בערר זה, לרבות השלמת טיעונים בכתב ולרבות שמיעת טענות הסנגוריה הציבורית וקיום שלושה דיונים, הודיעה המשיבה ביום 12.3.2014, במהלך כתיבת פסק הדין, כי הושג הסדר טיעון עם העורר, אשר הורשע על-פי הודאתו. המשיבה מבקשת כי למרות שהתייתר הצורך לפסוק בערר ביחס לעניינו הפרטני של העורר, יכריע בית המשפט בסוגיה העקרונית שנדונה בתיק זה. המשיבה מנמקת עמדתה זו בכך שמדובר בסוגיה לה נדרשים בתי המשפט בערכאות הדיוניות פעם אחר פעם ושהסנגוריה הציבורית הודיעה כי היא נוקטת לגביה במדיניות עקבית של העלאת הטענה. במקביל ביקש בא-כוח העורר כי הערר יימחק נוכח גיבוש הסדר הטיעון, בהפנותו לבש"פ 2622/13 אלאוסי נ' מדינת ישראל שם נפסק כי "סוגיות עקרוניות דרכן ממילא לחזור בהקשרים אחרים" ועל כן מן הראוי למחוק ערר שהעורר אינו חפץ עוד בבירורו. לעניין זה נטען על-ידי המשיבה, כי באותה פרשה, במובחן מענייננו, חזר בו העורר מהערר שהגיש טרם קיומו של דיון בפני המותב. הסנגוריה הציבורית הודיעה, כי נוכח זכותו של העורר לחזור בו מהערר לאחר שעניינו-שלו התייתר "ולאור ההיגיון בהלכה" שלפיה בית המשפט אינו נוהג לדון בעניינים תיאורטיים, "אין הסנגוריה רואה הכרח במתן הכרעה תיאורטית בערר".
2. לטעמי, הגם שככלל אין בית המשפט נזקק לעניינים תיאורטיים, או לכאלה שהפכו לתיאורטיים, במקרה דנא, על נסיבותיו, ראוי לפסוק במחלוקות שהונחו לפתחנו בערר זה. מדובר במצב בו הצטברו יחדיו מספר טעמים שמשקלם המצטבר מצדיק קבלת עמדתה של המשיבה.
ראשית, כאמור, כבר הוחלט כי הערר דנא מעורר סוגיה בעלת השלכות רוחב שטרם נדונה בבית משפט זה באופן שיצדיק קיום דיון בפני הרכב שלושה, אף כי דן יחיד מוסמך לדון בערר.שנית, הסנגוריה הציבורית סברה אף היא כי מדובר בסוגיה עקרונית ועל-כן ביקשה להצטרף להליך כידיד בית המשפט. שלישית, התקיימו בתיק זה שלושה דיונים, שניים בפני מותב תלתא, והושלמה שמיעת הטענות. רביעית, מדובר בסוגיה בה ניתנו החלטות סותרות בערכאות השונות וראוי שבית משפט זה יפסוק בה הלכה. חמישית, כשמדובר בערר על החלטות ביניים בהליך פלילי לגביהן קיימת זכות לערור, לעיתים נושא הערר מתייתר ביחס לעורר הספציפי עקב שינוי נסיבות עוד בטרם היה סיפק בידו של בית משפט זה להכריע בערר, ובמקרה המתאים יש מקום לחרוג מהעקרון לפיו בית המשפט אינו דן בעניינים תיאורטיים. לעניין זה השוו עם האמור בפסקאות 11-8 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין בבש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל (11.2.2010).
רקע
3. העורר, יליד 1991, נאשם יחד עם שלושה-עשר נאשמים נוספים בכתב אישום שייחס להם עבירות שונות שבוצעו במסגרת ארגון פשיעה. מבין שמונה-עשר האישומים בכתב האישום, יוחסו לעורר עבירות המתוארות בשלושה אישומים.
על-פי הנטען באישום השני, בשנת 2011, בהיותו בן 20, ביצע העורר עבירה של סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה ועבירה של שיבוש הליכי משפט במסגרת ארגון פשיעה.
על-פי הנטען באישום הרביעי, העורר, יחד עם חלק מהנאשמים הנוספים, איים על המנוח הייתם טוויל בפגיעה בו ובבני משפחתו אם לא יעמוד בתשלום חוב כספי שחב לנאשם אחר. בעקבות האיומים העביר המנוח סכומי כסף לידי העורר ושותפיו בחודשים ספטמבר-דצמבר 2007. בשל מעשים אלה, הואשם העורר בעבירת סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה ובשימוש במרמה עורמה ותחבולה על מנת להתחמק ממס במסגרת ארגון פשיעה.
על-פי הנטען באישום השמיני, העורר לקח את רכבו של אדם בשם עומר כרמי ואמר לו שלא יקבל את רכבו בחזרה, עד שיעמוד בתשלומי ריבית על הלוואה שנטל מידי אחד מהנאשמים האחרים. בשל מעשה זה, ובשל מקרים נוספים בהם איים העורר על כרמי, הואשם העורר בעבירת סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה.
4. בעת ביצוע המעשים המתוארים באישום הרביעי היה העורר קטין בן 16. בעת ביצוע המעשים המתוארים באישום השמיני היה העורר בן 15 לטענתו ובן 17 לטענת המשיבה, שכן קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר למועד המדויק של ביצוע המעשים, אולם אין מחלוקת שהעורר היה קטין באותה העת (ראו הגדרת המונח "קטין" בסעיף 1 לחוק הנוער). בעת ביצוע המעשים המתוארים באישום השני היה העורר בגיר.
5. כתב האישום הוגש ביום 21.1.2013, כארבע עד שש שנים ממועד האירועים המתוארים באישום השמיני ולמעלה מחמש שנים ממועד האירועים המתוארים באישום הרביעי. מאחר שהעורר היה קטין בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו באישום הרביעי ובאישום השמיני, וחלפה יותר משנה מעת ביצוע המעשים ועד להגשת כתב האישום, היה על היועץ לאשר את העמדתו לדין טרם הגשת כתב האישום. הדרישה לקבלת אישור זה קבועה בסעיף 14 לחוק הנוער: "אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה שביצע בהיותו קטין אם עברה שנה מיום ביצועה אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". עם זאת, במקרה דנא פנתה המשיבה ליועץ לקבלת האישור רק לאחר הגשת כתב האישום, כאשר האישור התקבל לבסוף ביום 25.7.2013.
להשלמת התמונה יצוין כי העורר שהה במעצר לצרכי חקירה מיום 3.12.2012 ועד למועד הגשת כתב האישום, 21.1.2013, ולאחר מכן נותר במעצר עד לתום ההליכים בגין כתב האישום האמור. העורר שוחרר ביום 23.7.2013, לאחר שנקבע כי קיימת חולשה ראייתית ביחס לאישום השני, וזאת עוד טרם קבלת אישור היועץ להעמדה לדין.
ההליך בבית משפט קמא
6. ביום 23.10.2013 הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול האישומים הרביעי והשמיני על בסיס טענה מקדמית. העורר טען שהאישור להעמדתו לדין לפי סעיף 14 לחוק הנוער, אישור שניתן בפועל על-ידי המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים, אשר היועץ אצל לו את סמכותו מכוח הוראת סעיף 242א(א) לחוק סדר הדין הפלילי, לוקה בחוסר סבירות קיצוני. לטענת העורר, סעיף 14 לחוק הנוער קובע תקופת התיישנות של שנה אחת מעת ביצוע העבירה, במהלכה יש להגיש כתב אישום נגד קטין. על-כן, הגשת כתב האישום בעניינו, כשש שנים לאחר האירועים המתוארים, אינה סבירה. כמו כן נטען כי המשיבה השתהתה באופן בלתי סביר בפתיחת החקירה, וזאת על רקע העובדה שכבר בשנת 2007 החזיקה המשטרה בחומרים שעל בסיסם החלה החקירה בשנת 2012. עוד טען העורר כי מאחר שסעיף 14 מחייב קבלת אישור היועץ טרם הגשת כתב האישום ולא לאחריו, כתב האישום היה חסר תוקף במשך ששת החודשים שעמד על כנו ללא שניתן אישור להגשתו וגם נתון זה צריך היה להישקל עובר למתן האישור המאוחר.
7. כחלק מהבקשה לביטול האישומים נגד העורר נתבקש בית המשפט, מכוח הוראת סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, להורות למשיבה להעביר לידי העורר שני מסמכים: האחד, נימוקי המשנה לפרקליט המדינה להחלטה לאשר את העמדתו לדין, והשני, העובדות שפירטה המשיבה בפנייתה בבקשה למתן האישור להעמדה לדין. לטענת העורר, הוא נזקק למסמכים אלה כדי לבסס את בקשתו לביטול כתב האישום. לשיטת העורר מסמכים אלה נכללים בהגדרת המונח "חומרי חקירה" ולפיכך נטען כי הוא זכאי לראותם מכוח סעיף 74. הדיון בבקשה לעיון בחומר החקירה, שתחילה הועברה לשופט תורן, התנהל במקרה זה, בהסכמה, לפני המותב הדן בתיק העיקרי ולכן ההחלטה בנדון התקבלה על-ידי מותב תלתא.
המשיבה התנגדה לבקשה. המשיבה טענה כי המסמכים אינם "חומרי חקירה", שכן הרלוואנטיות שלהם להליך שולית, ולכן אין לעורר זכות לעיין בהם. ביחס להחלטת המשנה לפרקליט המדינה לאשר את ההעמדה לדין, נטען כי הנימוקים להחלטה לא הועלו על הכתב, וזאת מאחר שסעיף 14 לחוק הנוער לא כולל חובת הנמקה מפורשת. באשר לפניית המשיבה לגורם המאשר בבקשה למתן האישור, נטען כי מדובר בתכתובות פנימיות בין רשויות ולא ב"חומרי חקירה". המשיבה הוסיפה שסעיף 14 לחוק הנוער אינו קובע תקופת התיישנות, אלא מורה על פרוצדורה למתן אישור להעמדת קטינים לדין במקרה שחלפה שנה ממועד ביצוע העבירה, ומכיוון שהמשנה לפרקליט המדינה אישר את ההעמדה לדין, גם אם בדיעבד, המשיבה עמדה בדרישות סעיף 14.
8. במהלך הדיון בבית משפט קמא הסכים העורר שלא לקבל לידיו את המסמך השני שביקש, בו כלולה הבקשה למתן אישור יועץ להעמדתו לדין, ובלבד שתוצגנה בפניו העובדות שהובאו לידיעת המשנה לפרקליט המדינה במסגרת הפנייה. המסמך הוצג בדיון בפני השופטים בלבד, ולאחר מכן תוכנו הוצג לעורר בקווים כלליים. תוכן זה כלל את כל הנתונים, המועדים והמסמכים שנדרשו למשנה לפרקליט המדינה כדי לקבל החלטה, וזאת בהתאם להנחיות פרקליט המדינה ("העמדת קטין לדין לאחר שחלפה שנה מיום ביצוע העבירה, והעמדת קטין ובגיר לדין יחדיו" הנחיות פרקליט המדינה 1.5 (להלן: הנחיה 1.5)). הנחיה 1.5 קובעת את השיקולים שעל הפרקליטות להביא בחשבון בטרם פנייה ליועץ לאישור העמדה לדין לפי סעיף 14 לחוק הנוער.