פסק-דין בתיק ב"ל 18395-03-10

2.                הנתבע דחה את תביעת התובעת, מן הטעם שאינה עונה על הגדרת "אלמנה" לפי סעיף 238(1) ל חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי וגם החוק), בהיותה אשתו משך פחות משנה ומשלא ילדה לו ילד. עקב דחית התביעה ביקשה התובעת מהנתבע לצרף לתקופת הנישואין, שהחלה ביום 21.5.04, גם את התקופה בה גרה לטענתה עם המנוח כידועתו בציבור החל משנת 2000.

3.                לאחר שדרישת התובעת נבחנה על ידי הנתבע, נדחתה התביעה במכתב הנתבע מיום 11.8.09, מן הטעם שלא נמצאו הוכחות על ניהול משק בית משותף בין התובעת למנוח בתקופה הקודמת למועד נישואיהם, וזאת בהסתמך בעיקר על תביעות שהגיש המנוח בחייו לנתבע, ובהן לא ציין את דבר מגוריו המשותפים עם התובעת. בעניין  החלטה זו הוגשה התביעה דנן.

4.                מטעם התביעה העידו לפנינו התובעת, אמו של המנוח - גב' שילה הריס (להלן - האם) וחברו הטוב של המנוח, מר אלון ויינשטוק (להלן - החבר); כן הוגש תצהירו של מר פרץ מאיה (ר' מוצג ת/5), מי שהיה משכיר הדירה בבניין שברחוב המורד 4 בגבעתיים (להלן - המשכיר) בה התגוררו התובעת והמנוח משנת 2000. בהסכמת הצדדים הוגש התצהיר מבלי שנחקר עליו המשכיר בחקירה נגדית (ר' עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 31-33). מטעם הנתבע, צורפה לכתב ההגנה תעודת עובד ציבור שנערכה בידי מר קדוש יעקב - מרכז ביטוח תושבות בסניף הנתבע בחדרה ולא הובאו כל עדים.

אלה העובדות החשובות לענייננו

5.                התובעת, ילידת 1978, הכירה את המנוח בחודש 08/1999 במהלך עבודתה בצוות הבידור במלון בטבריה ובין השניים נרקמו יחסי זוגיות.

6.                בחודש 01/2000 לערך, עברה התובעת להתגורר יחד עם המנוח בדירה ברח' שפירא 7 ברמת גן, אותה שכר המנוח באותה העת.

7.                ביום 30.7.00 עברו בני הזוג להתגורר יחדיו בדירה ברח' המורד 4 בגבעתיים, אותה שכר המנוח ובה התגוררו בני הזוג עד למועד פטירת המנוח ביום 28.10.04.

8.                בחודש 06/2003 פתחו התובעת והמנוח חשבון בנק משותף, אליו בעיקר המנוח העביר כספים, וממנו שילמה התובעת, לטענתה, את עיקר הוצאות הבית. לצד חשבון זה ניהלה התובעת חשבון בנק פרטי, אליו נכנסה משכורתה החודשית, והמנוח ניהל חשבון עסקי באמצעותו ניהל את משרד ההפקות שהיה בבעלותו.

9.                ביום הולדתה של התובעת, 12.7.03, הציע לה המנוח נישואין והשניים נישאו כדת משה וישראל ביום 21.5.04.

10.            המנוח, סבל ממחלת הסרטן משנת 1995. התובעת טיפלה בו יחד עם הוריו עד לשעת פטירתו ביום 28.10.04 עקב הסתבכות המחלה. בחייו, החזיק המנוח במשרד הפקות משנת 2000 לערך.

11.            התובעת הגישה לנתבע ביום 1.2.05 תביעה לקבלת קצבת שאירים בגין פטירת בעלה ומילאה ביום 16.2.05 שאלון לידועים בציבור. מתעודת עובד הציבור של מר יעקב קדוש עולה, כי לשאלון זה לא צורפו הוכחות ומסמכים להוכחת טענת התובעת בדבר היותה ידועה בציבור של המנוח, עובר למועד נישואיהם. ביום 20.3.05 נמסר לתובעת שאלון מורחב לידועים בציבור לבירור מעמדה, אליו נדרשה לצרף ראיות להוכחת טענתה.

12.            כעולה מטענות הצדדים, הנתבע שילם לתובעת מענק על פי סעיף 255 לחוק, שלטענתו מקורו בטעות והוא עומד על השבתו לנתבע.

13.            כעולה מתעודת עובד הציבור, ביום 28.8.08 יצר מר קדוש קשר טלפוני עם התובעת, וביקש לברר עימה מדוע לא הגישה את השאלון המורחב שנמסר לה למילוי ו/או מסמכי השלמה כלשהם. משלא נענתה התובעת לבקשת הנתבע אף לאחר שיחה טלפונית נוספת, נשלח אליה ביום 18.3.09 מכתב דחייה עקב היעדר שיתוף פעולה ואי המצאת מסמכים כנדרש.

14.            ביום 16.7.09 הגישה התובעת ערעור על החלטת הנתבע, בו טענה כי היתה ידועתו בציבור של המנוח משנת 2002. ערעור האלמנה נדחה כאמור במכתב הנתבע מיום 11.8.09, מן הטעם שהתובעת אינה עונה על התנאים להכיר בה כידועה בציבור של המנוח, עובר למועד נישואיהם הפורמאליים.

טענות  הצדדים

15.            התובעת טוענת, כי הוכח מעל לכל ספק דבר מגוריה המשותפים עם המנוח בדירה ברח' המורד 4 בגבעתיים משנת 2000 וזאת עובר למועד נישואיהם ביום 21.5.04 ועד למועד פטירת המנוח ביום 28.10.04. המשכיר אישר בתצהירו את מגורי בני הזוג בדירה מס' 6 בבניין, וכי התנהלותו בנוגע לחשבונות השכירות, המים, החשמל והארנונה היתה מול התובעת, וגרסה זו לא נסתרה. לטענת התובעת, כבר בחודש 10/2000 ובמהלך חייהם המשותפים של בני הזוג טופל המנוח בטיפולים כימותרפיים קשים, והתובעת טיפלה בו באופן מסור ושוטף ובכלל זה טיפול סיעודי וליווי לבתי החולים ושהייה במחיצת המנוח בלילות, במשך כל התקופה ועד למועד פטירתו. בתמיכה לגרסת התובעת העידה אמו של המנוח ואישרה בעדותה את הקשר הזוגי בין התובעת למנוח משנת 2000 ואת העובדה כי התובעת טיפלה במנוח ואף סעדה אותו על מיטת חוליו. עוד תימוכין בגרסת התובעת, בדבר מעמדה כידועה בציבור של המנוח עובר לנישואיהם הפורמאליים, ניתן למצוא בעדות חברו הטוב של המנוח, אשר העיד אודות מגוריהם המשותפים של בני הזוג משנת 2000 ועד למועד פטירת המנוח. לשיטת התובעת, ניתן, למצער, להכיר במעמדה כידועה בציבור של המנוח ממועד קבלת הצעת הנישואין ממנו ביום 12.7.03, הואיל ואף בתעודת עובד הציבור צוין כי "... רק בתאריך זה ... התעצם הקשר הזוגי ביניכם והפך להיות מקשר של מי שהייתה חברתו, לקשר שברבות הימים הפך לקשר נישואים " - מכאן שאף לשיטת הנתבע ניתן לראות בתובעת כידועה בציבור של המנוח במשך 9 חודשים וכאשתו במשך 5 חודשים נוספים ובמצטבר 14 חודשים - תקופה המקיימת את התנאי הקבוע בסעיף 238 לחוק. באשר לעובדה כי המנוח ציין את כתובת בית הוריו בתביעות שהגיש לנתבע ולא את כתובתו המשותפת עם האלמנה - העידה התובעת כי אמו של המנוח עבדה כמזכירה רפואית בקופת חולים מכבי והיא טיפלה בכל "הפרוצדורה הרפואית" של המנוח, כפי שהעידה האם בעצמה, ולכן העדיף המנוח שכל הדואר יגיע לכתובת אמו. נוכח כל המפורט, ביקשה התובעת להכיר במעמדה כידועה בציבור של המנוח משנת 2000 ולמצער ממועד פתיחת חשבון הבנק המשותף עם המנוח בחודש 06/2003, או ממועד קבלת הצעת הנישואין ממנו בחודש 07/2003 ובנסיבות אלה להכיר בתביעת התובעת לקבלת קצבת שאירים מהנתבע, בשל פטירת בעלה המנוח.

16.            הנתבע טוען מנגד, כי דין תביעת התובעת, לקבלת קצבת שאירים בגין פטירת בעלה המנוח להידחות, וזאת משאין התובעת עונה להגדרת "אלמנה" לפי סעיף 238 לחוק, הואיל והיתה אשתו פחות משנה ולא ניתן לראות בה כ'ידועתו בציבור' בתקופה הקודמת למועד נישואיהם הפורמאליים. מסקנה זו של הנתבע נסמכת בעיקר על טופסי תביעות הנכות הכללית והשירותים המיוחדים, שהגיש המנוח בחייו לנתבע בתקופה הרלוונטית לתביעה, בהם נמנע מלציין את כתובת מגוריו המשותפת עם התובעת ככתובת מגוריו ותחת זאת רשם את כתובת הוריו ואף רשם את אמו כמטפלת העיקרית בו, ובטופס אחר הגדיר המנוח את התובעת בתור "חברה" - דבר המעיד על תפיסת יחסיהם בעיניו בתקופה הרלוונטית לתביעה. עוד הפנה הנתבע לעובדה כי חוזה השכירות בדירה בגבעתיים, שם התגוררו בני הזוג, היה על שם המנוח בלבד, כאשר לבני הזוג לא היה רכוש משותף, וכאשר כל אחד מהם החזיק בחשבונות בנק נפרדים - ולא הוכח כי לתובעת היתה תלות כלכלית במנוח בתקופה הקודמת למועד נישואיהם. לפיכך טוען הנתבע, כי דין התביעה להידחות.