השופט י' דנציגר:
לפנינו עתירה למתן צו על תנאי שיורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינו של המשיב 2, בית הדין הרבני האזורי בנתניה (להלן: בית הדין האזורי) המורה לצדדים להתגרש, פוטר את הבעל ממזונות אישה ומדור וקובע חלוקה שווה ברכוש ובממון של בני הזוג. כן נתבקש על ידי העותרת צו ביניים.
רקע עובדתי על פי פסק דינו של בית הדין האזורי
1. העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) נישאו זה לזו כדת משה וישראל בשנת 1973, ולהם שלושה ילדים - שתי בנות בשנות ה-30 לחייהן ובן שהפך זה לא מכבר בגיר ושהיה מצוי במשמורת בלעדית של המשיב. משנת 1993 ואילך, על רקע סכסוכים בין בני הזוג, פתחו השניים בהליכים משפטיים הדדיים האחד כנגד השניה. מבלי להיכנס לפרטים שלא לצורך, יצויין כי בין השאר הגיש המשיב מספר תביעות גירושין כנגד העותרת, וכי העותרת התלוננה כנגד המשיב בגין אלימות שנקט כלפיה, מה שהביא להרחקתו מבית המגורים המשותף של בני הזוג. לאחר מספר שנים בהן גרו הצדדים בנפרד, בשנת 2006 שבה העותרת להתגורר עם המשיב בדירה שכורה במרכז הארץ, והצדדים חזרו לחיות כבני זוג ואף הסכימו על ביטולם של כל ההליכים המשפטיים שניהלו עד אותה עת. בתקופה זו אף צורפה העותרת לחשבון הבנק של המשיב, והמשיב רכש עבור בני הזוג רכב חדש.
2. אלא שבחלוף כשנתיים, ביום 3.8.2008, הגיש המשיב תביעת גירושין נוספת לבית הדין האזורי, היא התביעה מושא דיוננו. במסגרת התביעה כרך המשיב את כל ענייני הרכוש, מזונות אישה, אחזקת קטין ומזונות קטין. אשר לתביעת הגירושין, טענת המשיב היתה כי העותרת "לא שיפרה את דרכיה" וכי ניסיונותיהם של בני הזוג לשקם את הקשר עלו בתוהו. בתוך כך טען המשיב כי יש לחייב את העותרת במתן גט בעילות של בגידה עם זרים; מרידה מיחסי אישות; העלמת כספים וגניבתם; ומאיסות ("האישה אינה נקיה").
פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי
3. בתחילה דחה בית הדין האזורי את טענות המשיב בדבר בגידה מצד העותרת ומרידתה מיחסי אישות, בקובעו שהטענות לא הוכחו. בית הדין ציין כי המשיב הודה במפורש שבשנתיים שבהם גרו בני הזוג בדירה השכורה הם קיימו יחסי אישות, אם כי הוא בדרך כלל נמנע מכך מאחר שהוא "נגעל" מן העותרת. אשר לטענת המאיסות, קבע בית הדין האזורי כי הוא התרשם "בבירור" ממאיסותו של הבעל ומכך שנקעה נפשו מחיי הנישואין. על כן קבע בית הדין האזורי כי יש לקבל את טענת הבעל בדבר מאיסות באמתלא מבוררת. במקביל דחה בית הדין את טענת העותרת בדבר רצונה לשלום בית, וקבע כי אין כל סיכוי לאיחוי הקרע שנוצר בין הצדדים, זאת לאחר כ-16 שנים של ניהול הליכים משפטיים הדדיים (להוציא את התקופה שבה ניסו בני הזוג לשקם את חיי הנישואין), וכאשר המשיב הגיש שלוש תביעות גירושין שונות במהלך השנים. כן התייחס בית הדין למערכת המשפחתית העכורה שנוצרה בעקבות הסכסוך הממושך בין הצדדים, ולהשפעתו של הסכסוך על ילדיהם של בני הזוג. עוד ציין בית הדין כי העותרת לא הגישה מצידה תביעה לשלום בית, וכי במהלך הדיונים הטיחה במשיב האשמות קשות. לדבריה, מדובר בבעל "אלים וחייתי" המסוגל לרצוח ולאנוס. בית הדין התקשה להאמין כי לבעל כזה מבקשת העותרת לחזור. חיזוק נוסף לכך שהסיכויים לשלום בית אפסו מצא בית הדין בכך שהניסיון שערכו הצדדים לשיקום היחסים - אותו ראה בית הדין כניסיון כן - כשל. כמו כן ציין בית הדין כי העותרת לא התנגדה לבקשה להורות על צו לפירוק שיתוף בהתייחס לביתם המשותף של הצדדים, והטעים כי העותרת אף ביקשה לכלול במסגרת הצו את הרכב של בני הזוג. לנוכח כל האמור מצא בית הדין כי אף העותרת מאסה בבעלה, בקובעו כי טענותיה בדבר רצונה בשיקום היחסים נועדו לזכותה ברווחים ממוניים וכלכליים בלבד, תוך עיגונו של המשיב. בהקשר זה הוסיף הדיין הרב א' ינאי (שכתב דברים משלו) כי:
"בדיונים שנערכו לפנינו התרשמנו עמוקות מעומק הסכסוך ומרמת הניכור והריחוק שקיימים בין בני הזוג. טענת שלום הבית של האשה אכן נראית כתלושה מן המציאות, היא מן השפה ולחוץ ונטענת כדי לצאת ידי חובה גרידא".
בשולי הדברים התייחס בית הדין האזורי גם לעובדה שהעותרת חזרה מהסכמתה להיבדק בבדיקת פוליגרף (שהיא עצמה הציעה לעבור), עניין שעורר בקרב בית הדין חשד לעניין גרסתה בדבר טענת הבגידה שהעלה המשיב, כמו גם ביחס לשאר טענותיה.
לנוכח כל האמור לעיל המליץ בית הדין האזורי לצדדים להתגרש מיידית, בציינו כי קרוב הדבר לחיוב.
כמו כן קבע בית הדין האזורי כי בנסיבות העניין פטור המשיב ממזונות אשתו ומתשלום מדורה. למסקנה זו הגיע בית הדין לאחר ניתוח הלכתי מפורט, בסופו קבע כי כאשר הוכחה טענת מאיס עלי באמתלא מבוררת אין לחייב את הבעל בתשלום מזונות, זאת על אף שאין הדין מאפשר לבעל לגרשה בעל כורחה (זאת בשל חרם דרבנו גרשום). בית הדין הוסיף והבהיר כי על מנת להבטיח ששלילת מזונות לא תהווה כפיית גט, נדרש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. בתוך כך יש להידרש, בין היתר, לשאלה האם האישה מחוסרת אמצעי קיום אם לאו. במקרה הנוכחי קבע בית הדין כי האישה אינה "כפויה לגט מחמת חרפת רעב" - זאת כאשר חלקה ברכוש המשותף עומד על סך של מאות אלפי שקלים (יוזכר כי בית הדין הרבני קנה סמכות שיפוט ייחודית לדון גם בענייני הרכוש מכוח כריכה).
לבסוף קבע בית הדין האזורי כי הרכוש של הצדדים - להוציא דירת המגורים המשותפת והרכב של בני הזוג, שלגביהם כבר הוצא צו פירוק שיתוף - יחולק לפי הצעת הבעל שווה בשווה. בית הדין הוסיף כי באם יתעוררו מחלוקות בין הצדדים בנושא חלוקת הרכוש, ימונה אקטואר.
פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול
4. ערעור שהגישה העותרת על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול - נדחה. בית הדין דחה את עמדתה של העותרת לפיה טענת המאיסות שהעלה המשיב לא הוכחה בראיות, בציינו כי הטענה התקבלה על יסוד התרשמות ישירה של בית הדין האזורי מהצדדים, על רקע היכרות ממושכת עימם. באשר לפטור שניתן למשיב מתשלום מזונות האישה, קבע בית הדין הגדול כך: "לא ברור לנו האם טענת מאיסות שנמצאה מבוררת, מהווה עילה בפני עצמה להפסד מזונות האישה. או שמא הפסד מזונות מותנה בהפקדת גיטה וכתובתה כפי שכתב הישועות יעקב". בהתאם לכך, נתבקשה התייחסותו של בית הדין האזורי, אשר לאחריה תיקבע עמדת בית הדין הגדול בנדון. בהתאם לכך הבהיר בית הדין האזורי את פסק דינו בהקשר האמור, בציינו כי: "קבענו בפסק דיננו כי ללא ספק מדובר כאן בטענת מאיסות באמתלא מבוררת, אם לא למעלה מכך. ה'ישועות יעקב'... כתב במפורש כי נדרש לכל הפחות השלשת כתובה". בית הדין האזורי הוסיף והבהיר כי נושא הרכוש מצוי בסמכותו, וכי למשיב זכויות ממוניות רבות ממקום עבודתו, כך שהכתובה תקוזז בקבלת אותן זכויות. בתוך כך הטעים בית הדין האזורי כי מאחר שעל הזכויות הנ"ל הוטלו עיקולים, הרי ש"יש לראות בעובדה זו כמצב של השלשת כתובה".
5. העותרת לא אמרה נואש, ופנתה בשנית לבית הדין הגדול בבקשה להורות על קיום דיון נוסף בטרם ייקבע כי היא מאוסה על המשיב. העותרת טענה כי לא ייתכן שקביעת המאיסות ניתנה על רקע "היכרות ממושכת" של בית הדין האזורי עם הצדדים כפי שציין בית הדין הגדול בפסק דינו, שעה שנערכו לפני בית הדין האזורי שני דיונים בלבד. בית הדין הגדול דחה את הבקשה, בציינו כי בהתחשב בכך שקבלת טענת מאיסות נסמכת על קביעה עובדתית, ושעה שבית הדין האזורי השתכנע מעל לכל ספק כי האישה מאוסה על הבעל, אין עוד מקום לדקדק כמה דיונים נערכו עד שהגיע בית הדין למסקנתו האמורה.
תמצית נימוקי העתירה
6. לטענת העותרת - המייצגת את עצמה בהליך דנן - שגה בית הדין בקבלת טענת המאיסות. תחילה נטען כי בית הדין לא ייחס את המשקל הראוי להתנהגותו של המשיב במהלך הדיונים, כאשר הלה טען, למשל, כי העותרת בגדה בו מבלי שהדבר הוכח. העותרת סבורה כי עובדה זו מלמדת שהבעל גמר אומר להשליכה "ככלי שאין חפץ בו". כמו כן נטען כי טענת המרידה לא הוכחה על ידיו, כאשר המשיב טען שהעותרת אינה מוכנה לקיים עימו יחסי מין אך הודה כי היה זה הוא שלא רצה לקיים עימה יחסים, מאחר שהוא "נגעל" ממנה, ואף הודה לבסוף כי אמנם קיים עימה יחסי אישות. עוד טוענת העותרת כי טעה בית הדין האזורי בקובעו כי טענת המאיסות ברורה, כאשר בפועל הטענה לא הוכחה בראיות. כמו כן טוענת העותרת כי אין לומר שהמאיסות היא הדדית כפי שקבע, בטעות, בית הדין האזורי. באשר לסיכוי להשכנת שלום בית בין הצדדים נטען כי העותרת לא הגישה תביעה לשלום בית "מחמת חוסר ידע", וכי את האשם בכך יש לתלות בבא כוחה (דאז).
לבסוף, באשר לחלוקת הרכוש נטען כי שגה בית הדין כאשר לא הורה על מינוי אקטואר מלכתחילה. עוד טוענת העותרת כי פער ההשתכרות הממשי בין בני הזוג מצדיק להורות על איזון משאבים בלתי שווה בהתאם לאמור בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). בהקשר זה מציינת העותרת כי למשיב זכויות רבות במקום עבודתו, ובכלל זה נהנה הוא ממשכורות עתק ומהטבות נוספות. לעומתו, העותרת, כך לטענתה, נטולת כל יכולת השתכרות לאחר שהקדישה את כל חייה למשפחתה ולקידומו של המשיב, על מנת שזה יעשה חייל ויצבור זכויות לרבות "נכסי קריירה".
תגובת המשיב