השופט א' רובינשטיין:
א. העותרת והמשיב 3 (להלן העותרת והמשיב וביחד הצדדים) התגרשו בשנת 2008 לאחר 24 שנות נישואין. העתירה דנא מכוונת כלפי קביעת בתי הדין הרבניים (ובפרט פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 3.3.11) בכל הנוגע לחלוקת הרכוש בין הצדדים; וביסודה הטענה, כי שגו בתי הדין בקבעם שלא נוצר שיתוף בדירה הרשומה על שם המשיב בלבד. לחלופין נטען, כי נוכח פערי ההשתכרות והרכוש היה על בית הדין לעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 ולהורות על איזון משאבים שאינו "מחצה על מחצה" (כלשון הסעיף), או לפסוק "פיצויי גירושין". ואולם לאחר העיון בכתבי בית הדין המפורטים, ושמיעת באי כוח הצדדים בדיון בפנינו (ביום 22.9.11) סברנו, כי אין עילה להתערב בפסק דינו המפורט של בית הדין האזורי (מיום 26.5.10), אשר אושר באופן מנומק בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול.
שיתוף בדירה
ב. הדירה המדוברת נרכשה על ידי המשיב ואביו לפני נישואי הצדדים, וכשלושה חודשים לאחר הנישואין נרשמה על שם המשיב בלבד. את טענותיה לגבי השיתוף בדירה מבססת העותרת על שני אדנים שונים: (1) טענה להסכם בין הורי הצדדים, לפיו הורי העותרת ישאו בהוצאות החתונה ורכישת הציוד הנדרש לבני הזוג, ובתמורה יעביר אבי המשיב את חלקו בדירה לעותרת; (2) ההלכה הפסוקה המאפשרת לבני זוג ליצור שיתוף בנכס ספציפי אף שהסדר איזון המשאבים אינו חל עליו.
ג. בית הדין האזורי קבע, כי ההסכם הנטען לא הוכח. בין היתר התייחס בית הדין האזורי לאי-ההתאמה בין הסכומים שכל אחד מהצדדים נדרש להשקיע לפי ההסכם הנטען, להיעדר תיעוד כתוב או ראיה אחרת למעט עדות אמה של העותרת - לה ניתן משקל מוגבל נוכח הקרבה (השוו סעיף 54(2) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971), וכיון שהעידה כי מעולם לא העלתה בפני המשיב או הוריו טענה בדבר הפרת ההסכם (במובן זה שהדירה נרשמה על שם המשיב בלבד). עוד התייחס בית הדין לעובדה, שאף שהדירה נרשמה על שם המשיב בלבד, העותרת לא פעלה לשינוי הרישום, ולכך שההסברים שניתנו "אודות שיקולי מס, תמוהים".
ד. העותרת אמנם מאריכה לטעון נגד נימוקים אלה, ברם אף אם ניתן היה להלום את טענותיה - ודומה כי לא זה מצב הדברים - הריהן מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות מובהקים, אשר ככלל אין ערכאת ערעור נוטה להתערב בהם (ע"א 9568/05 שמעוני נ' "מובי" בירנבאום בע"מ (לא פורסם) פסקה 10; ע"א 1564/06 בן זאב נ' בן עמי (לא פורסם) פסקה 15), "מקל וחומר שבית משפט זה, בשבתו כבג"ץ, לא יטה לעסוק בשאלות עובדתיות שכבר נתבררו בערכאה הדיונית, ואושרו על-ידי ערכאת הערעור" (בג"ץ 2385/09 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בת"א (לא פורסם) פסקה 8 - השופט מלצר). דברים אלה הם מושכלות יסוד.
ה. הנימוק השני מכוחו טוענת העותרת לזכויות בדירה קשור לפסיקתו של בית משפט זה בדבר האפשרות ליצור שיתוף בנכס ספציפי אף שהיה בבעלות בלעדית של אחד מבני הזוג עובר לנישואין (לסקירה ראו בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם); בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני (לא פורסם); ש' ליפשיץ, "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א' (2009) 227, 260-256). אכן, אילולא נדרש בית הדין הרבני לדוקטרינה משפטית זו, עשוי היה הדבר להקים עילה להתערבות שיפוטית:
"דוקטרינה זו, של יצירת שיתוף מכוח הדין הכללי במקביל לתחולת הוראות חוק יחסי ממון קנתה שביתה בפסיקתם של בתי המשפט האזרחיים... והעובדה שעניינו של זוג מסוים נדון בבית דין דתי אינה יכולה לגרוע מכך" (בג"ץ 5416/09 פלונית נ' פלוני (לא פורסם)).
ו. ואולם, בענייננו נדרשו בתי הדין הרבניים (בשתי הערכאות) להתקיימות תנאיה של הדוקטרינה כפי שהתקבלה בפסיקת הערכאות האזרחיות; זאת, אף שבית הדין האזורי ציין "שהאשה לא צירפה לסיכומיה כל אסמכתא משפטית לביסוס טיעוניה אלה". בין היתר ציין בית הדין הרבני האזורי, כי "נדרשת אינדיקציה פוזיטיבית לקיומה של כוונת שיתוף" (פסקה 13), ונקבע כי כוונה מסוג זה לא הוכחה. עוד קבע בית הדין האזורי:
"אפילו נקבל את גרסתה של האישה כי בקשה מהבעל שיעביר מחצית מחלקו בדירה על שמה פעמים רבות, התנהלותו של הבעל - שהתחמק מכך פעם אחר פעם - מלמדת שלא היתה כל כוונה מצדו להקנות לאשה זכויות בדירת המגורים" (שם).
בית הדין הרבני הגדול נדרש אף הוא לסוגיה, וקבע כי "מדובר בקביעה עובדתית של כוונת שיתוף, ובית הדין הגדול לא אמור להתערב בקביעה עובדתית אלא אם כן היא חריגה מהסביר. בשים לב שהצדדים התדיינו לפניו [לפני בית הדין האזורי - א"ר] הרבה דיונים וביודעם ומכירם היטב השתכנע בית הדין שלא היתה שום כוונת שיתוף...".
ז. אין מדובר איפוא במצב בו בית הדין הרבני התעלם מהלכה שנקבעה בבתי המשפט האזרחיים, וממילא לא קמה עילת להתערבות שיפוטית בהכרעתו. ודאי כך, שעה שזו מבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות; מה גם שפסיקתו מעוגנת בנתונים קונקרטיים להם נידרש בקצרה להלן (בפסקה י'). בית משפט זה קבע, לא אחת, כי משנדרשה הערכאה הרלבנטית "לכל הצריך עיון, וגם אם ניתן לטעון אחרת משהחליט... אין מקום כי בית משפט זה יידרש לכך, משל היה זה ערעור בזכות בגלגול שלישי" (בג"צ 10931/07 יפהר נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם); בג"צ 671/10 מקורות חברת מים בע"מ נ' טיברמן (לא פורסם)), וגם לעניין זה נשוב בחתימת הדברים.
ח. לא נכחד, אף שדוקטרינת השיתוף הספציפי הוכרה בפסיקת בית משפט זה לפני כעשור (ראו רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175) פרטיה וסעיפיה אינם בהירים ומוגדרים באופן נוקשה. דומה, כי במישור הנורמטיבי מדובר, במובנים מסוימים, במעין "הלכה בהתהוות" (ראו לאחרונה ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ (לא פורסם)); ובמישור המעשי קיימת "עמימות אינהרנטית" שהרי:
"'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו" (בע"מ 10734/06 הנזכר מעלה).
מטעמים אלה ניתן אולי להבין את הרקע לדברי בית הדין האזורי, כי מדובר בהלכה שאינה עדיין יציבה וברורה ולפיכך "ישנו קושי לראות בפסיקה משום מנהג מדינה"; אם כי ניתן גם להסתייג מניסוח זה. ואולם, כאמור, עיקריה של הדוקטרינה מוכרים וברורים, והוכרו גם על ידי בתי הדין הרבניים, לרבות במקרה זה. אכן היועץ המשפטי לשיפוט הרבני העלה בפנינו תיזה המבחינה בין נושאים שנפסקו בבית משפט זה והם, במישור ההלכתי, בגדרי "מנהג המדינה" או "דינא דמלכותא"; לבין מדיניות שיפוטית. בכל הכבוד קשה להלום בנסיבות הבחנה זו, ועלינו להידרש לפסיקת בית המשפט כנתינתה במקום שהיא מחייבת על פי המשפט הנוהג - וכך אכן נקטו בתי הדין למעשה בתיק זה.
ט. העותרת אמנם הציגה שורה של פסקי דין מהם אולי ניתן להסיק, כי די בעצם המגורים המשותפים כדי ליצור שיתוף קנייני לפי הדין הרגיל. ואולם, קיימים גם פסקי דין אחרים (חלקם נזכרו בתגובת המשיב), ולא זהו התיק ליישב ביניהם. הלכה ותיקה היא, כי:
"בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, איננו ערכאת ערעור על החלטות של בתי הדין הדתיים. התערבותו מוגבלת בעתירות כנגד החלטות שכאלה - לעילות של: חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או למקרים שבהם נדרש סעד מן הצדק, מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר" (בג"ץ 2331/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם)).
משנדרש בית הדין הרבני האזורי, ובעקבותיו גם בית הדין הרבני הגדול, לבחינת האפשרות שנוצר שיתוף ספציפי בדירת המגורים, לא קמה עילה להתערב בפסקי דינם.
י. בשולי הדברים נציין, בתכלית הקיצור, כי אף לגופה של הכרעה לא ניתן לומר שבית הדין האזורי שגה ביישום הדוקטרינה. בין היתר נזכיר, כי הדירה נרשמה על שם המשיב בלבד אחרי הנישואין, כי מספר שנים לאחר מכן רכשו בני הזוג דירה נוספת (בה עברו לגור) אשר נרכשה מכספים משותפים ונרשמה על שם שניהם, כי בית הדין קבע שטענת העותרת למימון שיפוץ מכספים משותפים לא הוכחה (ובתגובת המשיב אף נטען, כי מימון השיפוץ "נעשה על ידי שוכרי הדירה בגלל הנזק שביצעו"), ואף הטענה (המוכחשת על ידי המשיב) כי העותרת היא שחתמה על הסכמי השכירות - גם אילו קיבלנו את ההנחה, שיש בכך משום אינדיקציה לשיתוף - לא נתמכה במסמכים, אשר על פניו ניתן היה לצפות מהעותרת לטרוח ולהשיגם. זאת, מעבר למשקל שניתן לתת לדחיית טענתה של העותרת בדבר ההסכם בין הורי הצדדים על ידי בתי הדין. סוף דבר, אף לגופו של עניין לא הוצגה בפנינו עילה להתערב בפסקי דינם של בתי הדין בכל הנוגע לשיתוף בדירה.