1. לפני תביעה ותביעה שכנגד בין בעלי דירות בבנין שברחוב ל"ה בגבעתיים (להלן: "
הבניין").
2. עסקינן בבניין בן שתי קומות אשר בו 4 דירות. שתי דירות בקומת קרקע ושתי דירות בקומה ראשונה. שתיים מהדירות שייכות לתובעת (אחת בקומת קרקע ואחת בקומה הראשונה), דירה אחת (בקומה הראשונה, מעל דירה של התובעת) שייכת לנתבעים. הדירה הרביעית (בקומת קרקע) שייכת למר פניאל.
3. דירת הנתבעים, היתה שייכת בעבר למשפחת גרינברג.
4. בין התובעת לבין משפחת גרינברג, נחתם בשנת 1990 "הסכם לחלוקת הרכוש המשותף", נספח ב' לתצהירי הנתבעים (להלן: "
ההסכם" או "
ההסכם משנת 1990").
באופן כללי ביותר יצוין כי ההסכם משנת 1990 קובע "החלפה" בין הגג לבין החצר, כך שהחצר תהיה בחזקתה הבלעדית של התובעת והגג יהיה בחזקתם הבלעדית של גרינברג. ההסכם מתייחס גם לאפשרויות בניה בשטחים אלו.
5. בשנת 1999 רכשו הנתבעים את דירתם מאת משפ' גרינברג.
התובעת היא אשר "שידכה" בין הנתבעים למשפ' גרינברג, ובעקבות כך בוצעה הרכישה.
6. באביב 2005 החלו הנתבעים בעבודות בניה.
7. בעקבות פניית התובעת לעיריה, הוציאה הועדה המקומית לתכנון ובניה, צו הפסקה מינהלי לגבי בניה חורגת.
8. תחילת ההליך שלפני, בבקשה אשר הוגשה על ידי התובעת, למתן צו מניעה זמני כנגד הנתבעים, בענין הבנייה. בהמשך, הגישה התובעת את התביעה דנן.
כתבי הטענות
9. לפי הנטען בכתב התביעה, הנתבעים מבצעים בדירתם ובגג הבנין המהווה רכוש משותף, שינויים רחבי היקף, המהווים הסגת גבול וכרוכים בהיתר בניה, מבלי שניתן היתר כאמור. התובעת טוענת כי הבניה הבלתי חוקית מהווה הפרעה של ממש לשימוש הסביר בדירתה וכי נוכח פעולות הנתבעים, נגרמו לדירתה נזקים שונים. התובעת מפרטת טענות ספציפיות לגבי חדירת מי גשמים ורטיבות.
כתב התביעה (לאחר שתוקן) כולל עתירות למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לבצע עבודות ברכוש המשותף ללא היתר בנייה כדין, סעד כספי לעניין הנזקים הנטענים לרבות בגין אי נוחות ועגמת נפש וכן סעד במסגרתו ימונה בא כוחה של התובעת ככונס נכסים על זכויות הנתבעים בדירתם, תוך מתן סמכויות לבצוע עבודות הדרושות להשבת המצב לקדמותו.
10. יצוין כבר כאן, כי מאז שניתן צו כנגד הנתבעים, עוד בשנת 2005, לא מבוצעות על ידם עבודות בנייה בבניין. למעשה, נכון למועד הדיון, דירת הנתבעים מושכרת.
11. הנתבעים מצידם, אשר דוחים את טענות התובעת וכן הגישו תביעה שכנגד, טוענים בין השאר, כי התובעת עצמה עושה שימוש יחודי בחצר הבית המשותף על יסוד ההסכם שנחתם בשנת 1990 עם משפחת גרינברג, שהנתבעים באים בנעליה, ובו זמנית דורשת למנוע מהנתבעים שימוש בגג הבית המשותף, אף שמדובר בשימוש שנעשה על יסוד אותו הסכם עצמו. הנתבעים טוענים כי התובעת לא חתמה על הבקשה להיתר בניה בחוסר תום לב, אף שהנתבעים פעלו בהסתמך על ההסכם עליו היא חתומה. הנתבעים מכחישים את טענותיה של התובעת בעניין נזקים שנגרמו לכאורה עקב העבודות שבוצעו על ידם.
במסגרת כתב התביעה שכנגד, טוענים הנתבעים כי בדרך שבה פעלה התובעת, התבטלה למעשה כל זכות שהייתה לה לכאורה מכוחו של ההסכם בשטחים המשותפים של הבית ומשכך, מתבקש בית המשפט להורות לה לסלק ידה מהרכוש המשותף ולשלם לנתבעים דמי שימוש בגין השימוש היחודי שבוצע על ידה ברכוש המשותף במהלך 7 השנים האחרונות. בנוסף, דורשים הנתבעים במסגרת התביעה שכנגד, הוצאות שנגרמו להם לטענתם, עקב הפרת ההסכם על ידי התובעת.
12. במסגרת טענותיה של התובעת כלפי התביעה שכנגד, ניתן להזכיר טענת התיישנות בעניין זכות תביעה על יסוד ההסכם מ-1990, טענה כי ההסכם לא יצא אל הפועל וטענה כי התובעת אינה עושה שימוש בחצר, פרט לטיפוח הגינה לרווחת כל הדיירים.
הערות מקדמיות
13. העדויות בתיק זה הועילו במידה רבה לבירור המצב העובדתי.
14. בתום ישיבת ההוכחות, הוצע לצדדים לנסות, למרות השלב הדיוני המתקדם, ליישב את המחלוקת ביניהם בדרך של הידברות וגישור. נסיון גישור שבוצע בעקבות האמור, לא נשא פרי. משכך, הוגשו סיכומי הצדדים וניתן פסק דין זה.
15. כל ההפניות להלן הן הפניות לפרוטוקול ישיבת ההוכחות, אלא אם יצויין או ישתמע אחרת.
דיון