א. ההליך
1. בכתב התביעה שלפני עותרים התובעים לכך שהנתבע יחוייב לפצותם בסכום 5,850,000 ש"ח עבור הנזקים שלטענת התובעים נגרמו להם, כתוצאה מקריסתה של חברת שפע יעקב בע"מ (להלן - "
החברה").
התובעים טוענים, כי קריסת החברה נגרמה כתוצאה מכך שהנתבע סרב, שלא כדין, לפרוע שיקים שנמשכו מחשבון העו"ש החברה. סירוב השיקים גרם להגבלת חשבון העו"ש של החברה, לפי חוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א - 1981. לטענת התובעים, הגבלת החשבון מנעה מהחברה לפעול באופן תקין, והדבר גרר את קריסתה.
ב. הרקע העובדתי
2. החברה היא חברה שעיסוקה בייזום עבודות קבלנות ובניה, אשר נוסדה ביום 21.12.1997, לפי הרשום בתדפיס רשם החברות (ראו, מוצג נ/7). החברה הייתה רשומה בפנקס הקבלנים, והוכרה לעבודות הנדסה בנאיות מסוגים שונים, עבור משרדי הממשלה ומערכת הביטחון, כאשר דרגת סיווגה לצורך ביצוע עבודות הנדסה בנאיות מסוג בניה, אפשרה לה לעבוד ללא הגבלה בהיקף הכספי של עבודתה, קרי דרגת סיווג "ג5" (ראו, נספחים ב1, ב2, ב3 לתצהירו של התובע).
3. מר יעקב שפע, תובע מספר 2 (להלן - "התובע"), היה במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה בעל המניות היחיד בחברה, ושימש כמנהלה.
התובע החל את פעילותו הכספית אצל הנתבע בחודש אוקטובר 1993, עת שפתח חשבון חוזר דביטורי על שמו, שמספרו 660300/40 (ראו נספח א' לתצהירו של מר רוני סלמן) (להלן - "חשבון התובע"). בסמוך למועד פתיחת חשבונו זה, פתחה יעקב שפע חברה לבנין ולפיתוח בע"מ (להלן - "שפע חברה לבנין"), אשר הייתה בשליטתו המלאה של התובע, חשבון חוזר דביטורי שמספרו 660900/16 (ראו נספח ב1 לתצהירו של מר רוני סלמן).
4. בתאריך 26.10.1993 חתם התובע על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום כלפי הנתבע, ולפיו הוא ערב "לסילוקם המלא והמדויק של כל הסכומים המגיעים או שיגיעו או שעשויים להגיע לבנק מאת יעקב שפע חברה לבנין ולפיתוח בע"מ". בהמשך, חתמה שפע חברה לבנין על כתב ערבות כאמור כלפי הנתבע, להבטחת הסכומים המגיעים לבנק מאת התובע (ראו: נספחים ג1 וג2 לתצהירו של מר רוני סלמן).
5. בתאריך 1.1.1998 פתחה החברה אצל הנתבע חשבון חוזר דביטורי, שמספרו 74500/48, ולשם כך חתמה החברה על מסמכי "תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי". באותו תאריך, או בסמוך לכך, חתם התובע על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום, ולפיו הוא ערב לסילוקם המלא והמדויק של כל הסכומים המגיעים לבנק מאת שפע יעקב בע"מ (ראו: נספחים י ו-יא לתצהירו של מר רוני סלמן).
6. הנתבע העמיד לטובת פעילותה העסקית של החברה, במסגרת חשבון החברה, אשראים מסוגים שונים כנגד ביטחונות מגוונים שהמציא התובע לנתבע, שכללו שעבוד כספים נזילים, שעבוד מקרקעין ועוד.
7. בתקופה שבין חודש מאי 2003 ועד חודש ספטמבר 2003, סורבו בחשבון העו"ש של החברה למעלה מעשרה שיקים שנמשכו על ידה. סירוב השיקים נעשה מחמת העדר כיסוי מספיק בחשבון. על כן, בחודש ספטמבר 2003, הוגבל חשבונה של החברה לפי חוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981, אשר הוביל, כך נטען, לשלילת רישיון החברה לביצוע פרויקטים עבור משרדי הממשלה ומערכת הביטחון, למחיקת החברה מפנקס רשם הקבלנים ובסופו של דבר לקריסתה.
ג. תמצית טענות הצדדים במישור החבות
8. התובעים טוענים כי סירוב השיקים שנמשכו מחשבון החברה היה שלא כדין מאחר שנעשה בניגוד להסכמים שנכרתו בין התובעים ובין הנתבע. לטענת התובעים, לשם הבטחת התחייבויותיהם לנתבע העמידו בטוחות בשווי כולל של 5,200,000 ש"ח, הכוללים שעבודים כספים ושעבודים ממדרגה ראשונה על שני נכסי מקרקעין, אשר שווים הכולל הוא כ-4 מיליון ש"ח לפי הערכות שמאים (סעיף 17 לכתב התביעה). לשיטת התובעים, בהסתמך על ביטחונות אלו העמיד הנתבע לזכות התובעים "מסגרת אובליגו", שכללה ערבויות ומסגרות אשראי שונות, כאשר האשראי הכספי המאושר בחשבון עמד על סך 800,000 ש"ח עד לחודש יולי 2002. עדות לכך ניתן למצוא, כך טוענים התובעים, בפרוטוקול "ועדת נדל"ן מרחב הגליל" מיום 16.07.2002, ממנו מתבררת התמונה כי הנתבע אכן העמיד לתובעים אשראי לזמן קצר בסך של 851,000 ש"ח, אשר מאמתת את דברי התובעים.
9. עוד נטען, כי נכון לשנת 2003, במהלכה סורבו השיקים שנמשכו מחשבון החברה, מסגרת האובליגו עמדה על כ-2.4 מיליון ש"ח, שמתוכם כ-1.4 מיליון ש"ח הוקצו לטענתם לטובת אשראי כספי לזמן קצר. בנוסף, לטענת התובעים, עמדה לזכותם יתרת מסגרת אובליגו לא מנוצלת בסכום של 300,000 ש"ח במועד בו סורבו השיקים. על כן, לשיטת התובעים, היה על הנתבע לפרוע את השיקים לפי מועד משיכתם מחשבון החברה, ולמנוע את הטלת ההגבלה על חשבון החברה. לטענת התובעים, היה על הנתבע להסתמך על מסגרת האובליגו הכללית שאושרה לחברה בעת בחינת פירעון או סירוב שיקים, ולא על מסגרת אשראי שוטף. לטענתם מסגרת האובליגו שאושרה להם חייבה את הנתבע לפרוע את השיקים. התובעים מוסיפים, שאף אם הייתה חריגה ממסגרת האשראי השוטף, דבר שלא אפשר מבחינה פורמאלית את פירעון השיקים, הרי שאילו הנתבע היה מפשיר את יתרת מסגרת האובליגו הלא מנוצלת, היה בכך למנוע סירוב השיקים (סיכומי התובעים, עמ' 88 לפרוטוקול).
10. על כן, לטענת התובעים, במועד סירוב השיקים לא הייתה למעשה כל חריגה ממסגרת האשראי המוסכמת והמאושרת בין הצדדים, והנתבע היה חייב לפרוע את השיקים שהוצגו לו. ואולם, הנתבע בכל זאת סירב שיקים שנמשכו מחשבון החברה בנימוק של העדר כיסוי מספיק (סעיף 26 לכתב התביעה), וזאת, כך נטען, כתוצאה מהחלטה של פקיד הנתבע אשר אין לראותה אלא כ"קפריזה". על כן, לטענת התובעים הפר הנתבע, בין היתר, את חובת האמון המוטלת עליו (סעיפים 55 ו-61 לעיקרי טיעון מטעם התובע).
עוד טענו התובעים, כי ככל שהנתבע התיימר לשנות את מסגרת האובליגו שאושרה להם, כי אז הנתבע לא מסר להם הודעה על כך ולא גילה להם זאת. לטענת התובעים, הנתבע הפר את חובת הגילוי הנאות הקיימת בין הנתבע ללקוחותיו. להעתקי הודעות שנשלחו לכאורה לתובעים בדבר השינויים במסגרות האשראי בשנים 2002 ו- 2003, אשר צורפו לתצהירו המשלים של מר רוני סלמן, השיבו התובעים, כי מדובר בשחזור הודעות שהיו מיועדות לתיק הלקוח ולא למשלוח ללקוח, כי מר סלמן לא שיחזר אותם באופן אישי, כי אין הוכחה כיצד הן נשלחו, כי הן מתייחסות למסגרות אשראי באופן רטרואקטיבי וכי מר סלמן העיד כי המסמכים לא היו מיועדים ליידע את הלקוח, והוא ידע על השינויים במסגרת האשראי מכוח חתימתו על כך בפני הנתבע.
11. לעומת טענות התובעים טען הנתבע, כי סירוב השיקים נעשה כדין, שכן בתקופה בה סורבו השיקים, נעה מסגרת האשראי השוטף בחשבון בין סך 550,000 ש"ח לבין סך 750,000 ש"ח, כאשר ביחס למועד הצגת השיקים לפירעון יתרות החוב היו גבוהות באופן משמעותי מהמסגרת המאושרת.
עוד נטען, כי אין כל בסיס להערכת שווי הבטוחות שהוצגה על ידי התובעים. הערכת שווי הנכסים לביטחון נתונה לשיקול דעתו העסקי של הנתבע ובכל מקרה מוסד בנקאי לעולם לא יעריך שווי נכס לצורך ביטחון לפי השווי שהוערך על-ידי שמאי, אלא לעולם נמוך יותר, שכן הסיכון רובץ לפתחו.
12. הנתבע מוסיף וטוען, כי מסגרת האשראי השוטפת מעולם לא עמדה על 800,000 ש"ח, כאשר בין השנים 2002 ו- 2003 המסגרת המקסימאלית בחשבון הייתה 750,000 ש"ח לתקופות זמניות בלבד. לשיטת הנתבע, ההפניה למסמכים המראים שהנתבע העמיד לתובעים אשראי לזמן קצר בסך של 851,000 ש"ח אינה יכולה לעמוד לתובעים. הסיבה נעוצה בכך שמדובר ברכיב "התחייבויות לזמן קצר", הכולל הלוואות לזמן קצר, מסגרות אשראי שוטף וכרטיסי אשראי. במילים אחרות - הסך 851,000 ש"ח מייצג את כלל ההתחייבויות הללו, ואין מדובר בסכום מסגרת האשראי השוטף בחשבון, כפי שמציגים התובעים. לשיטת הנתבע, בפועל באותה עת עמדה לתובעים מסגרת אשראי שוטף בגובה 300,000 ש"ח בלבד.