השופטת ורדה וירט-ליבנה
1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בבאר שבע (בתיק פ"ה 48573-02-13; השופט יוחנן כהן ונציגי הציבור מר משה גולדפרב ומר כפיר יאיר; החלטה מיום 14.3.13), בה בין היתר נדחתה בקשתו של המבקש למתן סעד זמני אשר יורה למשטרת ישראל להימנע מהפסקת תשלום הטבות שכר אשר משולמות למבקש בגין אישור שקילות התואר שלו מאוניברסיטת לטביה כתואר אקדמי מקביל המוכר במוסדות אחרים להשכלה גבוהה בישראל (להלן גם
אישור השקילות) ולהימנע מדרישת השבת תשלום ההטבות הנ"ל שניתנו לו.
2. עיקרי הרקע לבקשת רשות הערעור פורטו בהחלטה מיום 24.4.13, והינם מובאים גם כאן להלן:
המבקש הגיש ביום 25.2.13 לבית הדין האזורי תביעה כנגד החלטת משרד החינוך מיום 17.7.12 לשלול את אישור השקילות (להלן גם
ההחלטה), אשר לפי האמור בכתב התביעה, ניתן לו מיום 12.2.01, ועתר לביטולה של ההחלטה. בד בבד עם הגשת התביעה הגיש המבקש בקשה למתן צו מניעה זמני, בה נטען כי הנימוקים העומדים מאחורי ההחלטה (חשד שעבודת הגמר שהגיש במסגרת התואר לא הוכנה על ידו) אינם סבירים ונסתרו על ידו, ההליך שננקט בעניינו היה פגום, וההחלטה מהווה פגיעה כלכלית קשה בו עד כדי ריסוק כלכלי של משפחתו. עוד טען כי ההחלטה נגועה בחוסר סבירות קיצוני ומאזן הנוחות נוטה לטובתו של המבקש. על פי טענת ב"כ המבקש, המדינה החלה לגרוע משכרו את ההטבה בגין אישור השקילות החל מחודש מרץ 2013.
לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים בלי שנטענו טענות לגופו של עניין, והתקבלה תגובת המדינה לבקשה, ניתנה החלטת בית הדין האזורי בה נדחתה בקשתו של המבקש, מהנימוק כי כאשר מדובר בבקשה בעניין חיוב כספי, בית הדין אינו נותן צו זמני שכן ניתן יהיה לפצות את הצד הנפגע בתשלום כסף במסגרת פסק דין בתיק העיקרי.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים
:
3. ב"כ המבקש טוען בבקשה כי החלטת בית הדין האזורי התקבלה בלי שהתקיים דיון במעמד הצדדים, והוא מצביע על החלטות של בתי דין אזוריים בתיקים אחרים בהן ניתנו סעדים זמניים בנסיבות דומות. עוד נטען כי בית הדין האזורי לא שקל בהחלטתו את קיומה לכאורה של עילת תביעה, מאזן הנוחות, ושיקולים שביושר ובצדק. לטענתו, הוא קיבל הודעה ביום 19.1.13 לפיה החל מיום 1.3.13 התגמול בגין לימודיו באוניברסיטת לטביה ייגרע ממשכורתו. ב"כ המבקש שב וטוען כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו של המבקש, והוא לא זכה לקבל את יומו בבית הדין האזורי.
4. בתגובה לבקשת רשות הערעור מפנה ב"כ המדינה לנימוקיה בתגובה לבקשה למתן סעד זמני שהוגשה לבית הדין האזורי, ומדגישה כי כאשר מדובר בבקשה שעניינה חיוב כספי, אין היא מקימה עילה למתן סעד זמני. עוד נטען כי בית דין זה הכריע בתיק התואם לתיק שנדון בפנינו, בבר"ע 2417-04-13
דוד בן דיין - משרד החינוך ואח' (סגן הנשיאה יגאל פליטמן, החלטה מיום 1.5.13) וקבע בנסיבות זהות כי מדובר בתביעה לסעד כספי, ובאותו מקרה, בשלב המקדמי בו הוכרעה הבקשה לסעד זמני, אין מתקיימים החריגים לכלל לפיו לא יינתן סעד זמני שעניינו חיוב כספי. עוד נקבע באותה החלטה כי הנזק לכאורה מאי מתן הסעד הזמני מתבטא באי תשלום הטבת שכר, וככל שתוכח צדקתו של המבקש אין חשש שההטבות לא ישולמו לו.
5. לאור נסיבות העניין בתיק, החלטנו לדון בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה הרשות, והוגש ערעור על פי הרשות, וזאת בהתאם לקבוע בתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. זאת לאחר שניתנה לצדדים האפשרות להגיב לעניין ולהשלים את טענותיהם. עוד יצוין כי אין אנו מקבלים את בקשת ב"כ המדינה להשלים טענותיה בהיקף של 12 עמודים, הואיל ועומדות בפנינו טענותיה שהוגשו לבית הדין האזורי ביום 12.3.13 וניתנה לה אפשרות להגיש עמדתה וטיעוניה פעמיים במהלך הדיון בבקשת רשות הערעור.
6. בהשלמת טענותיו טוען ב"כ המבקש כי יש לבצע אבחנה בין תביעה לסעד כספי "רגיל" לבין סעד כספי שהוא גריעת שכר. עוד מדגיש, כי מדובר בגריעה מהותית בשיעור של כ-30% משכרו שמשבשת את חייו וגורמת לו לנזק בלתי הפיך, ויש לתת לכך ביטוי בשקילת מאזן הנוחות. לטענת ב"כ המבקש, המדינה נהגה כלפיו בכל ההליך של שלילת אישור השקילות בחוסר תום לב וללא הוכחות מספיקות.
ב"כ המדינה מוסיפה בהשלמת טיעוניה כי אין זה המקרה החריג בו ערכאת הערעור מתערבת בהחלטת ביניים של בית הדין קמא במסגרת בקשה למתן סעד זמני שעניינו חיוב כספי. נטען, כי טענות המבקש מתאימות להתברר בתביעה העיקרית.
הכרעה
:
7. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולהחלטתו של בית הדין האזורי,
הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל כך שהבקשה למתן סעד זמני תידון בשנית בפני בית הדין האזורי, כמפורט להלן.
8. על פי ההלכה, החלטה אם ליתן סעד זמני אם לאו מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדנה בהליך. ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי בכל הנוגע למתן או לאי מתן סעדים זמניים אלא אם שיקול הדעת הופעל שלא כהלכה [דב"ע נה/247-3
המרכז הרפואי שערי צדק - ד"ר אורלי פרט, פד"ע כט 244 (1995)]. כמו כן, על פי ההלכה, ככלל לא יינתן סעד זמני שעניינו חיוב כספי אלא במקרים חריגים.
9. בנסיבות העניין שבפנינו, אנו סבורים כי נפל פגם בהחלטתו של בית הדין האזורי, כאשר לא קיים דיון בנוכחות הצדדים לגופו של עניין בבקשה למתן סעד זמני, ולא התייחס בהחלטתו לטענות ב"כ המבקש בדבר מכלול השיקולים המשפטיים שיש לבחון במתן החלטה בבקשה לסעד זמני, ובמיוחד לטענה בדבר מאזן הנוחות. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים בבית הדין האזורי ביום 28.3.13, לא נשמעו טענות לגופו של עניין בבקשה.
ברקע הדברים יודגש, כי על פי טענת המבקש, גריעת ההטבות שניתנו לו מכוח אישור השקילות מהווה כ-30% משכרו ובסך של כ-5,500 ש"ח, ומדובר בשיעור מהותי אשר מהווה פגיעה כלכלית קשה במבקש. טענה זו ראויה להתברר בערכאה הדיונית, ועל פני הדברים בית הדין האזורי לא קיים דיון בטענה זו ולא התייחס אליה כלל בהחלטתו, כמו גם לסוגיית מאזן הנוחות, אותה יש להביא בחשבון במתן החלטה בבקשה לסעד זמני.
10.
סיכומו של דבר
- הערעור מתקבל כך שעניינו של המבקש יוחזר לבית הדין האזורי אשר ידון בבקשת המבקש למתן סעד זמני במעמד הצדדים ולגופו של עניין. זאת, בין היתר, תוך דיון בסוגיית מאזן הנוחות, ובמסגרת זו תיבחן טענת המבקש בדבר עוצמתה של הפגיעה הכלכלית בו כתוצאה מהחלטת המדינה לשלול את אישור השקילות בעניינו.
המדינה תישא בשכ"ט עו"ד בהליך זה בסך של 3,500 ש"ח, אשר ישולמו למבקש תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום כ"ה בסיון, תשע"ג (3 ביוני, 2013) בהעדר הצדדים.