השופט נ' סולברג:
1. עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים המתמקדת בטענת העותר לפיה הגשת כתב אישום נגדו, ללא קבלת אישור מוקדם מאת היועץ המשפטי לממשלה, נעשתה בניגוד להוראת סעיף 5(ב) לפקודת המטה הארצי מס' 14.01.03 "חקירת עורכי דין החשודים בביצוע עבירה" (להלן: פקודת המטא"ר).
עיקרי העובדות וההליכים
2. ברקע, הגשת כתב אישום נגד העותר, עורך-דין במקצועו, המייחס לו שתי עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, אשר אותן ביצע לכאורה במהלך יצוג של צד מן הצדדים בסכסוך מקרקעין, כלפי צד שכנגד (ת"פ (שלום ת"א) 13718-01-11). על-פי העובדות המתוארות בכתב האישום, נקט העותר לשון איומים על הצד שכנגד דוגמת "אני מחסל אותך, אני מקושר ואני מסוגל לחסל אותך פיזי ובכוח"; "אני ארביץ לך"; "אני ארצח אותך, אני אחסל אותך באמצעות משפחת פשע שאני מייצג אותם, אני אחסל את עסקך הנמצא על 6.5 דונם שאני יודע איפה הם ואני אחסל אותך"; "אתה בחיים לא תכנס לשם, רק על אלונקה".
3. העותר מלאה בעתירתו בכתובים בפרטים רבים ומיותרים על אודות בקשות שונות, חלקן משונות, ובכללן בקשה לעיכוב הליכים שהגיש לאגף עיכוב הליכים בפרקליטות המדינה, וטרם הוכרעה; בקשה לביטול כתב האישום "מחמת הצדק" שהגיש לבית משפט השלום, והתייתרה; בקשה לקביעת "מועד לישיבת גישור" שהגיש למזכיר הראשי של בית משפט השלום, וטרם הוכרעה; בקשה שהגיש ללשכת עורכי הדין לתמיכה בעמדתו, ונענתה בחיוב; שתי בקשות נוספות שהגיש לבית משפט השלום, אך טרם הוכרעו; בקשה לביטול כתב האישום בשל הפרת "פקודת משטרת ישראל"; בקשה לדחיית המשך שלב ההוכחות; בקשות חוזרות ונשנות להשהיית הדיון בתיק הפלילי; בקשות להוספת מידע; התנגדויות להארכת מועדים; הבעת תרעומת ופליאה על החלטות דיוניות; בקשה למתן פסק דין על סמך הודעת המדינה ולחלופין בקשה לתיקון כתב העתירה; בקשות למתן צווי עשה בקשר לעדויות והליכים אחרים בבית משפט השלום; בקשות להבהרת רקע; בקשה להרחבת ההרכב, ועוד כהנה וכהנה בקשות, הודעות, טענות ומענות.
4. ביום 4.7.2013 הגישה לשכת עורכי הדין בקשה להצטרף לעתירה דנן כ"ידיד בית המשפט" וציינה כך: "להחלטה בעתירה זו עשויה אפוא להיות השפעה משמעותית על כלל ציבור עורכי הדין ואף על לקוחותיהם, והיא עתידה לעצב את טיבו והיקפו של ה'סיוע', או התשתית, להם יזכו עורכי-הדין לשם ייצוג לקוחותיהם ללא מורא, ועל הצד הטוב ביותר". בעמדתה שהוגשה ביום 24.11.2013 הוסיפה לשכת עורכי הדין על נימוקי העותר וטענה בעיקר להעדר האחידות בין הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 4.1004 "אישור מוקדם להגשת כתב אישום" לבין פקודת המטא"ר הנ"ל. לדידה, רשימת המקרים שבהם נדרש לקבל את אישור היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב אישום נגד עורך-דין לפי סעיף 2(ו) להנחיית היועץ המשפטי אכן מצומצמת, ומחייבת אישור מראש רק במצבים בהם קיים חשש מפני התנכלות של רשויות האכיפה. ברם, נטען כי הוראת סעיף 5(ב)(2) לפקודת המטא"ר מחייבת קבלת אישור מראש של היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב אישום נגד עורך-דין, כל אימת ש"האישום קשור לעיסוקו של עורך הדין".
מיקוד המחלוקת בעתירה
5. בחנו את טענותיו המרובות של העותר, נתנו דעתנו על עמדת לשכת עורכי הדין, הערנו את אשר הערנו במהלך הדיון, ועתה נידרש אל השאלה העיקרית הראויה לליבון במסגרת העתירה שלפנינו: האם הגשת כתב האישום נגד העותר הצריכה אישור מאת היועץ המשפטי לממשלה על-פי פקודת המטא"ר שבה תומך העותר את יתדותיו ולאור הנחיית היועץ המשפטי לממשלה הנ"ל?
דיון והכרעה
6. למקרא נימוקי העתירה, לאחר עיון בתגובת היועץ המשפטי לממשלה ובעמדת לשכת עורכי הדין, ובעקבות הדיון לפנינו והשלמת הטיעון בעל-פה, דומני כי אין הצדקה להעתר לבקשת ההצטרפות של לשכת עורכי הדין. העניין נושא העתירה שלפנינו הוא נקודתי, אינו מעורר היבטים כלליים מעבר למחלוקת הקונקרטית הנ"ל בין הצדדים, וככזה אינו ממלא אחר תנאי ההלכה הפסוקה להצטרפות כמבוקש (ראו למשל: מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מ"י, פ"ד נג(1) 529, 554 (1999), בפסקה 44 להחלטתו של הנשיא א' ברק).
7. לגופו של עניין, שוכנעתי כי יש בתגובתו המפורטת של היועץ המשפטי לממשלה מענה הולם ומשכנע לטענות המועלות בעתירה דנן. פרשנותו של העותר אינה נתמכת מבחינה לשונית במילותיה של הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, ואינה מתיישבת עם הרציונל העומד בבסיסה. סעיף 2(ו) להנחיית היועץ מורה כי הגשת כתב אישום נגד עורך-דין טעונה אישור מוקדם מאת היועץ המשפטי לממשלה במצבים בהם "האישום קשור ליחסיו של עורך הדין או לקוחו עם המשטרה, הפרקליטות או רשות תובעת או חוקרת אחרת, במסגרת מילוי תפקידו כעורך דין, כגון אישום בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, העלבת עובד ציבור, בידוי ראיות, השמדת ראיות או הדחה בחקירה".
8. עינינו הרואות, כעולה מנוסחה הברור של הוראת סעיף 2(ו) הנ"ל, אישור היועץ המשפטי לממשלה ידרש רק במקום בו כתב האישום נגד עורך הדין נוגע ישירות לחשדות שהתעוררו במגעיו עם רשויות האכיפה והתביעה במסגרת מילוי תפקידו כעורך דין. הדבר נועד לאפשר פעילות תקינה באמצעות הבטחת חופש הפעולה של אלה המורשים לעסוק בעריכת דין, ובפרט בפעולות המנויות בסעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, ולמלא את תפקידם אל מול הרשויות הנ"ל ללא מורא ובלא לחשוש שמא יאוימו או יתבעו. כיוצא בדברים הללו, נכונה עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה לפיה: "הנחיה זו מקורה ברגישות הנלווית לכך שרשויות האכיפה, אשר במגעים איתן ביצע עורך הדין את העבירה לכאורה, הן גם אלה שלפתחן מונחת ההחלטה אם להגיש כתב אישום בגין המעשה אם לאו. נוכח ניגוד העניינים האפשרי במצבים מסוימים, טעונה הגשת כתב אישום במצבים אלה אישור היועץ המשפטי לממשלה" (ראו פסקה 7 לתגובת היועץ המשפטי לממשלה לעתירה מיום 7.2.2013). כשלעצמי דומני כי הרחבת תחולתה של ההנחיה, כמוה כהעדפתו של עורך דין על פני בעל מקצוע או אדם אחר. אין הצדקה למתן מעמד מועדף שכזה, אלא רק בגזרה שהנחיית היועץ המשפטי לממשלה ממוקדת בה.
9. ודוק: דברי האיומים הנ"ל המיוחסים לעותר בכתב האישום לא נאמרו בגדרי תפקידו, במסגרת יחסיו עם רשויות האכיפה. מדובר בהתנהלות נטענת אל מול צד שכנגד בסכסוך אזרחי שבו ייצג העותר את אחד הצדדים. התנהלות שכזו לא באה בגדר מילוי תפקידו של עורך דין. בכגון דא, כאמור, מן הראוי לומר "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי" (בבלי, פסחים כה, ב). קרי, דמו של עורך הדין אינו סמוק יותר מדמו של "סתם" אדם, ואין הצדקה להעדיפו על פני אחרים.
10. זאת ועוד. בהחלטת השופט נ' הנדל מיום 5.5.2013, נתבקש היועץ המשפטי לממשלה להודיע האם הוא מוכן "בין אם על בסיס שבדין ובין אם לפנים משורת הדין" לכך שכתב האישום יובא לאישורו. ביום 20.5.2013 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, כי "נוכח פנייתו של בית המשפט הנכבד ועל אף שהנחיית היועץ... אינה רלוונטית לאירוע דנן, יובא כתב האישום, לפנים משורת הדין, לאישורו...". בהתאם לכך, ביום 25.7.2013 הוגשה"הודעה מעדכנת" ובה נכתב כך: "היועץ המשפטי לממשלה סבור, כי כתב האישום... אשר הוגש על ידי המשנה לפרקליטת מחוז תל-אביב (פלילי) ועל דעתה של פרקליטת המחוז, אינו טעון אישור היועץ המשפטי לממשלה על פי הנחיית היועץ... יחד עם זאת... הסכים היועץ המשפטי לממשלה, כי כתב האישום יובא לאישורו, וזאת לפנים משורת הדין... לאחר שבחן היועץ המשפטי לממשלה את הדברים מצא, כי כתב האישום הוגש בדין". עינינו הרואות, בבחינת למעלה מן הצורך, בחן היועץ המשפטי לממשלה את עניינו של העותר, הגם שלא היה אמור לעשות כן בנסיבות העניין, והגיע לכלל מסקנה כי כתב האישום נגדו הוגש כדין. כיוון שכך, ודאי שאין לקבל את עמדתו של העותר כי מדובר ב"אישור בדיעבד" שלא כדין לגבי הגשת כתב האישום.
11. סעיף 5(ב) לפקודת המטא"ר, שכותרתו "הגשת כתב אישום", מורה כך: "לא יוגש כתב אישום נגד עורך דין, ללא אישורו של היועץ המשפטי לממשלה, בכל אחד מן המקרים המנויים להלן: (1) כאשר האישום קשור ליחסיו של עורך הדין עם גורמי המשטרה או הפרקליטות, במסגרת עיסוקו כעורך דין... (2) כאשר האישום קשור לעיסוק של עורך הדין... (3) כאשר בנסיבות המיוחדות של העניין רצוי לקבל את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה". אכן, ניכרת מידה מסוימת של העדר אחידות בין הוראת סעיף 5(ב) הנ"ל לבין הוראת סעיף 2(ו) להנחיית היועץ המשפטי לממשלה. לקושי לשוני זה ער גם היועץ עצמו: "אנו ערים להבדל אפשרי בין לשון הנחיה זו להנחיית היועץ ולכן נוסח פקודת מטא"ר מצוי בבחינת המשטרה כעת" (פסקה 10 בעמוד 3 לתגובת היועץ המשפטי לממשלה). על פני הדברים, רחבה היא הוראת סעיף 5(ב) הנ"ל וקובעת כי אישורו של היועץ המשפטי נדרש הן "כאשר האישום קשור ליחסיו של עורך הדין עם גורמי המשטרה או הפרקליטות", הן כאשר "האישום קשור לעיסוק של עורך הדין". ברם, מדובר, כזכור, בהנחיה משטרתית הממוענת אל רשויות החקירה לעניין חקירת עורכי דין החשודים בביצוע עבירה. בנסיבות העניין דנן, מדובר אפוא בסתירה לשונית לכאורית בין פקודת המטא"ר לבין הנחיית היועץ המשפטי לממשלה. היועץ הוא העומד בראש המערכת המשפטית של הרשות המבצעת, ומושכלות ראשונים הם שהנחיותיו מחייבות גם את המשטרה. "בית משפט זה עמד פעמים רבות על מעמדן המחייב של הנחיות היועץ המשפטי לממשלה עת קבע כי אלה משקפות את הדין הקיים או מפרשות אותו באופן מוסמך, ולפיכך הן מחייבות את רשויות הממשלה" (בג"ץ 4065/09 עו"ד פנחס כהן נ' שר הפנים (20.7.2010), בפסקה 9 לפסק דינו של השופט י' דנציגר). להרחבה נוספת, ראו בג"ץ 4445/02 מור נ' ראש עיריית הרצליה, הגב' יעל גרמן, פ"ד נו(6) 900, 911-910 (2002), בפסקה 8 לפסק דינו של השופט י' טירקל; ע"א 3350/04 מנכ"ל משרד הפנים נ' שנן (13.6.2007), בפסקה 13 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן). "היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו, בכל הנוגע למתן חוות-דעת בדבר המצב המשפטי הקיים, אינם 'יועצים' במובן השגור של המילה. חוות-דעתם מחייבת את הרשויות. עמדתם המקצועית היא עמדת הרשויות. דעותיהם האישיות של נבחרים או של עובדי ציבור בדבר המצב המשפטי הקיים אינן רלוונטיות. בהפעילם את סמכויותיהם עליהם לקיים את חוות-הדעת המשפטיות של היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו. בסמכותו הייחודית של היועץ המשפטי לממשלה - במקרים המגיעים להכרעה שיפוטית - לייצג בבית-המשפט את רשויות המדינה, ואגב כך לבקש את בית-המשפט לאמץ את עמדתו, אין כדי לגרוע מן הכלל המחייב את הרשויות לקיים את חוות-הדעת של היועץ המשפטי לממשלה. הפרתו של כלל זה - תוצאתה הבלתי נמנעת היא הפרה של חוקי המדינה ושל פסקי-הדין של בתי-המשפט, ובסופו של דבר פגיעה קשה בשלטון החוק. והמקרה שבפנינו יוכיח" (ראו סיפא לחוות דעתה של השופטת ד' דורנר בבג"ץ 4247/97 סיעת מר"צ נ' השר לענייני דתות, פ"ד נב(5) 241, 277 (1998)).
12. מסקנתי היא לפיכך כי אין לקרוא את סעיף 5(ב) לפקודת המטא"ר לעניין "חקירת עורכי דין החשודים בביצוע עבירה" במנותק מסעיף 2(ו) להנחיית היועץ המשפטי לממשלה לעניין "אישור מוקדם להגשת כתב אישום". אדרבה, עלינו לפרש את סעיף 5(ב) לפקודת המטא"ר על רקע הוראת סעיף 2(ו) הנ"ל - הוא הסעיף המנחה בקשר למצבים שבהם נחוץ אישור מוקדם מאת היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב אישום נגד עורך דין. זאת ועוד, סעיף 9ג(ב) לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971, מורה כך: "הייתה סתירה בין הוראות המשטרה ובין פקודות המטה הארצי - עדיפות הוראות המשטרה; הייתה סתירה בין פקודות המטה הארצי ובין פקודה אחרת - עדיפות פקודות המטה הארצי". לבטח, מעמדן של הנחיות היועץ המשפטי לממשלה עולה על זה של פקודות אחרות הניתנות על-ידי משטרת ישראל, ומכל מקום כתב האישום דנן הוגש על-ידי פרקליטות המדינה ולא על-ידי יחידת התביעות המשטרתית.
סוף דבר
13. אין צורך באישור מאת היועץ המשפטי לממשלה על מנת להגיש את כתב האישום נגד העותר בעבירה של איומים.
אין בכך כדי לגרוע מן הצורך לעשות את ההתאמה הדרושה בנוסחה של פקודת המטא"ר לפי האמור בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה הנ"ל.