הנשיאה ד' ביניש:
לפנינו עתירה בה נתבקשנו ליתן סעד המקיים את החלטת המשיבים לפנות את מאחז מגרון ולקיים את צווי ההריסה והתיחום שהוצאו כנגדו.
מאחז מגרון (להלן: מגרון או המאחז) מצוי על גבעה נ.ג. 748, צפון-מזרחית לרמאללה, מחוץ לתחום שיפוטה של מועצה אזורית או מקומית כלשהי באזור יהודה ושומרון. המאחז הוקם במאי 2001, ולהקמתו לא נלוותה כל החלטת ממשלה המאשרת זאת. עמדת המדינה היא שהמאחז הוקם שלא כדין, על קרקע פלסטינית פרטית, וללא האישורים הדרושים. ביוני 2006 מנה המאחז כשישים מבנים יבילים ("מגורונים") ומבנה קבע אחד, והתגוררו בו 43 משפחות. עבודות בנייה להקמת מבני קבע נוספים נערכו במקום. ב-2009 נאמד מספר המתגוררים במגרון בכ-250 תושבים, והמאחז הוערך על ידי המדינה כגדול ביותר בשטחי איו"ש. בשנים שחלפו גדל מספר המבנים במאחז, נוספו מבני ציבור והורחבו השטחים הציבוריים.
השתלשלות העניינים
1. העותרים 6-1 (להלן: העותרים) הם פלסטינים תושבי האזור שעל אדמותיהם הוקם המאחז. לאחר שפניותיהם אל רשויות המנהל האזרחי בבקשה לפעול להרס המאחז לא נענו, עתרו לבית משפט זה ביום 30.06.2006. לעותרים הצטרפה העותרת 7, תנועת "שלום עכשיו". בעתירה מבקשים העותרים להורות למדינה ליתן טעם מדוע לא תפנה את המאחז, אשר הוקם באופן לא חוקי על אדמותיהם הפרטיות, ומדוע לא יאכפו צווי ההריסה והתיחום שהוצאו על ידי הרשויות ותיושם תוצאת הצהרת המדינה כי המאחז הינו בלתי-חוקי.
2. ב-17.12.2006 ניתנה תגובת המשיבים: שר הביטחון, מפקד כוחות צה"ל באזור וראש המנהל האזרחי (להלן: המדינה) לעתירה. המדינה לא חלקה על כך שהמקרקעין נשוא העתירה הינם מקרקעין מוסדרים בבעלות פלסטינית פרטית, הכלולים בתחום אדמות הכפרים הפלסטיניים בורקא ודיר-דבואן, וכי מאחז מגרון הינו בלתי-חוקי. המדינה הוסיפה כי המאחז מצוי מחוץ לתחום שיפוטה של מועצה אזורית או מקומית כלשהי באיו"ש, וכי לא ניתנו אישורים לחיבורי התשתיות במתחם, למעט חיבור לחשמל לצורך הקמת אנטנה סלולארית. חיבור המאחז לחשמל, המבוסס על חיבור האנטנה, בוצע אף הוא ללא האישורים הנדרשים. יחידת הפיקוח במנהל האזרחי יזמה הליכים להפסקת העבודות ולהוצאת צווי הריסה כנגד המאחז מאז הקמתו. כן קוימו דיונים בדרגים הרלוונטיים והוצאו צווים סופיים להריסה ולהפסקת העבודות, העומדים בתוקפם מאז ועד היום. המדינה הוסיפה וציינה כי טענות רכישה הועלו ביחס לחלק מהמקרקעין אולם אלו נמצאו בלתי מבוססות, כיוון שלא הוצגו המסמכים הנדרשים להוכחת טענות הרכישה. לטענת המדינה, טענות אלו בגדר "טענות בעלמא", שאינן שקולות כנגד העובדה שהמקרקעין במאחז הינם מקרקעין מוסדרים, המצויים בבעלות תושבים פלסטינים (פסקה 21 לתגובת המדינה מיום 17.12.2006). המדינה ציינה כי משרד הבינוי והשיכון העביר בשעתו כספים למועצה האזורית מטה בנימין, אשר הושקעו בעיקרם בביצוע תשתיות במגרון, אולם העברה זו נעשתה אף היא בניגוד לדין, שכן החלטה המאשרת את הקמת המאחז בידי הדרג המדיני המוסמך לא התקבלה מעולם. המדינה הוסיפה והבהירה כי:
"יודגש, למען הסר ספק, כי כיוון שמדובר במאחז שנבנה לפני מספר שנים בודדות על קרקע פרטית של תושבים פלסטינים, הרי שאין כל אפשרות חוקית להשלים עם קיומו לאורך זמן.
יובהר, שבנסיבות עניינו של מגרון, גם לא הייתה סמכות לאיש, בכיר ככל שיהיה, לאשר את בנייתו של המאחז במקום בו נבנה, בעת ובנסיבות שנבנה, ואף לא להשלים עם קיומו של המאחז לאורך זמן או להבטיח שלא יפונה" (שם, בפסקה 22).
יחד עם זאת, מסרה המדינה בתגובתה מיום ה-17.12.2006 כי שר הביטחון הורה לנסות, בדרך של הידברות, להגיע לפינוי מרצון של תושבי המאחז. לחלופין, היה ולא תתגבש הידברות כזו, שר הביטחון התחייב לפעול לפינוי המאחז תוך חודשים ספורים, בכפוף לאישור ראש הממשלה ולהעדר אילוצים ביטחוניים, משפטיים ואחרים. בנסיבות אלו, ביקשה המדינה להגיש הודעה מעדכנת בחלוף מספר חודשים.
3. ב-31.12.2006 הגיש גם המשיב 5, מזכיר הוועד של מגרון (להלן: מזכיר הוועד), את תגובתו לעתירה. בתגובתו טען בא-כוח מזכיר הוועד כי המקרקעין נשוא העתירה הינם קרקע פנויה וטרשית שלא עובדה מעולם, ולחלופין כי מדובר באדמות נפקדים; בכל מקרה, כך נטען, לתושבי מגרון ישנן טענות רכישה לגבי רוב האדמות שבמחלוקת. עוד טען בא-כוח מזכיר הוועד כי המאחז הוקם באישורם דה-פקטו של הגורמים הרשמיים במדינה, ולפיכך הינו חוקי. בנוסף, מזכיר הוועד טען כי בית הדין הגבוה לצדק אינו הפורום המשפטי הראוי לדון בעתירה, וכי העתירה צריכה הייתה להיות מוגשת כתביעה אזרחית לבית המשפט המוסמך, מאחר שהסעד המבוקש בה הוא סילוק יד ממקרקעין. יצוין כי תביעה אזרחית לסעד הצהרתי אכן הוגשה בשלב מסוים, בידי האגודה השיתופית מגרון, אולם ביום 5.11.2009 ביקשה האגודה להפסיק את ההליכים בתובענה, לאור ההליכים המתקיימים בבית משפט זה.
4. ביום ה-12.02.2007 קיים בית משפט זה דיון בעתירה (הנשיאה ד' ביניש, והשופטים א' פרוקצ'יה ו-א' א' לוי). נוכח הטענות שהעלה בא-כוח מזכיר הוועד, לפיהן לא צורפו לעתירה הגורמים העלולים להיפגע מקבלת העתירה, החלטנו על צירוף ועד היישוב מגרון עצמו כמשיב לעתירה. במהלך הדיון שללה המדינה מכל וכל את הטענות בדבר חוקיות המאחז שהעלה מזכיר ועד מגרון, והודיעה כי "השאלות היחידות שעל הפרק הינן עיתוי ומועד פינויו של המאחז והאם המאחז יפונה מרצון על ידי התושבים, והמבנים בו יהרסו על ידם הם, או שיהיה צורך להפעיל לשם כך את הרשויות". לאור האמור, ונוכח הודעת בא-כוח המדינה כי שר הביטחון פועל במטרה להגיע לפיתרון מערכתי כולל לפינוי מרצון של המאחזים הבלתי חוקיים, נדחה המשך שמיעת העתירה כדי לאפשר למדינה להשלים את טיפולה בנושא. בהחלטתנו קבענו כי המדינה תגיש הודעה מעדכנת תוך 60 יום, לאחריה יוכלו יתר הצדדים להגיש תגובותיהם.
ב-01.05.2007 הגישה המדינה הודעה, בה עדכנה כי הממשלה מבקשת לגבש תוכנית מוסדרת לפינוי כלל המאחזים הבלתי-מורשים באיו"ש, בהם מגרון. נוכח התפתחות זו ביקשה המדינה לשוב ולעדכן את בית המשפט בתוך 60 ימים נוספים. העותרים התנגדו לבקשה זו בטענה כי הבטחות שונות שניתנו במהלך השנים בנוגע להסדרת פינוי המאחזים הבלתי חוקיים לא קוימו. ביני לביני נערכו חילופי גברי במשרד הביטחון, בעקבותיהם ביקשה המדינה שהות נוספת שתאפשר לבעלי התפקידים החדשים לגבש עמדתם בנושא. בחודשים הבאים הוסיפה המדינה לבקש ארכות להגשת הודעות עדכון על הטיפול במאחז - בין היתר במטרה למצות את ההידברות עם ראשי ההתיישבות באיו"ש, כדי להגיע לפינוי מוסכם. העותרים התנגדו לבקשות המדינה, ובין היתר ציינו בהודעתם מיום 07.10.2007, כי בה בשעה שמתבקשות בעתירה ארכות, נמשכת הבנייה במגרון והמאחז גדל באין מפריע, על אף שהמדינה הצהירה על אי חוקיותו.
5. ביום 06.02.2008 התקיים דיון נוסף בעתירה (הנשיאה ד' ביניש, והשופטים י' דנציגר וע' פוגלמן). לקראת הדיון הודיעה המדינה, ביום 23.01.2008, כי ראש הממשלה ושר הביטחון החליטו כי המאחז מגרון יפונה בתוך שישה חודשים, דהיינו עד תחילת חודש אוגוסט 2008. המדינה ציינה כי בפרק הזמן האמור יעשה ניסיון לפנות את התושבים באופן מוסכם לאתר אחר, הזמין מבחינת התשתיות בו ואינו מעורר בעיות משפטיות. נוכח הודעה זו, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים ביום הדיון, קבענו כי לעת ההיא לא יינתן צו החלטי כנגד המדינה על יסוד התחייבותה, וכי המדינה תשוב לעדכן את בית המשפט בחלוף שישה חודשים.
6. ביום ה-14.08.2008 הגישה המדינה הודעה משלימה לבית המשפט. בהודעתה ציינה המדינה כי בחודשים שחלפו ניהל משרד הביטחון מגעים אינטנסיביים עם ראשי ההתיישבות באיו"ש, במטרה לנסות ולהגיע לפיתרון מוסכם בסוגיה. במסגרת המגעים גובשה הצעה לפיה יועתק מגרון לאתר אחר בתחום המועצה האזורית מטה בנימין, ולצורך כך נבחנו מספר חלופות. ביום ה-24.11.2008 עדכנה המדינה כי החלופה שנבחרה להעתקת מגרון, בהסכמת מועצת יש"ע, הינה שכונה חדשה שתוקם בתחום המוניציפאלי של היישוב אדם, על אדמות מדינה המצויות בתחומה של תכנית מתאר 240/1, המייעדת את השטח למגורים.
7. ביום ה-26.11.2008 התקיים דיון שלישי בעתירה (הנשיאה ד' ביניש, והשופטות מ' נאור וע' ארבל), בסיומו ניתן צו על-תנאי שהורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא ינקטו בכל הפעולות הדרושות לפינוי המאחז מגרון. תצהיר התשובה מטעם המדינה הוגש ביום ה-02.02.2009 ותצהיר תשובה משלים הוגש ביום 28.06.2009. בתשובותיה, חזרה המדינה על עיקרי ההסכמה שהושגה עם מועצת יש"ע, ועדכנה אודות ההתקדמות בתכנון השכונה שנועדה לקליטת מתפני מגרון. המדינה ציינה כי אין ביכולתה להתחייב על משך הזמן הכרוך ביישום התוכנית להעתקת המאחז למקומו החדש; עם זאת, העריכה את פרק הזמן הכולל בשנתיים-שלוש מיום התשובה בפברואר 2009. בנסיבות אלו, המדינה דבקה בעמדתה לפיה השאלות היחידות שנותרו על הפרק הן עיתוי פינויו של המאחז, והאם יפונה מרצון על ידי התושבים או שיהיה צורך להפעיל לשם כך את הרשויות. המדינה מסרה כי נכון לפברואר 2009 התגוררו במגרון כ-45 משפחות, ובסך הכל כ-250 תושבים, וכי מדובר במאחז הגדול ביותר בשטחים. עוד הוסיפה המדינה כי מספר המבנים במאחז גדל מאז הגשת העתירה, ולמבני המגורים נוספו מבני ציבור ושטחים ציבוריים חדשים.
גם מזכיר ועד מגרון הגיש תשובתו לצו על-תנאי, ביום ה-16.02.2009. בתשובתו חזר מזכיר הוועד על טענותיו בתגובתו לעתירה, בכללן הטענה כי חלק נכבד מהמקרקעין בתחום המאחז נרכשו כדין, כי העתירה כוללנית וגורפת, וכי אין להתערב בסדרי העדיפויות הנקבעות על ידי רשויות אכיפת החוק.
8. במהלך הדיון השלישי בעתירה, ביום ה-26.11.2008, נטען כי יש לצרף לעתירה גם את האגודה השיתופית מגרון. זאת, על אף שוועד היישוב מגרון, שצורף לעתירה בהחלטה שניתנה בדיון הראשון שהתקיים בפנינו - לא התייצב ליתר הדיונים ולא הגיש את תגובתו לעתירה. בעקבות הדיון אכן פעלו העותרים להמצאת כתב העתירה לאגודה השיתופית מגרון, אולם כעולה מהודעת העותרים מיום 19.02.2009, וכפי שאף הוברר בדיונים מאוחרים שקיימנו בעתירה, האגודה השיתופית מגרון סירבה לקבל את כתב העתירה וזה הוחזר לעותרים מספר פעמים. בא-כוח האגודה בהליכים שהתקיימו בבית משפט השלום אף ציין שלמיטב ידיעתו האגודה מיוצגת בעתירה בבית משפט זה על ידי בא-כוח מזכיר ועד מגרון. בא-כוח המזכיר הכחיש זאת לפנינו. כך או כך, משבחרה האגודה להתייחס לעתירה שלפנינו בכתב התביעה שהגישה כנגד העותרים לבית משפט השלום בת"א 18405/08, הובהר מעל לכל ספק כי האגודה מודעת להליך המתקיים בפני בית משפט זה ובוחרת, מטעמיה שלה, שלא להתייצב בו (להשלכותיה של בחירה זו ראו: בג"ץ 10293/09 נגוהות אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתית בע"מ נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון (לא פורסם, 24.2.2010)).
9. ב-06.07.2009 קיימנו דיון בהתנגדות לצו על-תנאי. בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמם של העותרים, כמו גם במהלך הדיון עצמו, טענו העותרים כי תושבי מגרון אינם צד להסכמה שהושגה בדבר התכנית לפינוים, ונראה שהסכמתם לפינוי כלל לא הושגה. גם מזכיר ועד מגרון, בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמו, ציין כי המתיישבים במאחז לא שותפו בדיונים אודות הפינוי המוסכם וכי הם משוכנעים בזכויותיהם בקרקע. העותרים הוסיפו וטענו כי גם אם יסכימו תושבי מגרון להתפנות, הליכי התכנון וההקמה של השכונה החדשה צפויים להימשך זמן ארוך בהרבה מהזמן אותו העריכה המדינה בתשובתה, ולהערכתם שבע שנים לכל הפחות. נוכח האמור, טענו העותרים כי התכנית להעתקת מגרון אינה סבירה באופן קיצוני, שכן אינה מבטיחה פינוי מרצון, ובד בבד היא מאפשרת פגיעה מתמשכת וממושכת בזכויותיהם הקנייניות של העותרים.
במהלך הדיון חזרה המדינה ודחתה את הטענות לזכויות במקרקעין שהועלו מצד מזכיר ועד מגרון, כמו גם את הטענה כי המאחז זכה לאישור רשמי מטעם הדרג המדיני המוסמך. באשר לטענות העותרים, המדינה לא הכחישה כי הסכמת תושבי מגרון לפינוי לא הושגה, אולם טענה כי בנסיבות שנוצרו, ונוכח תמיכתה של מועצת יש"ע בפתרון שהושג, הדרג המדיני מעריך כי בבוא היום יתפנו תושבי מגרון מרצון. באשר ללוחות הזמנים, המדינה העריכה כי בתחילת שנת 2010 תאושר תוכנית מפורטת לשכונה החדשה, וכי באמצע שנת 2010, בחלוף כשנה ממועד הדיון, יתחיל שיווק הקרקע. המדינה העריכה כי בשלב השיווק יוברר האם נעתרים התושבים לרכוש את המגרשים והאם, כפועל יוצא, נכונים הם להתפנות מהמאחז מרצון. במעמד הדיון התחייבה המדינה כי אם יסתבר שלא כך הוא, תפעל היא לפינוים של תושבי מגרון שלא מרצון.