לפנינו ערעור על החלטות בית הדין האזורי מיום 7.4.10 אשר אישר את הסכם הגירושין שבין הצדדים.
לטענת המערערת אין תוקף להסכם הגירושין שכן הלה לא אושר בפני בית הדין כנדרש, וזאת בהתאם לחוק יחסי ממון סעיף 2:
"2. (א) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן - בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן - בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.
(ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו."
לטענת האישה הסכם זה אושר על ידי בית הדין בלי שרגל הצדדים לא דרכה באולם בית הדין, וללא שהצדדים דיברו עם אחד הדיינים, ועל כן לדעתה ההסכם בטל.
האישה מוסיפה וטוענת כי הליך זה נעשה בצורה קלוקלת מאחר שהבעל שילם 200 ש"ח לפקיד כלשהו שסידר עבורו את קיצור ההליך. לעניין זה נדגיש כי קשה להעלות על הדעת ביושבי על מדין שיש להם קשר כלשהו לכך. מאחר ואף לא נטען כן על ידי האישה, הרי שאין מקום להתייחס לדברים אלו במסגרת דיון זה המתייחס כולו לנפקויות המשפטיות שנוצרו מחמת טענות האישה.
לעומת טענות אלו, לדבריו של בא כוח הבעל יש לקבוע כי הסכם הגירושין שריר וקיים. דבריו אלו נתמכים הם בשתי טענות. האחת, העובדה כי הגט ניתן בפועל על סמך הסכם גירושין זה, ומשחלק מההסכם בא לידי ביצוע, שוב אין מקום לביטולו. ובנוסף, לדבריו יש מקום לקבוע כי גם אם אין תוקף להסכם מכוח חוק יחסי ממון, הרי שעדיין יש תוקף להסכם מכוחם של דיני החוזים. דבריו אלו מבסס הוא על פס"ד
ולנטין (ע"א 1581/92).
ב-25.12.11 התבקשה תגובתו של הדיין אשר אישר את הסכם הגירושין שבין הצדדים. בתגובתו כותב הדיין, כי להסכם הגירושין יש תוקף, שכן פרשנות האמור בסעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון לגבי כך שבית הדין נוכח כי ההסכם נעשה בהסכמה חופשית, אינה בהכרח כי על הצדדים להופיע בפני בית הדין, ובית הדין יכול להגיע למסקנה זו בין השאר על סמך חומר שהוצג לפניו או על סמך שאלות שנשאלו הצדדים על ידי סופר הדיינים.
קיים קושי מסוים בקבלת גישה זו, חוק יחסי ממון קובע כי באשרו הסכם ממון על בית הדין להיווכח כי בני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו. הוראה זו באה על רקע יחסים מורכבים ועדינים הקיימים בין בני זוג, כאשר מתן אפשרות להגעה להסכם ביניהם עלול להביא לידי קיפוחו של הצד החלש.
כלשון בית המשפט העליון בע"א 4/80
מונק נ' מונק:
"בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם."
אף שהערכאה המאשרת את ההסכם אינה אמורה לבדוק את תוכן ההסכם, התנה החוק האזרחי את אישור ההסכם בכך שערכאה שיפוטית תשקול ותקבע כי מדובר בהסכם שנעשה על דעת הצדדים - קרי: בהסכמה ובהבנת התוצאות. ברור כי שיקול דעת זה נעשה בדרך כלל לאחר ראיית הצדדים וחקירתם בהתאם לשיקול דעתו של הדיין, כדי לוודא כי אכן מדובר בהסכם אשר משקף את רצונם ודעתם החופשית של הצדדים.
לעניין זה מצריך החוק האזרחי את שיקול דעתו של בית הדין, היינו לא מדובר בהעברת אינפורמציה או שאלת שאלות פורמאליות גרידא שיש לשאול קודם אישור ההסכם, אלא שעל בית המשפט לנתח את התשובות המתקבלות ואת צורת אמירתם כדי להבין נכוחה כי מדובר בהסכמה חופשית של הצדדים. משכך, ברור כי דברים אלו אינם יכולים להתבצע על ידי סופר הדיינים. כבודו של הלה במקומו מונח, אולם לכלל דיין לא הגיע, ואין החוק מאפשר על דרך הכלל להסתמך על שיקול דעתו לעניין אישור הסכם ממון.
למרות האמור, יש מקום לדון בטענת האישה כי הסכם הגירושין בטל עקב הפגם שדבק בהליך האישור, וזאת משני טעמים.
הטעם הראשון נוגע לשאלה העקרונית בדבר תקפותו של הסכם ממון שלא אושר בבית משפט. דבר ברור הוא שככל הנוגע לחוק יחסי ממון, אין תוקף להסכם שכזה. אלא שעדיין יש מקום לכבול את הצדדים להתחייבויות ההדדיות שהוסכמו בחוזה מכוח חוק החוזים הכללי שאינו מצריך אישורו של בית משפט. גישה זו גובשה בפסק דין
אבידור נ' אבידור ע"א 486/87. לעומת זאת, בפסקי דין אחרים נקבע כי אין תוקף חוקי להסכם שלא קיבל את אישורה של ערכאה שיפוטית: ראה פס"ד
בע"א 490/77
דוד נציה נ' עליזה נציה לב (2) 621 (להלן - הלכת נציה), וכך פס"ד
מונק ע"א 4/80.
בעניין העומד לפנינו נראה כי גם אם היינו מאמצים את הגישה השנייה, עדיין דין התביעה לביטול ההסכם להידחות.
בפס"ד
רודן ע"א 151/85 האריך בית המשפט לקבוע כי במקום בו עברה תקופת זמן שבו הצדדים לא טענו לבטלות ההסכם, ולאחר שההסכם ברובו התקיים, אין מקום לתבוע את בטלות ההסכם. דברים אלו סומך בית המשפט על חובת תום הלב, ועל הצורך למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט. לפיכך, במקום שנראה שהצדדים פעלו על פי ההסכם ולא טענו לבטלותו אין מקום לעורר בשלב מאוחר טענות בדבר בטלותו המשפטית.
עיקרון זה צוטט בהרחבה בפסקי דין שניתנו בערכאות אזרחיות ומכללם בבע"מ 9126/05
פלונית נ' פלוני.
אכן בפסקי דין אלו מדובר על מקרים בהם חל שיהוי ניכר עד לטענות שנטענו כנגד ההסכם, אלא שנראה כי יש להבדיל מהותית בין סוגי ההסכמים שעליהם מדובר. יש חילוק רב בין הסכם אשר בא להגדיר מבחינה ממונית את זכויות הצדדים לבין הסכם גירושין, שכן הראשון יכול שיתפרש על פני תקופת זמן ארוכה בעוד השני מוגבל לזמן סידור הגירושין בין בני הזוג.