פסק-דין בתיק א 700/86

1. תביעה זו, לנזקי גוף אשר נגרמו לתובעת 1 (להלן: " רביד"), כתוצאה מזריקת אלחוש מקומית, במסגרת טיפול שיניים שניתן לה על ידי הנתבע 1 (להלן:" ד"ר קליפורד"), הגיעה אל שולחני לאחר שבית המשפט העליון, בהרכב מורחב של 7 שופטים, במסגרת דנ"א 7794/98, קבע את דבר אחריותו המקצועית של הרופא המטפל. הדיון הוחזר לבית משפט זה לשם המשך דיון הן בשאלת גובה הנזק והן בשאלת חלוקת האחריות בין הנתבעים.

ולעובדות המקרה בקצרה כדלקמן:

2. רביד ילידת 28.12.78, הגיעה ביום 5.4.84, בהיותה בת 5,  למרפאת השיניים "שילון" באשקלון, לצורך ביצוע סתימה פשוטה ושגרתית בשיניים, כשהיא מלווה באמה,  התובעת 3. ד"ר קליפורד הזריק לרביד, באמצעות מזרק הנעדר יכולת שאיבה (להלן:" מזרק לא שואב") זריקת אלחוש מקומית בלסתה התחתונה, מצד ימין, ומיד לאחר מכן הפנה אותה לעשות צילום בחדר סמוך במרפאה. משחזרו הבחינה האם כי רביד נוטה על צידה ואינה מצליחה להתייצב. רביד הושכבה על כסא טיפולים ורופא בא לבדוק אותה. בבדיקה נמצא כי רביד מנומנמת ובסופו של דבר הוחלט להעביר אותה לטיפול רפואי והיא הוחשה על ידי אמה למרפאת קופת חולים הסמוכה ומשם בהוראת הרופא המטפל נלקחה לבית החולים "ברזילי" באשקלון. רביד אושפזה בבית החולים "ברזילי" באותו יום וביום 8.4.04 הועברה להמשך אשפוז לבית חולים "שיבא" תל-השומר. ביום 27.5.84 הועברה למחלקת שיקום בבית חולים "אסף הרופא" ומשם שוחררה ביום 15.7.84.  לאחר מכן עברה מספר ניתוחים אורתופדיים לתיקון גידים ביד וברגל השמאלית.

כתוצאה מזריקת אלחוש מקומית, אותה קיבלה במסגרת טיפול השיניים, על ידי ד"ר קליפורד, נגרם לרביד נזק מוחי שהביא, בין היתר להפרעות נוירולוגיות והותיר אותה כשהיא סובלת משיתוק מפלג גופה השמאלי, לרבות עקמת בגב, מגבלות בגפיים  ובעיות אורולוגיות.

בית המשפט העליון, במסגרת הדיון הנוסף, קבע את דבר אחריותו של הרופא המטפל לנזקיה של רביד, כשהוא מבסס את רשלנותו על כי לא השתמש במזרק בעל יכולת שאיבה בעת שהזריק לרביד את זריקת האלחוש. בית המשפט העליון קבע כי אמנם השימוש במזרקים לא שואבים היה בבחינת פרקטיקה מקובלת  בקרב רופאי שיניים, בצד שימוש במזרקים שואבים, שגם בהם נעשה שימוש, ולכן השימוש שעשה הרופא במזרק לא שואב בעת הטיפול ברביד לא חרג אפוא מהנורמה שהיתה מקובלת באותה עת. יחד עם זאת, קבע בית המשפט, כי סבירותם של אמצעי זהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות נורמטיביות ועל כן יתכנו מקרים בהם פרקטיקה רפואית מקובלת אינה יכולה לחרוץ את גורלה של שאלת ההתרשלות, הגם שהינה מהווה פרמטר חשוב במכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לקבוע את סטנדרט ההתנהגות הראוי.

בנסיבות המיוחדות של המקרה חברו מספר שיקולים אשר הביאו את בית המשפט לקבוע את דבר אחריות הרופא והוא מפרט, בפסק דינו, את השיקולים שהביאו אותו למסקנתו כדלהלן:

א.         הסיכון של חדירה לעורק במהלך ההרדמה מקומית דנטלית, כתוצאה משימוש במזרק לא שואב, נע בין 10%- 15% מכלל המקרים, שהינו שיעור לא מבוטל של סיכון מוחשי לפגיעה.

ב.         תופעות לוואי שעלולות להיגרם כתוצאה מחדירת חומר האלחוש לתוך העורק, היו ידועות, אמנם כתופעות חולפות אך אינן יכולות להיחשב בגדר "אי נוחות" גרידא.

ג.          במועד הרלבנטי כבר היה ידוע שהשימוש במזרקים שואבים הוא עדיף.

ד.         על פי הוראות יצרן חומר ההרדמה, בו נעשה שימוש במקרה דנן, השימוש במזרק לא שואב היה בניגוד להוראת היצרן. דהינו, בבחינת הפרת הוראת היצרן.

ה.         מאחר ובעת הרלבנטית היתה ידועה התופעה של זרימת חומר הרדמה למוח העלולה לגרום לנזקים נוירולוגיים, עקב הזרקת חומר הרדמה לתוך העורק באמצעות מזרק לא שואב. רגישות איבר זה - המוח - היתה צריכה לשמש תמרור אזהרה לרופא לנקוט במשנה זהירות וערנות בהזרקת חומר ההרדמה.

ו.          השימוש באמצעי פשוט ונגיש כמזרק שואב היה מונע את תופעות הלוואי הכרוכות בהזרקת חומר אלחוש לתוך העורק. המזרק היה קיים בשוק ולא נטען כי היתה בעיה להשיגם או כי עלותם עלתה באופן משמעותי מעלות מזרק בלתי שואב.

לסיכום קבע בית המשפט, תוך השתת אחריות בגין מלוא היקף נזקיה של רביד על הרופא, כי רופא זהיר היה בוחר למנוע סיכון זה באמצעות שימוש במזרקים שואבים.

בתום קביעה זו הוחזר התיק לבית משפט זה כדי לברר את דבר שאלת גובה הנזק אשר נגרם לרביד, לרבות שאלת חלוקת האחריות בין הנתבעים.

מאחר וחלף זמן רב מאז התבררה לראשונה תובענה זו בבית משפט כאן, בפני כב' השופט ריבלין, בישבו בבית משפט זה, והגם שהראיות בשאלת האחריות והנזק באו בפניו, מצאתי לנכון, לאחר קבלת הסכמת הצדדים, להוסיף ולשמוע ראיות נוספות בשאלת הנזק והצדדים חזרו וסיכמו טענותיהם הן באשר לשאלת חלוקת האחריות בין הנתבעים והן בשאלת גובה הנזק.

ותחילה לשאלת חלוקת האחריות:

חלוקת האחריות

3.         רביד בתביעתה ביקשה להשית אחריות לנזקיה על הרופא המטפל, ד"ר קליפורד, הסוכנות היהודית, חברת מוסדות חינוך תרבות החדשות בע"מ (להלן: " חברת מוסדות חינוך") ועל מדינת ישראל.

מעבר לקביעות הרשלנות, אשר נקבעו על ידי בית המשפט העליון, באשר להתנהלות הרופא יש לבחון את טענות הרשלנות אשר הופנו כלפי יתר הנתבעים.