פסק-דין בתיק ב"ל 4016-09

1.    ביום 11.1.09 דחה פקיד התביעות של הנתבע את תביעתו של התובע מיום 21.8.08 להכרה בירידה בשמיעה ובטנטון כפגיעה בעבודה, וזאת מהטעם שאין מתקיים בתובע התנאי לפיו כושר השמיעה פחת ב 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאזניים. מכאן התביעה שבפנינו.

2.    התובע יליד 1955 עבד כחרט כרסם למעלה מ- 30 שנה, והיה חשוף בעבודתו לרעש מזיק. על בסיס עובדות אלה ובהסכמת הצדדים מונה מומחה רפואי ד"ר מיכאל בייזר כמומחה מטעם בית הדין. זאת על מנת שיחווה דעתו בשאלות הרפואיות ובכלל אלה שאלות הנוגעות לעמידתו של התובע בתנאי הסף הנדרשים לצורך הכרה בליקוי בשמיעה כתאונת עבודה, ובשאלות הנוגעות לקשר הסיבתי שבין תנאי עבודתו של התובע לבין הפגימה הנטענת בשמיעתו.

3.    במסגרת חוות הדעת שערך המומחה, הוא אבחן את הפגיעה הרפואית של התובע, כירידה בשמיעה בטונים של מ- 3,000 הרץ ומעלה, ללא פגיעה בתדירויות הדיבור, וכן ציין כי קיים "שנץ" קטן בתדירויות 4,000 הרץ באוזן ימין. המומחה ציין כי קיים קשר סיבתי חלקי בין תנאי העבודה לבין הפגימה ממנה סובל התובע במועד שבאה. המומחה אף ציין כי לא ניתן לקבוע כי מדובר במחלת מקצוע, היות וכושר השמיעה של התובע לא פחת מ- 20 דציבל בכל אחת משתי האוזניים וכן הוסיף כי הירידה בשמיעה, בטונים שמ- 3,000 הרץ ומעלה, נובעת גם ממנגנון המקרוטראומה. לשאלה האם תנאי העבודה החישו את בוא המחלה, כך שאלמלא העבודה ייתכן שבואה של המחלה היה נדחה למועד מאוחר יותר, או שכלל לא היתה מופיעה, השיב המומחה בחיוב, וכן הוסיף כי תנאי העבודה וגילו של התובע, השפיעו בחלקים שווים.

4.    נקדים ונציין, כי על אף שמחוות הדעת של המומחה עולה כי לתובע נגרמה פגיעה בשמיעה וכי זו נגרמה בין היתר בשל תנאי עבודתו, הרי שאין ניתן להכיר בליקוי בשמיעה ממנו הוא סובל, כפגיעה בעבודה - כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה -1995 וזאת מהטעמים הבאים:

       בפסיקה נקבע כי הוראת סעיף 84א(א)(2)  לחוק הביטוח הלאומי, באה לעולם כדי לעגן בחוק את התנאים להכרה בכל התביעות שעניינן ליקוי שמיעה, מושרה רעש, כפגיעה בעבודה, וכי תנאים אלה  הינם - ירידה של 20 דציבל לפחות בכושר השמיעה בכל אוזן בתדרויות הדיבור.

  (ר' עב"ל 188/08 המל"ל נ. דוד אלון כן ר' עב"ל 227/09 רפאל רוזנשטיין נ. המל"ל פורסם באתר נבו).

בפסיקה אף נקבע כי עמידה בתנאי סף אלה, נדרשת הן לעניין הכרה בפגיעה בשמיעה כמחלת מקצוע, והן לעניין הכרה בפגיעה בשמיעה על פי תורת המקרוטראומה.  משמע - בשתיהן כאחד, נדרשת ירידה של לפחות 20 דציבל  לפחות בכל אחת מהאזניים ובתדירויות הדיבור. זאת בשים לב לכך שבמסגרת החוק, אימץ למעשה המחוקק גישה לפיה לא כל פגיעה בשמיעה עקב חשיפה לרעש בעבודה תוכר כפגיעה בעבודה, אלא רק זו המשפיעה על כושר התפקוד.

5.    במקרה דנן, המומחה קבע באופן מפורש כי התובע אינו עומד בשני תנאי הסף של פגיעה בתדירויות הדיבור, וירידה בכושר השמיעה של 20 דציבל לפחות בכל אוזן.

6.    בנסיבות אלה, יש לדחות את התביעה הנוגעת לפגיעה בשמיעה ולטנטון כאחד.

7.    בשולי הדברים נציין כי במסגרת סיכומיו, השליך התובע יהבו על בדיקה מיום 15.2.09 המראה לשיטתו על ירידה דו צדדית בשמיעה של 20 דציבל ומכאן ביקש ללמדנו כי התקיימו תנאי הסף בחוק. טענה זו אין באפשרותינו לקבל, היות והקביעה באשר לפרשנות שיש ליתן לבדיקות רפואיות לרבות בדיקה הנוגעת לירידה בשמיעה הינה קביעה רפואית. זאת שעה שהתובע לא הצביע על טעם לפגם,או על פסול משפטי שנפל במסקנת המומחה אשר קבע על יסוד מלוא החומר שהיה בפניו, לרבות הבדיקה מיום 15.2.09 על כי אין ירידה דו צדדית בשמיעה של 20 דציבל לפחות.  על כך יש להוסיף כי אף לו התקיים תנאי זה, הרי שעדיין לא היה ניתן להכיר בפגיעה כתאונת עבודה נוכח קביעתו של המומחה כי אין מדובר בפגיעה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור.

8.    לאור כל האמור - התביעה נדחית, ללא צו להוצאות.

ניתן היום,  ו' אב תשע"ב, 25 יולי 2012, בהעדר הצדדים.