תביעות לפיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "
חוק הפלת"ד") ולהטבת נזק לפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964.
א. רקע עובדתי
1. התובע 1, ערן אייל (להלן: "
התובע"), יליד 6.7.56, נפגע קשה ביום 28.12.02 בתאונת דרכיםכתוצאה מהתהפכות האופנוע עליו רכב והתנגשות בעמוד (להלן: "
התאונה"). עקב כך הוא סובל מדיסלוקציה של החוליות הגביות עם שתוק מלא ברגליים וטונוס מוגבר. נכותו הרפואית הצמיתה הינה בשיעור 100%.
2. התובעת 2 הינה אשתו של התובע. לזוג שתי בנות, כיום בנות 17 ו-15. התובעת 3 הינה חמותו של התובע. הן תובעות כנפגעות משניות מהתאונה ו/או כמיטיבות לפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964.
3. בעת התאונה היה האופנוע עליו רכב התובע מבוטח בביטוח חובה אצל הנתבעת.
4. המחלוקת בין הצדדים היא לגבי גובה הנזק, שנגרם לתובעים בעקבות התאונה.
5. התובע נבדק לצורך המשפט על ידי פרופ' מרה שוכינה, מומחית לרפואה פיזיקלית ושקום, שמונתה לשם כך על ידי בית המשפט. הבדיקה נערכה ביום 9.3.04. פרופ' שוכינה לא נחקרה על חוות דעתה.
ב. שאלת קיצור תוחלת החיים
6. לאחר קבלת חוות הדעת של פרופ' שוכינה, הפנתה אליה הנתבעת שאלת הבהרה באשר לתוחלת החיים של התובע. תשובתה מיום 14.3.05, שכללה הפנייה לספרות מקצועית ריליבנטית, היתה, כי "לפי הספרות קיים קיצור בתוחלת החיים בממוצע כ-10% (8-7 שנים) מתוחלת החיים הרגילה".
7. לטענת התובעים, לא נגרם לתובע קיצור בתוחלת החיים. לטענתם, תשובתה של פרופ' שוכינה אינה יכולה ללמד אחרת בהיותה כללית ללא כל התייחסות פרטנית לתובע. לעומת זאת, כך הטענה, נתונים פרטניים ריליבנטים, כגון גילו של התובע, הטיפול הרפואי שהוא מקבל והעובדה שעברו יותר מחמש שנים מיום התאונה והוא עדיין בחיים מובילים למסקנה שסיכוייו לחיות חיים מלאים גבוהים. התובעים צרפו לסיכומיהם מאמרים מקצועיים התומכים בטענתם זו.
לחלופין נטען על ידי התובעים, כי גם בהנחה כי חל קיצור בתוחלת החיים של התובע בשיעור של כ-10%, הרי שמדובר בתקופה של כשנתיים וחצי לכל היותר. זאת, משום שיש לחשב את שיעור הקיצור מתוך מספר השנים הנוספות שהיו צפויות לתובע אלמלא התאונה ולא מתוך תוחלת החיים הממוצעת.
8. ניתן למצוא בפסיקה מקרים בהם כאשר נקבע קיצור תוחלת חיים בשיעור מסוים באחוזים, נעשה חישוב הקיצור מתוך יתרת תוחלת החיים (ראו: ע"א 830/76
אליהו סעדה נ' משה חמדי, פ"ד לג(1) 589, 597 (1979);ע"א 4022/98
הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל נ' צביה טויסטר, בסעיף 10 לפסה"ד,
http://web1.nevo.co.il/Psika_word/elyon/98040220.doc, אולם לא כך, כאשר המומחה הרפואי בחר להציג את תקופת הקיצור (8-7 שנים במקרה הנוכחי) על דרך אחוזים מתוחלת החיים של כלל האוכלוסיה (ראו: ת"א (ירושלים) 4200/02
דלאל ציונה נ' קינן לייזי אליעזר, בסעיף 4 לפסה"ד
http://web1.nevo.co.il/Psika_word/mechozi/m02004200-144.doc).
אם סבר בא כוח התובעים, כי פרופ' שוכינה חישבה בטעות את שיעור הקיצור בתוחלת החיים מתוך תוחלת החיים של כלל האוכלוסיה, הרי שהיה עליו לפנות אליה בשאלת הבהרה בהקשר זה. כך היה עליו לעשות גם לעניין הנתונים עליהם היא הסתמכה במתן חוות דעתה. הספרות המקצועית שצורפה לסיכומי התובעים, לא הוצגה בפני המומחית. משלא עשה כך, דין טענותיו לעניין קיצור תוחלת החיים להידחות.
בנסיבות אלה, אינני מוצא מקום לסטות מחוות הדעת של פרופ' שוכינה. אני קובע, איפוא, כי תוחלת החיים של התובע קוצרה ב- 8 שנים, והוא צפוי לחיות עד גיל 73.
ג. כאב וסבל
9. התובע, שלא מכבר מלאו לו 52 שנה, סובל מ-100% נכות רפואית כתוצאה מהתאונה. הוא היה מאושפז בבתי-חולים במשך 106 יום. על פי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), התשל"ו-1976, הפיצוי בגין כאב וסבל בנסיבות אלה הינו בסך 154,974 ש"ח ובתוספת הפרשי ריבית מיום התאונה ועד היום,
198,102
ש"ח
.
ד. הפסדי השתכרות
10. במועד התאונה עבד התובע כמסגר במסגרת עסק עצמאי. פרופ' שוכינה קבעה בחוות דעתה, כי הוא "אינו מסוגל לחזור לעבודתו כמסגר. חשוב ביותר שיעבור תהליך של שיקום מקצועי על מנת להתאים עבורו עבודה בהתייחס לכישוריו ומגבלותיו". היא הוסיפה, כי בהתחשב בגילו ובמגבלותיו, ספק אם יוכל להתחרות בשוק העבודה החופשי.
11. התובע עבד במשך 25 שנה כמסגר. אין לו ניסיון תעסוקתי אחר והשכלתו מסתכמת ב-12 שנות לימוד. בהיותו מרותק לכסא גלגלים היקף העבודות המתאימות לכישוריו ולמגבלותיו הינו מצומצם. אני מקבל את טענתו, כי בשל גילו ונכותו הוא יתקשה להשתלב בשוק העבודה. עם זאת, התובע לא פנה להליך של שיקום תעסוקתי במסגרת המוסד לביטוח לאומי. לא השתכנעתי, שנעשה ניסיון ממשי מצידו לשקם את עצמו מבחינה מקצועית בדרך אחרת. התובע לא הוכיח, איפוא, כי בשל התאונה נפגע כליל כושר השתכרותו.
בנסיבות אלה אני קובע, כי נכותו התפקודית של התובע הינה בשיעור 80%. זאת, החל מתום שנה וחצי מיום התאונה, שכן יש לקחת בחשבון תקופת התאוששות והסתגלות למצב החדש (לגביה ההנחה היא, שהתובע לא היה מסוגל לעבוד).
12. בהעדר ראיות אחרות, חישוב הפסדי ההשתכרות יערך על בסיס הכנסתו החודשית הממוצעת של התובע בשנים עשר החודשים שקדמו ליום התאונה (לפי שומת המס שהוצאה לו לשנת 2002, נספח א' לתצהירו)- 10,160 ש"ח, ובניכוי מס הכנסה: 8,765.5 ש"ח (נכון ליום 1.7.02 ש"ח, 9,754 ש"ח נכון להיום).