השופטת א' פרוקצ'יה:
1. זוהי עתירה למתן צו על תנאי, בה מבוקש כי נבטל את פסק הדין שנתן בית הדין הארצי לעבודה בענין העותרת, ונחזיר על כנו את פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, אשר הורה למדינה, מעסיקתה של העותרת, לשלם לה תוספת עבודת לילה, אותה קיבלה בעבר.
הרקע
2. העותרת מועסקת כמטפלת במעון של משרד העבודה והרווחה. העסקתה החלה בשנת 1968, כמטפלת במעון בני ציון בראש העין, במשמרות לילה. בשנת 1990 נסגר מעון בני ציון, והעותרת עברה, על-פי בחירתה, לעבוד במעון רוחמה, מעון חוסים השייך לשירות למען המפגר במשרד העבודה והרווחה. במעבר זה נשמרו תנאי העבודה של העותרת, מעמדה ותפקידה, והיא המשיכה לעבוד אך ורק במשמרות לילה.
3. בינואר 1997 החליטה הנהלת מעון רוחמה, מטעמים שונים, להעביר את כל צוות המטפלים למתכונת העסקה בסבב משמרות, ולהפסיק את ההעסקה במשמרות לילה בלבד. החלטה זו התקבלה על דעת ועד העובדים. כתוצאה מכך השתנו תנאי עבודתם של העותרת ושל עובדים נוספים. השינוי הביא לפגיעה משמעותית במשכורתה של העותרת ביחס למשכורותיה במשך עשרות השנים הקודמות בהן הועסקה במשמרת לילה, מפני שערכה של שעת עבודה בלילה, גבוה מערכה של שעת עבודה ביום.
4. בשל הפגיעה בשכר הגישו העותרת ושני עובדים נוספים במעון רוחמה תביעות נגד המדינה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. בתביעותיהם ביקשו לחייב את משרד העבודה והרווחה להמשיך להעסיקם במשמרות לילה בלבד, ובכל מקרה להמשיך לשלם להם את תוספת משמרות הלילה אותה קבלו במשך שנים.
5. הדיון בתובענות עוכב בהסכמת הצדדים, עד למתן פסק דין בערעור שהגישה המדינה לבית הדין הארצי לעבודה, בענין עובד אחר במעון רוחמה, מר משה נהרי (ע"ע 300353/97 מדינת ישראל נ' משה נהרי, פד"ע לה, תש"ס, 318). נתאר בתמצית את השתלשלותו של הליך זה, מפאת חשיבותו לענייננו. מר נהרי שובץ לעבודה במשמרות לילה במשך 9 שנים, ובמסגרת החלטתה האמורה של הנהלת המעון, הופסקה העסקתו של נהרי במשמרות לילה בלבד, והוא הועסק, כמו עובדים נוספים, במשמרות יום. השינוי גרם לפגיעה בשכרו. נוכח פגיעה זו, הגיש מר נהרי תובענה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בה ביקש לחייב את המדינה להמשיך להעסיקו במשמרת לילה בלבד, או לחלופין, להמשיך לשלם את שכרו כאילו הועסק במשמרות לילה בלבד.
6. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל את תביעתו של נהרי בחלקה. נפסק, כי המדינה רשאית לשבץ את נהרי במשמרות כראות עיניה, אלא, שאין לפגוע בזכותו לקבל שכר עבודה בשיעור ששולם לו עד כה בעבודת לילה. על כן, חויבה המדינה להמשיך ולשלם לנהרי את השכר שהיה מקבל אילו עבד במשמרות לילה בלבד.
7. המדינה ערערה על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה, וערעורה נדחה. בית הדין הארצי פסק, כי העסקת עובד במשמרת הלילה באופן קבוע, נוגדת את הוראת סעיף 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה), הקובע כי:
"מפעל שעובדים בו במשמרות, לא יועבד בו עובד בעבודת לילה יותר משבוע אחד בתוך שלושה שבועות".
על כן, נקבע, היתה הנהלת המעון רשאית, ואף חייבת, להפסיק את ההסדר הבלתי-חוקי של העסקת נהרי רק במשמרת לילה. "חוקי המגן של משפט העבודה מיועדים להגן על העובדים, כך שעובד לא יועסק במשמרת הלילה באופן תמידי על-מנת שיוכל לקיים חיים רגילים, לרבות חייו המשפחתיים" (עמ' 325 לפסק הדין). עוד נקבע, כי הסכמת העובד לעבוד באופן המנוגד לחוק אינה מעניקה לו זכות להיות מועסק תוך הפרת החוק, ומכאן כי לא עומדת לו זכות לעבוד במשמרת הלילה באופן קבוע. עם זאת, נקבע, קיימת לעובד זכות על-פי תנאי חוזה העבודה, להמשיך לקבל את התוספת המיוחדת שקיבל במשך תשע השנים בהן עבד במשמרות הלילה. בעריכת איזון בין האינטרסים של העובד לבין האינטרסים של המעסיק, פסק בית הדין הארצי כך:
"לא הוכח כי החלטת הנהלת המעון נעשתה בחוסר תום לב או מסיבות לא ענייניות. כמו כן, הפגיעה העיקרית במשיב [נהרי] שהוכחה היתה הירידה החדה בהכנסתו ולא עצם העבודה במשמרות ברוטציה. כאמור לעיל, השינוי בסדרי העבודה הפסיק הסדר הנוגד את הוראות סעיף 22 לחוק שעות עבודה ומנוחה. לאור כל השיקולים הללו הגענו למסקנה כי האיזון הנכון במקרה זה הינו לאפשר להנהלת המעון לשנות את סדרי העבודה תוך המשך התשלום המיוחד עבור עבודת משמרת הלילה" (עמ' 326 לפסק הדין; ההדגשה אינה במקור).
על כן, כאמור, הערעור נדחה, ונפסק כי נהרי זכאי להמשיך לקבל את התוספת עבור העבודה במשמרות לילה, גם כאשר הוא אינו מועסק במשמרות כאלה.
8. לאחר שניתן פסק דין נהרי בבית הדין הארצי, חודש הדיון בתובענות שהגישו העותרת ועמיתיה בבית הדין האזורי לעבודה. בפסק דינו בתובענות אלה, אימץ בית הדין האזורי את פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בענין נהרי; לפיכך, נדחתה בקשת התובעים לשבצם לעבודה במשמרות לילה בלבד, אך נקבע, כי אין לפגוע בשכרם, וכי על המדינה להמשיך לשלם להם את התוספת בגין עבודת לילה, מחודש ינואר 1997 ואילך.
9. המדינה ערערה גם על פסק דין זה. בין היתר טענה, כי הכרעתו של בית הדין האזורי מזכה את העובדים בשכר עבור עבודה שאינה מתבצעת, דבר היוצר הפלייה בינם לבין עובדים אחרים במעון, המתוגמלים בהתאם לעבודתם בפועל. כן טענה, כי כמעביד, יש בידיה הכח לשנות את סדרי המשמרות בהן משובצים עובדיה. שינוי כזה אינו בגדר שינוי חד-צדדי בחוזה בשכר, והוא מתחייב מהיותו של החוזה בו הועסקו העובדים עד כה, מנוגד להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה. עוד נטען, כי לאורך שנות עבודתם, הודע לעובדים כי העבודה במשמרות הלילה בלבד היא זמנית בלבד.
פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה
10. זו הפעם, קיבל בית הדין הארצי לעבודה את ערעור המדינה. הנשיא ס' אדלר קבע בפסק דינו, כי הנהלת מעון רוחמה היתה רשאית, ואף חייבת לשנות את סדרי עבודתם של העובדים, נוכח הוראתו של סעיף 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה. בית הדין לא ייתן ידו, כך נקבע, להמשך קיומה של הוראה בלתי-חוקית בחוזה עבודה, במיוחד מקום בו ניתן לפצות את העובדים על פגיעתם במסגרת העסקתם החוקית. על כן נקבע, כי גם אם לגבי העובד השינוי בשיבוצו למשמרות יום מהווה הפרה של חוזה העבודה, השינוי נעשה כדי להתאים את סידורי העבודה לדרישות סעיף 22(א) לחוק. הוראה זו מהווה נדבך נוסף "בחומת המגן על כבודו של האדם העובד" (פסקה 4 לפסק הדין). ההגבלה שנקבעה בחוק לגבי היקף עבודת הלילה המותרת נועדה לאפשר לעובד לשהות בחיק משפחתו, וליהנות מאיכות חיים בסיסית שכל עובד ראוי לה.
עוד הוסיף הנשיא אדלר, כי ביסוד החלטת הנהלת המעון לקבוע סבב משמרות, עמדו טעמים ניהוליים מוצדקים; יצירת שוויון הזדמנויות בין העובדים במעון, והשתלבות המטפלים הליליים בצוות המקצועי של המעון, הנוכח במקום רק במשמרות היום. כמו כן צוין, כי בטרם התקבלה ההחלטה בדבר השינוי בהסדרי העבודה במעון, נערכה הידברות בין הנהלת המעון לבין ועד העובדים במעון, אשר לא התנגד לשינוי. עם זאת, לא נחתם בין הצדדים הסכם קיבוצי או סיכום דברים. עובדות אלה, כך נקבע, מצדיקות פסיקת פיצוי לתובעים כסעד של הפרה, אך בה-בעת מהוות טעם לצמצום הפיצוי.
11. בית הדין קיבל את בקשת המדינה לשקול מחדש את הפיצוי שנפסק בענין נהרי, ולסטות מן הסעד שניתן בעבור הפרת חוזה העבודה. נקבע, כי הנסיבות שנזכרו לעיל - השינוי בתנאי ההעסקה שמטרתו להתאים את סידורי העבודה לחוק, וההידברות המוקדמת בין הנהלת המעון לבין ועד העובדים - לא נלקחו בחשבון בפסק דין נהרי, והן מצדיקות, במקרה זה, פסיקת פיצוי חד-פעמי לעובדים. עוד נקבע, כי לאור התמורות בשכר העובדים, וחוסר השוויון בתנאי עבודתם של העותרת ועמיתיה התובעים לעומת עובדים אחרים המבצעים את אותה עבודה, אין מקום להמשיך בתשלום תגמול מיוחד לתובעים אלה שאיננו מוגבל בזמן. תשלום פיצוי ללא הגבלה כאמור, אינו מידתי ביחס לחומרת הפגיעה בעותרת ובאחרים. הבסיס לפיצוי, צריך לשקף את הנזק שנגרם לעותרת ולתובעים האחרים. במקרה זה, ביטול משמרות הלילה פגע בהם, הן ברמת הכנסתם והן באורח החיים אליו הסתגלו, אך לעומת זאת, משחוייבו לעבוד במשמרות רגילות, שהן בעיקר משמרות יום, הם השתלבו בתנאי העבודה המקובלים בארץ, הנתפסים כטובים יותר מעבודת לילה מתמדת. לאור האמור, נקבע כי ניתן להגדיר את הפיצוי שייפסק לעובדים אלה על בסיס אמת מידה של תקופת הסתגלות לתנאי העבודה החדשים. במכלול הנסיבות, נפסק כי המבחן לפיצוי הראוי אמור לבטא את ההפרש שבין השכר הממוצע בשלושת החודשים לפני השינוי שחל בשיטת ההעסקה של העותרת והאחרים לבין השכר הממוצע שקבלו בשלושת החודשים לאחר השינוי, במכפלה של 12 חודשים.