בג"צ
בית המשפט העליון בירושלים
|
8070-98
10/05/2004
|
בפני השופט:
1. דליה דורנר
2. אליעזר ריבלין
3. אשר גרוניס
|
| - נגד - |
התובע:
האגודה לזכויות האזרח בישראל
עו"ד דן יקיר
עו"ד אבנר פינצ'וק
|
הנתבע:
1. משרד הפנים
2. נציבות מס הכנסה
3. המוסד לביטוח לאומי
4. רשות השידור
5. בנק ישראל
6. איגוד הבנקים בישראל
7. רשם מאגרי מידע
עו"ד מלכיאל בלס
עו"ד עירית אלטשולר
עו"ד מוטי ארד
|
| פסק-דין |
השופטת (בדימ') ד' דורנר:
המסגרת הנורמטיבית
1. הזכות לפרטיות היא בישראל זכות-יסוד. היא מעוגנת בסעיף 7(א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שבו נקבע:
כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
פגיעה בזכות לפרטיות, כמו פגיעה בזכויות האחרות הקבועות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, מותרת רק "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת-ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו" (סעיף 8 לחוק-היסוד; להלן: פיסקת ההגבלה). יש אף לכבד את הזכות ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת-ישראל" (סעיף 1 לחוק-היסוד).
2. חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות), מאזן בין הזכות לפרטיות לבין אינטרסים אחרים העשויים להתנגש בה. בגדר איזון זה נקבע בחוק הגנת הפרטיות איסור להעברת מידע על-ידי גוף ציבורי. סעיף 23ב(א) לחוק הגנת הפרטיות קובע:
מסירת מידע מאת גוף ציבורי אסורה, זולת אם המידע פורסם לרבים על פי סמכות כדין, או הועמד לעיון הרבים על פי סמכות כדין, או שהאדם אשר המידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירה.
איסור זה סויג כאמור בסעיף 23ג, הקובע:
מסירת המידע מותרת, על אף האמור בסעיף 23ב, אם לא נאסרה בחיקוק או בעקרונות של אתיקה מקצועית -
(1) בין גופים ציבוריים, אם נתקיים אחד מאלה:
(א) מסירת המידע היא במסגרת הסמכויות או התפקידים של מוסר המידע והיא דרושה למטרת ביצוע חיקוק או למטרה במסגרת הסמכויות או התפקידים של מוסר המידע או מקבלו;
(ב) מסירת המידע היא לגוף ציבורי הרשאי לדרוש אותו מידע על פי דין מכל מקור אחר;
(2) מגוף ציבורי למשרד ממשלתי או למוסד מדינה אחר, או בין משרדים או מוסדות כאמור, אם מסירת המידע דרושה למטרת ביצוע כל חיקוק או למטרה במסגרת הסמכויות או התפקידים של מוסר המידע או מקבלו; אולם לא יימסר מידע כאמור שניתן בתנאי שלא יימסר לאחר.
סעיף 23ד לחוק הגנת הפרטיות מטיל על גוף ציבורי המוסר דרך קבע מידע לגוף ציבורי אחר חובה לקיים רישום בדבר המסירה. על גוף ציבורי המקבל מידע דרך קבע ואוגר אותו במאגר מידע מוטל גם להודיע על כך לרשם מאגרי המידע.
3. סדרי העברת המידע נקבעו בתקנות הגנת הפרטיות (תנאי החזקת מידע ושמירתו וסדרי העברת מידע בין גופים ציבוריים), תשמ"ו-1986 (להלן: התקנות; או תקנות הגנת הפרטיות). בתקנות אין הוראה הקובעת אילו עובדי ציבור רשאים לקבל מידע, אלא נקבע כי גוף המעוניין במידע נדרש להגיש בקשה לגוף שממנו המידע מתבקש, שהסכמתו תינתן לפי הטפסים שבתוספת לתקנות ובכפיפות לאישור היועצים המשפטיים של אותו גוף.
בנוסף, בסעיף 29(ג) לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק המרשם), נקבע כי "אדם שיש לו לכאורה ענין בדבר רשאי לקבל ידיעה על תאריך לידתו של אדם הרשום במרשם ועל פרטי רישום אחרים שייקבעו בתקנות". ואילו בתקנות מרשם האוכלוסין (קבלת פרטי רישום של נרשם), תשל"ה-1975, נקבע, כי "פרטי הרישום האחרים של נרשם שאדם אשר יש לו לכאורה עניין בדבר רשאי לקבל ידיעה עליהם הם: שמות ההורים, מקום הלידה, המצב האישי, המין, הלאום, תאריך הכניסה לישראל, מספר הזהות".
חוק הגנת הפרטיות והתקנות התקבלו לפני קבלת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר סעיף 10 בו קובע, כי אין בהוראותיו כדי לפגוע בתוקפם של דינים שנתקבלו לפניו. עם זאת, על בית-המשפט - כעולה בין היתר מסעיף 11 לחוק-היסוד, המחייב את כל רשויות השלטון לכבד את הזכויות הקבועות בחוק-היסוד - לפרש את החוק והתקנות ברוח הוראות חוק-היסוד. ראו בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, בע' 375. ואילו על הרשויות המינהליות להפעיל את סמכויותיהן המאפשרות להן לפגוע בזכויות-יסוד - לרבות סמכויות שיסודן בדינים שקדמו לחוק-היסוד - על-פי אמות-המידה הקבועות בפיסקת ההגבלה. עמדתי על-כך בפרשה אחרת:
פיסקת ההגבלה חלה רק על סמכויות שיסודן בחוקים שהתקבלו לאחר חקיקת חוק היסוד. ואולם ראוי הוא, מכוח היקש, להחיל את עיקריה לעניין חובתן של רשויות השלטון מכוח סעיף 11 לחוק היסוד, החלה אף על סמכויות שיסודן בדינים שקדמו לחוק היסוד. לכך שני טעמים: ראשית, ראוי הוא כי ההגנה על זכויות היסוד בישראל תיעשה על יסוד אמות מידה דומות, בין שהנורמה המשפטית שתוקפה נבחן היא חוק ובין שהמדובר בנורמה משפטית אחרת. שנית, ההסדר הקבוע בפיסקת ההגבלה - המבחין, בין השאר, בין תכלית הפגיעה בזכות לבין מידת הפגיעה - הולם ביסודו את מכלול הנורמות המשפטיות ולא חוקים בלבד.
[בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94 (להלן: פסק-דין מילר], בע' 138]