נתוני רקע
1. המנוח ישראל צחנובסקי ז"ל (להלן- "המנוח"), שהיה בין החיים בעת הגשת התביעה, שכר בשכירות מוגנת מן התובעים שתי חנויות מחוברות הנמצאות בקומת הקרקע של מבנה בכיכר פרחי 13/235 בעכו העתיקה (להלן -"המושכר"). מטרת השכירות הייתה ניהול חנות לממכר רהיטים. לטעמם של התובעים, הם הבעלים, הפר המנוח את חוזה השכירות ו/או התחייבויותיו על פי דין. עיקר הטענה היא כי המנוח העביר את השימוש ו/או את החזקה במושכר לאחר, היא הנתבעת 2 (להלן, גם "החברה"). החברה, כך הטענה, היא חברה משפחתית. בעליה ומנהליה הם מר שמעון צחנובסקי (להלן - "שמעון") ומר יעקב צחנובסקי (להלן - "יעקב"), בניו של המנוח. הנתונים האמורים מעלים כי המנוח נטש את המושכר ואיבד את ההגנה על פי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב - 1972 (להלן - "החוק הנ"ל") עקב כך. החברה, כלשעצמה, המחזיקה במושכר, היא מסיגת-גבול בו. משום כך הוגשה תובענת פינוי כנגד המנוח ותובענת סילוק יד כנגד החברה. משעה שהמנוח נפטר, במהלך נקיטת ההליכים, נתבע עזבונו כיום במקומו.
2. הנתבעים התגוננו בפני התביעה. בגדר כתב הגנה מתוקן הוכחשה העברת הזכויות הנטענת של המנוח לחברה או לאחר כלשהו. נטען להעדר תום לב בהתנהלותם של התובעים. נטען, מכל מקום, כי החברה אינה מחזיקה ולא החזיקה במושכר, וכי אינה צד למערכת היחסים שבין התובעת לבין המנוח. לחילופין, ומבלי לגרוע מטענה אחרת, עתרו הנתבעים להעניק להם "סעד מן הצדק".
3. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובעים הוגש תצהיר עדותה של גב' חיה הויגר (להלן - "הויגר"). מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של שמעון ויעקב. לתצהירי העדויות צורפו מסמכים לרוב.
4. בעלי הנכס הם תושבי חוץ המתגוררים בתורכיה והיו מיוצגים מזה שנים על ידי עו"ד מרדכי זגול ז"ל (להלן -"עו"ד זגול"). עם פטירתו של עו"ד זגול מיוצגים הבעלים על ידי פרקליטם הנוכחי, עו"ד שי כהן. הויגר היא מזכירתו מזה שנים רבות וארוכות של עו"ד זגול, ומכאן תצהירה. לא מקובלת עליי עמדת הנתבעים כי לנוכח נתונים אלה התובעים לא הוכיחו את עילת התביעה. אכן תצהירה של הויגר נסמך בעיקר על מסמכים שנמצאו בתיקו של עו"ד זגול. ממילא עיקר מסקנותיי נסמך על מסמכים, שצורפו או לא צורפו לתצהירים שבפניי. מסכת המסמכים האמורה גוזרת את ההכרעה העובדתית במחלוקת שבפניי.
ב"כ הצדדים הסכימו, לאחר החלפת התצהירים, כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. לאחר שהונחו סיכומי הטענות נדרשו ב"כ הצדדים להשלמת טיעון. על כך להלן.
דיון והכרעה
5. עיקר המחלוקת הנטושה בין בעלי הדין היא לעניין טענת התובעים להעברת זכויות בלתי מותרת של המנוח לחברה. אין ספק כי הנטל להוכחת העילה מונח על שכמם של התובעים. למקרא החומר שבפניי אין לי אלא לקבוע כי נטל זה הורם בקלות רבה. כך עולים הדברים הן למקרא המסמכים שצורפו לתצהירה של הויגר, הן למקרא הראיות שצורפו לטיעוני הנתבעים ותצהיריהם, ובעיקר לנוכח התנהלותם החשודה, שתיקתם והתחמקותם של הנתבעים. ראויים הדברים לפירוט והבהרה.
6. מזה עשרות שנים גבה עו"ד זגול מן המנוח דמי שכירות מוגנים. בשלהי 1990 התעורר אצל עו"ד זגול החשד כי המנוח העביר את זכויותיו לחברה. חשד זה התעורר משקיבל עו"ד זגול שיקים שנמשכו המחאה על שמה של החברה. הוא מסר על כך במכתבו למנוח מיום 1/1/91 (נספח ב(1) לתצהיר הויגר). ב"כ המנוח, עו"ד (לימים השופט) חטיב, הודיעו כי המנוח ממשיך להיות בעל זכויות שכירות מוגנת, כי שיקים נמשכו על ידי החברה
"מטעמי נוחות" ואולם
"לחברה זו אין כל זכויות של החזקה במושכר הנ"ל" (נספח ג(1) לתצהיר הויגר). בהמשך נמסר לעו"ד זגול תצהיר המאמת זאת ונחה דעתו.
בנסיבות אלה נפסדת וסרת-טעם היא הטענה של הנתבעים על כך שעו"ד זגול ידע על העברת הזכויות לחברה והשלים עם כך. אכן צריכה להיות מידה גדושה של עזות-מצח לבוא חשבון עם עו"ד זגול על כך שהאמין לתצהירו של המנוח, שמסתבר לימים שהיה תצהיר שקרי.
7. עו"ד זגול ערך בירורים לעניינה של החברה וגילה כי היא נוסדה בשנת 1990, כי הדירקטורים שלה הם שמעון ויעקב, בניו של המנוח. תחומי עיסוקה של החברה בממכר רהיטים ומוצרי עץ, משרדה הרשום הוא בכתובת המושכר. לכך חברה העובדה כי ביום 27/4/95 התקבלה העברה בנקאית לעו"ד זגול, ושוב מחשבונה של החברה.
או-אז החלה חליפת מכתבים נוספת בין עו"ד זגול לפרקליטתם דאז של הנתבעים, עו"ד חיה הוברמן. הפעם לא התרצה עו"ד זגול, ולא קיבל את ההכחשות של הנתבעים בעניין זה, אלא דרש ראיות להנחת דעתו על כך שהחברה אינה מנהלת את העסק של המושכר באמצעות הצגת דוחות תקופתיים של תשלומי מע"מ. עו"ד זגול חזר ונדחה בקש, באורח חשוד ביותר. רק לאחר זמן רב הוא קיבל אישור סתמי מרואה חשבון בויאנג'ו על פיו מנוהל תיק על שמו של המנוח וכן שתי חשבוניות בלבד שנושאות את המספרים הסידורים 0001 ו- 0002, על שמו של המנוח. ניכר היה כי חשבוניות אלו אינן משקפות דברים כהווייתם, אלא נעשו על מנת להניח את דעתו של עו"ד זגול. בעקבות זאת הונחה התובענה שבפניי.
8. התנהלותם המתחמקת של הנתבעים המשיכה אף בדיון שבפניי. משנתבקשה עדותם של נציגי מס הכנסה, מע"מ ומחלקת הגביה בעיריית עכו, הם מיאנו מלשתף פעולה. די לי בנתונים האמורים, על מנת לקבל את גרסת התובעים, וללא עוררין. אכן, החשד שהתעורר אצל עו"ד זגול היה חשד סביר, אם לא מעבר לכך. במצב דברים זה אמורים היו הנתבעים להרים את הנטל ולהפיג חשד סביר זה ולהראות מי משלם ארנונה עבור המושכר, מי מדווח לרשויות המס על המושכר, מי משלם משכורות ומקבל משכורות בגין ניהול העסק במושכר וכל כיוצא באלה. משכל אלו לא נעשו, היגיון הדברים מדבר בעד עצמו. לא בכדי הוקמה החברה, מטעמי מיסוי כמקובל במקומותינו. אין לי אלא להניח כי החברה, והיא בלבד, משעה שהוקמה קיבלה את החזקה במושכר. אין לי ספק כי דמי השכירות נזקפו בגדר הוצאותיה, גם אם שולמו כששולמו על ידי המנוח על מנת לרצות את עו"ד זגול. אין לי ספק כי החברה היא זו שהעסיקה את עובדיה ומנהליה, שמא אף את המנוח, שמעון ויעקב ושילמה להם משכורותיהם.
9. באיחור ניכר, ובאורח מגומגם, אף הנתבעים נאלצים להודות בנתונים האמורים. במכתב של עו"ד בויאנג'ו הוא מציין כי במאזני החברה
"מופיע סעיף של דמי שכירות וארנונה". מובן, איפוא, שדמי השכירות והארנונה הם בגין המושכר שהרי אין לחברה כל עסקים נוספים, זולת זה שמתנהל במושכר. בתצהירם של שמעון ויעקב נטען כי הקמת החברה הייתה כתוצאה מייעוץ של רואה החשבון בויאנג'ו על מנת
"לפשט את ענייני הרישום והדיווח הפיננסיים שלנו על ידי הקמת חברה בע"מ" (סעיף 8). המעגל נסגר סופית בסיכום טענות ב"כ הנתבעים המודה כי לאור המלצת רואה חשבון זה הוחלט
"משיקולי מיסוי ודיווח חשבונאיים, להקים חברה בערבון מוגבל, אשר דרכה יתנהלו העניינים הפיננסיים הקשורים בחנות" (סעיף 7). אין צורך בהתפתלויות ניסוחיות. משמעות הדברים ברורה ונחרצת. החברה מנהלת את החנות שבמושכר.
העובדה שעסקי החנות נותרו כשהיו, שלט החנות היה ונשאר "רהיטי ישראל", מראה החנות ותחומי העיסוק שלה נותרו זהים, בוודאי שאינו מעלה ואינו מוריד. אכן, לא היה צורך בכל שינוי פיזי גלוי לעין, שהרי זה טבע הדברים וזה הרציונאל בהקמת חברה בכלל, וחברה משפחתית בפרט.
10. ב"כ הנתבעים טוען כי אין ללמוד בהכרח מזהות מענה של החברה לעניין ההחזקה הנטענת שלה במושכר. וכך, למשל, הוא מפליג לדוגמא הרווחת על פיו עורך דין רושם את כתובת משרדו-שלו ככתובת רשומה של חברה שמוקמת עבור לקוחו. ברי שאין הנדון דומה לראיה. והרי עו"ד יוכל בנקל להוכיח מצב עובדתי חריג שכזה. איזה קשר יכול להיות בין דוגמא זו לבין המציאות העסקית-הפיזית בנדוננו?
11. משעה אלו הם פני הדברים ברי לי שהתובעים הוכיחו את עילת התביעה שלהם. המנוח העביר את זכויות הדיירות המוגנת שלו לחברה, וללא קבלת רשות. הכחשתו כי עשה כן הייתה הכחשה כוזבת, ולאורך שנים. מי שמחזיק במושכר היא החברה, וכמסיגת-גבול.
12. מבין השיטין עלו טענות נוספות נגד הנתבעים ובדעתי לדחות את כולן. וכך, נטען על פיגורים בתשלום דמי שכירות בשנים האחרונות ולנוכח זאת היתרתי פיצול סעדים והגשת תביעה כספית לגביית דמי שכירות או דמי שימוש במידת הצורך. כשלעצמי, ולאחר בחינת חליפת המכתבים שבפניי, אין לי ספק בתום לבם של שני בעלי הדין. אכן, ב"כ התובעים ביקש להקפיד שהתשלומים שישולמו לא יוגדרו כדמי שכירות. מנגד, ביקשו-גם-ביקשו הנתבעים לשלם דמי שכירות ואין לי יסוד לפקפק בכך שדמי השכירות שמורים תחת ידם על מנת להיות משולמים עם ההכרעה בתיק שבפניי. כללם של דברים: לחובתם של הנתבעים עומדת הפרה אחת, ואחת בלבד. אכן, היא ברורה, בוטה, נמשכת וחד-משמעית, אך היא אחת בלבד, לעניינה של העברת הזכויות הנפסדת של המנוח לחברה.
13. ומה הגנה בפי הנתבעים כנגד כך? ב"כ הנתבעים מציין כי יעקב ושמעון אמורים היו לרשת את זכויות הדיירות המוגנת של אביהם המנוח. כך, בוודאות, ככל שתידחה תביעת התובעים כנגד המנוח. אין חולקין כי יעקב ושמעון, מזה שנים, מנהלים את העסק במושכר, לצדו של המנוח, והם ממשיכים לעשות כן עד היום. לנוכח כל אלו, וכמצוות סעיף 23 לחוק הנ"ל, ובהיותם גם בניו של המנוח וגם ממשיכים בניהול אותו עסק, יש להדוף את התובענה כנגדם. שומה על בית המשפט, בנסיבות אלו, להציץ מאחורי פרגוד מסך ההתאגדות של החברה. הצצה זו תגלה כי שמעון ויעקב, בעלי המניות בחברה, הינם ממילא מי שזכאים היו להמשיך ולהחזיק בזכות השכירות המוגנת ומשום כך אין מקום להורות על סילוק יד ועל נישול זכויותיהם. כוונת המחוקק הייתה להגן על זכויותיו של בעל הבית מפני פולש "זר". וכך, שומה לבחון מי הוא השולט ומכוון את מהלכי החברה. בנדוננו החברה אינה נשלטת על ידי "זר", אלא על ידי שמעון ויעקב שהם לא רק בניו של המנוח, הוא הדייר המוגן, אלא אף יורשי דיירותו המוגנת במצוות החוק הנ"ל.