1. התובעת מס' 1 (להלן -
סמיה) עותרת בתביעתה לשלם לה קצבת ילדים החל ממועד הפסקת תשלום הקצבה וכן להכיר בילדיה - התובעים 7-2 - כ"תושבים" לפי ההגדרה על פי
חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן -
חוק הביטוח הלאומי וגם
החוק) החל מיום 18/7/2000.
2. סמיה קיבלה מעמד של "אזרח" ביום 18/7/2000. מיום זה הוכרה על ידי הנתבע (להלן -
המוסד) כתושבת. ילדיה קיבלו ביום 22/8/2000 אשרה מסוג א/5 לתקופה החל מיום 22/8/2000 ועד ליום 22/2/2001. אשרה זו חודשה ביום 30/3/2008. בתקופה מיום 23/2/2001 ועד ליום 29/3/2008 ילדיה של סמיה היו רשומים במשרד הפנים כ"תושבים לשעבר אשר פסקו להיות תושבים".
3. בבדיקה תקופתית אשר ערך המוסד בנוגע למעמדם ומרכז חייהם של סמיה וילדיה נבקשה סמיה למלא שאלון ולהמציא מסמכים, וזאת כאמור במכתבי המוסד מ- 23/11/2006, 1/1/2007 ו-2/5/2007. במכתבו מיום 10/5/2007 הודיע המוסד לסמיה כי מאחר ולא נתקבל מענה למכתב המוסד מיום 23/11/2006, לעניין בירור מעמדה כתושבת, הוחלט לראות בסמיה כמי שאינה תושבת, על פי חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994.
4. לאחר שסמיה המציאה למוסד שאלון תושבות, הודיע המוסד לסמיה, במכתבו מיום 15/7/2007, כי הוא ממשיך לראות בה כתושבת, כמו כן הודיע המוסד באותו מכתב, כי הואיל וילדיה רשומים במשרד הפנים כ"תושבים לשעבר אשר פסקו להיות תושבים", הרי שהם אינם תושבים ומכאן שאינם מבוטחים בביטוח לאומי ובביטוח בריאות. במכתבו מיום 16/7/2007 הודיע הנתבע לסמיה על דחית תביעתה לתשלום קצבת ילדים ותשלום הקצבה הופסק החל מחודש 7/2007, כך גם מתן שירותי הבריאות הופסק.
5. ביום 28/11/2005 הגישו שבעת התובעים, בתביעה שבפנינו, עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק בתיק בג"ץ 10972/05 כנגד שר הפנים ובה עתרו כדלקמן:
"מוגשת בזאת לבית המשפט הנכבד עתירה למתן צו על תנאי, המופנה אל המשיב, והמורה לו לבוא וליתן טעם, מדוע לא תוענק אזרחות ישראלית לעותרים 2-7 שהינם בניה של העותרת 1 שהינה אזרחית ישראלית מלידה, ומדוע לא ינתן להם רשיון ישיבת קבע בישראל ולהנפיק באופן מיידי לעותרת 2 "תעודת זהות", כמשמעותו של מונח זה בחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, וזאת למרות שהינם רשומים כדין במרשם האוכלוסין של מדינת ישראל ואף מחזיקים במספר מזהה, ובמיוחד לאור העובדה כי הם עמדו בכל תנאי ההסדר והקריטריונים שקבע משרד הפנים בנוגע להענקת אזרחות ומעמד בישראל ו/או ובהיותם זכאים לאזרחות מכח לידה - לאור חוק האזרחיות ו/או מכח הוראות הדין ועקרונות הצדק והשוויון הכל כמפורט בכתב העתירה."
6. ביום 24/1/2008 הודיע עו"ד גלעד שירמן, בשם שר הפנים, לבית המשפט הגבוה לצדק, במסגרת הדיון שנערך שם את הדברים הבאים:
"לאור החלטתו של בית המשפט הנכבד מיום 5.12.07 החליט המשיב מטעמים הומניטאריים, בנסיבות העניין המיוחדות ביותר (בין השאר מכיוון שמדובר בסיטואציה מיוחדת של החלטת נוהל דוניא עאבד בעבר, במסגרתה קיבלו העותרים 2-7 בעבר רישיון מסוג א/5) ולפנים משורת הדין, להעניק לעותרים 2-7 רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5. הרישיון יוענק במהלך 30 הימים הקרובים, הרישיון יוארך מדי שנה, בכפוף להוכחת מרכז חיים בישראל ולהיעדר מניעה פלילית או ביטחונית.
העותרים יוכלו לבקש לשדרג את מעמדם בעתיד, ככל שהדין יאפשר זאת, בכפוף לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 ולכל דין."
7. בעקבות החלטת שר הפנים להעניק לילדיה של סמיה רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5, כאמור לעיל, הכיר המוסד, במכתבו מיום 15/4/2008 בילדיה של סמיה מתחת לגיל 18 כתושבים וזאת מיום 30/3/2008, יום קבלת האשרה. מיום זה חזרו התובעים לקבל גם שירותי בריאות.
8. בעקבות חידוש תושבותה של סמיה ובהתאם להוראות סעיפים 65, 66 ו-69 לחוק הביטוח הלאומי, שילם המוסד לסמיה ביום 20/11/2007 קבצת ילדים בסך 4,369 ש"ח וזאת לתקופה החל מחודש 7/2007 ועד לחודש 10/2007.
9. כאמור, הגישו התובעים עתירה לבג"ץ בה עתרו להעניק לתובעים 2-7 - ילדיה של סמיה אזרחות ישראלית. ביום 16/4/2009 נדחתה עתירתם על ידי בית המשפט הגבוה לצדק, וכך נפסק ע"י כב' השופט א' א' לוי:
"עותרת 1 היא אזרחית ישראלית, שנישאה לתושב האזור, ועם נישואיה ויתרה על אזרחותה. יתר העותרים הם ילדיהם של בני הזוג, וכולם נולדו באזור. בינתיים הושבה לעותרת 1 אזרחותה הישראלית, ובעתירה שבפנינו נתבקשנו להורות למשיב להעניק לעותרים 2-7 מעמד דומה.
המשיב טוען כי העותרים היו זכאים לאזרחות ככל שהיה מוכח כי בתקופה הרלוונטית לנוהל "דוניה עאבד" (אוגוסט 2000 עד פברואר 2001), שבו הילדים עם אמם לישראל ומאז הם שוהים כאן. דא עקא, במהלך בחינת בקשתם התברר כי הילדים שבו לישראל רק לאחר אותו מועד, וממילא לא הוכח בעניינם מרכז חיים בישראל בתקופה הרלוונטית. יתרה מכך, רק בשנת 2002 פנתה עותרת 2 בבקשה למתן מעמד לילדיה, אולם גם אז לא הוכיחה מרכז חיים בישראל. על אף האמור, הודיע שר הפנים בבש"פ 10944/03, כי יהיה מוכן לבחון את עניינה של עותרת 2, ולהחילו על יתר העותרים, ובלבד שימציאו אישורים על מרכז חיים. גם הפעם לא המציאו העותרים את המסמכים אותם נדרשו להציג, ובעקבות כך הוחלט ליתן להם אישורי מת"ק לחצי שנה בלבד.
במקביל הגישו העותרת ובעלה בקשה לאיחוד משפחות, ובדצמבר 2006 הוחלט להעניק לבעל אישור מת"ק לשנה. בעקבות החלטה של בית משפט זה מחודש דצמבר 2007, נבחן עניינם של העותרים פעם נוספת, והוחלט, מטעמים הומניטאריים, להעניק להם מעמד של תושב ארעי מסוג א/5
, שיוארך מדי שנה, וככל שלא תהיה מניעה תיבדק האפשרות לשדרג את מעמדם בעתיד.
נוכח האמור, ומאחר ואנו סבורים כי אין בידי העותרים עילה לקבלתו של סעד אחר, אנו קובעים כי עתירה זו מיצתה את עצמה, ועל כן אנו מחליטים לדחותה."
10. נוכח פסק הדין של בית המשפט הגבוה לצדק, אשר דחה את עתירתם של התובעים 2-7 להעניק להם אזרחות ישראלית בתקופה הרלוונטית לתביעה שבפנינו, מבקש המוסד לדחות את התביעה על הסף עקב קיומו של מעשה בית דין - השתק פלוגתא. המוסד טוען כי אינו יכול להכיר בתובעים כתושבי ישראל, לגבי תקופה בה לא הוכרו ככאלה על ידי משרד הפנים. בית הדין אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הדין של בג"ץ ואינו יכול לפסוק אחרת ובנסיבות אלה אין מקום לשמוע ראיות בתיק. עוד טוען המוסד, כי אין לתובעים עילת תביעה כנגדו, זאת משום שבמשך כל התקופה הרלוונטית מ- 18/7/2000 עד 29/3/2008 קיבלה סמיה קצבאות ילדים ולא קיים במוסד חוב על שם סמיה וילדיה, כך גם במשך כל התקופה מבוטחים סמיה וילדיה בביטוח בריאות ממלכתית.
11. התובעים טוענים מנגד, כי אין מעשה בית הדין. המוסד לא היה צד להליך אשר התקיים בפני בית המשפט העליון ואין מדובר בצדדים זהים בשני ההליכים; כמו כן אין מדובר באותן עילות תביעה בשני ההליכים.
12.
מהו, איפוא, מעשה בית דין? מעשה בית דין הוא כלל הקובע, כי פסק דין שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, מביא לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי "קירבה משפטית" - עמדה על כך המלומדת פרופ' נינה זלצמן בספרה מעשה-בית-דין בהליך אזרחי: