פסק-דין בתיק בג"ץ 3758/13

השופט נ' סולברג:

           עתירה להורות למשיבים לדון בבקשות להיתרי בניה שהגישו העותרים, ולמלא אחר הסכמות שהושגו בעתירות קודמות לבג"ץ.

עיקרי העובדות וההליכים

1.        העותרים 20-1 הגישו ביום 11.10.2009 עתירה לבית משפט זה, במסגרתה ביקשו להורות בצו על מניעת הריסת מבנים המשמשים אותם למגורים ולחקלאות. לאחר הליכי ביניים ושיג ושיח עם ב"כ הצדדים, הוסכם בשעתו על מחיקת העתירה, וכך אכן הורה בית משפט זה - "... בכפוף לכך שהעותרים יוכלו להגיש לרשות המוסמכת בקשות להיתרי בניה תוך 60 ימים..." (בג"ץ 8038/09 בשאראת נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה (30.1.2013)). ביום 8.4.2013 פנו העותרים 20-1 למזכירות ועדת המשנה לפיקוח על הבנייה בבקשות לקבלת היתרי בנייה. מרבית הבקשות נדחו על הסף, לפי האמור במכתבי המשיבים מיום 16.5.2013, משום שלא היו אלה בקשות לקבלת היתרי בנייה, אלא שרטוטים בלבד, ומכיוון שלא הוגשו ראיות, ולו מזעריות, להוכחת בעלותם של העותרים על השטחים שלגביהם ביקשו היתרי בנייה. ניתנה לעותרים ארכה בת 30 יום להריסת המבנים הבלתי-חוקיים, או לנקיטה בהליכים אחרים. ביחס לחלק מהבקשות, צורפו ראיות אחדות להוכחת הבעלות, ובאשר אליהן נמסר לב"כ העותרים כי אינן נדחות על הסף, וכי יש צורך בהגשת מסמכים חסרים על מנת שניתן יהיה לדון בבקשות הללו. הראיות שצורפו אל אותן בקשות הן: נסחי רישום שהוצאו על-ידי רשות הקרקעות ברשות הפלסטינאית ביחס לקרקעות המצויות בשטחי c; נסח רישום לא עדכני; והסכם חכירה שלא צויינו בו מספרי גוש וחלקה, וששם המחכיר שצויין בו אינו שם הבעלים על-פי נסח הרישום. מטבע הדברים, לא ניתן היה להתייחס אל המסמכים הללו כאל ראיות להוכחת זיקתם של העותרים אל הקרקע, ולפיכך ניתנה להם ארכה בת 30 ימים להשלמת הגשת המסמכים מטעמם.   

2.        העותר 21 הגיש ביום 25.10.2012 עתירה לבית משפט זה בבקשה להורות על ביטול צו הריסה של מבנה בב"ח ה' 80/12. המדינה ביקשה לדחות את העתירה על הסף מחמת העדר עילה, משום שהעתירה התייחסה למבנה שנבנה ללא היתר ומבלי שהוגשה כל בקשה להיתר בנייה עבורו. עוד טענה המדינה, כי העותר לא הוכיח שהקרקע שעליה בנה את המבנה הבלתי-חוקי מצויה בבעלותו. העתירה נדחתה על הסף "מחמת אי מיצוי הליכים... העותר לא הגיש כל בקשה להיתר בנייה, וממילא לא צירף כל מסמכים המוכיחים את טענתו כי החזקתו במקרקעין היא ברשות הבעלים החוקיים... הצו הארעי יעמוד בעינו לפרק זמן של 30 ימים נוספים כדי לאפשר לעותר לפנות בבקשה חדשה להיתר בנייה..." (בג"ץ 7738/12 בשאראת נ' מפקד כוחות צה"ל (4.12.2012)). בחלוף 60 יום, ביום 14.2.2013, הגיש העותר 21 למזכירות ועדת המשנה לפיקוח על הבניה בקשה לקבלת היתרי בנייה, אך זו נדחתה על הסף במכתב המשיבים מיום 24.3.2012, משום שהבקשה שהוגשה לא הייתה אלא תשריט בלבד, ולא צורפה ולו ראשית ראיה להוכחת בעלותו של העותר 21 על השטח שבו בנה את המבנה ללא היתר. ניתנה לו ארכה בת 30 יום לשם הריסת המבנה או לנקיטה בכל הליך חוקי אחר, ולאחר מכן ניתנה לו בעקבות בקשתו ארכה להגשת בקשה מטעמו עד ליום 10.6.2013.

עיקרי טענות העותרים

3.        העותרים סבורים כי שגתה ועדת המשנה לפיקוח על הבנייה בדחותה את בקשותיהם. טענתם העיקרית מתמקדת "בעניין הדרישה הבלתי חוקית של המשיבים לפיה תנאי לדון בבקשות להיתר בניה הוא המצאת נסח טאבו לפיו מבקש ההיתר הינו בעלים רשום של הקרקע... אין כל הצדקה שדרישת ההוכחה של הבעלות תהיה בהוכחת בעלות רשומה במקרקעין על שם מגיש הבקשה... המשיבים חייבים לשנות את הנוהל והנוהג שלהם ולהסתפק, לצורך הגשת בקשות להיתר בנייה, בראיה לכאורה להוכחת זיקה או זכות במקרקעין, שיכולה להיות תצהיר של העותרים או אישור של הרשויות המקומיות או המוכתארים בדבר הזכויות שלהם במקום או בעלותם במבנים" (פרק ב', סעיפים 4-1 לעתירה). לטענת העותרים, הם מחזיקים בידיהם מסמכים רבים, לרבות הסכמי שכירות ואישורים מאת רשויות מקומיות, על בעלותם בקרקע. די בקיומה של ראיה לכאורה על זיקה או זכות בנכס, ואין הצדקה לדרישת ראיה על רישום בספרי המקרקעין. "החלטת המשיבים לדחות את הבקשות להיתרי בנייה של העותרים על הסף נגועה בחוסר סבירות קיצונית... בלתי סבירה... מקורה באינטרסים פוליטיים גרידא..." (שם, סעיף 11). "מעשיהם של המשיבים מהווה הפרה בוטה לפסקי הדין של בית המשפט הנכבד בבג"צ 8038/09 ו-7738/12" (שם, סעיף 15).

עיקרי תשובת המשיבים

4.        המשיבים טוענים מנגד כי דין העתירה להידחות על הסף, תוך חיוב העותרים בהוצאות הולמות: "דומה שתכלית העתירה היא 'למשוך זמן', בעוד בתיהם של העותרים עומדים לאחר שהוקמו בניגוד לדין ובלא היתר, ולאחר שבית המשפט הנכבד מחק את עתירתם של העותרים 1-20 ודחה את עתירתו של העותר 21" (סעיף 2 לבקשה לדחיית העתירה על הסף). לטענת המשיבים, דין העתירה להידחות על הסף מחמת צירוף עותרים, כשעניינו של כל עותר אינו זהה לזה של רעהו. דין העתירה להידחות על הסף גם מחמת העדר עילה, משום שהעותרים בנו מבנים ללא היתר, בניגוד לדין, מבלי שטרחו להגיש בקשה להסדרה חוקית של הבנייה; לא לפניה ולא לאחריה. העתירות הקודמות שהגישו העותרים לקו באי-מיצוי הליכים ובהעדר עילה; הראשונה נמחקה בהסכמה, והשנייה נדחתה. ניתנה לעותרים ארכה לצורך הגשת בקשות להיתרי בנייה, אך מרבית ה"בקשות" שהגישו, נדחו על הסף כי לא צורפו אליהן המסמכים הדרושים: "הסעד הראשי המתבקש בעתירה - 'להורות למשיבים להתייצב וליתן טעם מדוע אינם דנים בבקשות להיתרי בניה שהוגשו על ידי העותרים' - הוא אפוא על  פניו סעד-של-סרק" (סעיף 27 לבקשה לדחיית העתירה על הסף); "גם שני הסעדים האחרים המתבקשים בעתירה - להורות למשיבים לפעול בהתאם לפסקי הדין שניתנו בעתירות הקודמות - אינם ברורים. המשיבים פעלו בהתאם לפסקי הדין, קלטו את בקשותיהם של העותרים ודחו אותן על הסף בגלל העדר מסמכים נדרשים" (סעיף 28 לבקשה לדחיית העתירה על הסף).

דיון והכרעה

5.        דין העתירה להידחות על הסף, על יסוד שני טעמים:

(א)     את העתירה הגישו 21 עותרים שונים. המכנה המשותף היחיד לכל אלה, הוא שבנו מבנה בלתי-חוקי בלא היתר. עוד בתגובה לעתירה הקודמת נטען על המרחק האווירי העצום - למעלה מ-52 ק"מ - בין המבנים השונים, המתפרשים על השטח שבין ג'נין בצפון, לבין יריחו בדרום. העותרים נבדלים אלו מאלו גם בבקשות שהגישו, גם בהחלטות שניתנו בעניינם. מקצת המבנים נשוא העתירה נהרסו, מבלי שהדבר צויין בעתירה; אחד נבנה מחדש, ולגביו הוגשה עתירה נפרדת (בג"ץ 9191/11). גם עובדה זו לא צוינה בעתירה. הלכה פסוקה היא כי דינה של עתירה שבה נתקבצו ובאו עותרים שונים ונכרכו בה עניינים נפרדים, להידחות על הסף. כל עניין קובע פרק לעצמו, אי-אפשר ואין הצדקה לדון בחדא מחתא [באריגה אחת; בבלי, ברכות כד, א] בכולם.

(ב)     אין לבוא בטרוניה על המשיבים בדחותם בקשות שהכילו תשריטים בלבד. ארכות חוזרות ונשנות הוענקו לעותרים, על מנת שיגישו בקשות להיתרי בנייה כדין, ושאליהן יצורפו המסמכים הנדרשים. שלא כנטען על-ידי העותרים, המשיבים אינם דורשים המצאת נסח טאבו שעל-פיו מבקש ההיתר הוא הבעלים הרשום של הקרקע. כל אשר נדרש - ובדין נדרש - כי אדם המגיש בקשה להיתר בנייה יוכיח ברמה העשויה להניח את דעתה של רשות מינהלית סבירה, כי יש לו זיקה לקרקע, שמכוחה הוא רשאי להגיש בקשה להיתר בנייה: "מושכל יסוד בדיני תכנון ובנייה הוא שרשות תכנון אינה ניגשת לבחינת בקשה לקבלת היתר בטרם הבהיר המבקש את זכותו בקרקע, שאם לא כן היא עלולה להיקלע למצב שבו היא מתירה בנייה תוך הסגת גבולו של הבעלים" (דברי השופט א' א' לוי בבג"ץ 5194/03 גרוסמן נ' שר הבטחון, פ"ד נז(4) 426, 429 (16.6.2003)). לא היו אלה אפוא המשיבים שלא מילאו אחר פסקי הדין בעתירות הקודמות, אלא העותרים הם אשר חדלו ולא הגישו בקשות כדין. בקשות שאליהן צורפה ראשית ראיה להוכחת זיקה לקרקע, לא נדחו על הסף, וניתנו ארכות להשלמת הגשת המסמכים החדשים. במקום לתקן את הפגמים שנפלו בדרך הילוכם-שלהם, הגישו העותרים את עתירתם-זו, והיא אכן עתירת-סרק.

6.        העתירה נדחית אפוא בזאת.

           העותרים ישלמו למשיבים הוצאות בסך של 10,000 ש"ח.

           ניתן היום, י"ט באלול התשע"ג (25.8.2013).