לפנינו ערעור ברשות על שלוש החלטות של ביה"ד האזורי בירושלים מיום ט"ז בכסלו תשע"א (23/11/10) שעניינן סמכות בית הדין לדון בתביעות שנכרכו בתביעת הבעל לגירושין. ניכר מתוך ההחלטות ששתים מהן חסרות, ורק אחת שלמה, מנומקת וחתומה על ידי שלשה כדין. וזו לשונה:
"אחרי העיון בכתבי הצדדים, בדבר הסמכות העניינית, ביה"ד פוסק כי הסמכות הוקנתה לבית הדיו וזאת על פי פס"ד של בג"ץ 507/85 האומר כי סמכות עניינית לא מסורה בידי הצדדים, ואפילו עשו ביניהם הסכם לגביה, אין זה תופס.
לכן ביה"ד דוחה את התנגדות האשה לסמכות. הסמכות היחודית עניינית נתונה לביה"ד".
התקיים דיון לפנינו, ובתום הדיון הורינו לצדדים לסכם בכתב את טענותיהם המשפטיות ולצרף אסמכתאות. ב"כ האישה המערערת הגיש את סיכומי טענותיו, וב"כ המשיב ביקש לראות בתגובתו לבקשה לרשות ערעור כסיכום טענותיו.
פרטי המקרה
הצדדים היו נשואים בעבר תקופה קצרה והתגרשו ביום 03/03/05. הם נישאו בשנית ביום 13/9/05, ומנישואין אלו נולד להם בן. לקראת הנישואין הנוכחיים, חתמו הצדדים ביום 05/04/05 על הסכם ממון (להלן - ההסכם). ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לעניני משפחה ביום 17/04/05. ביום 08/12/05 אושר וקיבל תוקף פס"ד נספח להסכם שאינו מעניינו של ערעור זה. ביום 28/06/10 הודיעה האישה לבעל שברצונה להתגרש. הבעל עזב את הבית ביום 1/7/10 וביום 21/9/10 הגיש הוא לבית הדין הרבני האזורי בירושלים תביעת גירושין שבה כרך את נושא המשמורת, המזונות ורכוש הצדדים.
וזה לשונם של סעיפים 20-21 להסכם:
"20. הסמכות הייחודית בכל הקשור והכרוך להסכם זה, לרבות: עצם תוקפו, יישומו, החלתו, הפרכתו ואכיפתו תהיה בידי ביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב.
21. מבלי לגרוע באמור בסעיף 15 לעיל מוסכם בזה בין הצדדים כי תביעה על יסוד הסכם זה והתדיינות מכוחו וכן כל תביעה הקשורה או כרוכה בענייני הרכוש של בני הזוג, החזקת ילדים (אם יהיו) המשותפים של בני הזוג, ביקורים, מזונות האישה ומזונות הילדים (אם יהיו) לא יוכלו להיכרך בתביעות כלשהן בביה"ד הרבני, ולביה"ד הרבני לא תהיה סמכות לדון בהם, אלא אם הסכימו על כך שני הצדדים, בכתב, בפני בית הדין בישיבה הראשונה. עצם ההופעה בפני בית הדין, ללא הסכמה מפורשת בכתב, אינה מקנה סמכות לביה"ד והסמכות תישאר בידי בית המשפט לענייני משפחה, כאמור בסעיף 15 לעיל."
ביום 20/10/10 הגיש הבעל לבית הדין האזורי בקשה לקביעת סמכות. הבעל ציין בעצמו בבקשתו כי לפי ההסכם הסמכות מסורה לבית המשפט, אך לפי הפסיקה הדבר אינו יכול למנוע ממנו לפנות לביה"ד. ביה"ד ביקש וקיבל את תגובת האשה שהתנגדה לסמכות ביה"ד מן הטעם כי קיים הסכם מחייב בין הצדדים לענין הכריכה, וכן כי "למותר לציין, כי מדובר בהגשת תביעה בחוסר תום לב ובחוסר יושר, ותוך ניצול לרעה של הליכי משא ומתן, שעה שקיים במפורש פסק דין... שם נקבע בצורה הברורה ביותר באותיות של קידוש לבנה... 'הסמכות הייחודית בכל הקשור והכרוך להסכם זה תהיה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב'". ביה"ד ביקש את תגובת הבעל לתגובת האישה. הבעל השיב באמצעות ב"כ כי כבר נקבע בבג"ץ 507/85 שאין תוקף להסכמת הצדדים באשר לסמכות ביה"ד. ביום 23/11/10 החליט ביה"ד כי הסמכות נתונה לו ועל כך הערעור בפנינו. הדיון הראשון בבית הדין האזורי התקיים ביום 13/12/10. מאחר ובינתיים הוגש ערעור זה, החליט בית הדין האזורי להמתין לתוצאות הערעור.
טענות הצדדים
ב"כ האישה בכתב הערעור, בטעונים שהוסיף ביום 27.1.2011, בדבריו בדיון ובסיכומיו, טען מספר טענות:
ראשית טען, שהבעל נהג בחוסר תום לב כאשר הגיש תביעה לביה"ד בניגוד להסכם ותוך כדי ניהול מו"מ בין הצדדים. בהשלמת טענותיו ב"כ האישה מתאר את התנהלותו של הבעל בשאר העניינים שבסכסוך, ומנסה לבסס אגב כך את טענתו שהבעל נוהג בחוסר תום לב, דבר הפוגע לטענתו בכנות תביעת הגירושין והכרוך לה.
שנית, טען שביה"ד נהג בניגוד לכלל כיבוד הערכאות כאשר החליט בעניין הסמכות לאחר שביהמ"ש נתן תוקף פס"ד להסכמת הצדדים שהסמכות מסורה לו.
שלישית, טען שביה"ד מסתמך על פסיקת בג"ץ בתיק 507/85, אך אינו דומה הנידון לראיה, משום ששם מדובר בהסכמה על סמכות עניינית. למשל כאשר שני הצדדים יסכימו שהסמכות לדון בענייני בעלות על מקרקעין מסורה לבית משפט השלום, שלו הסמכות לדון בענייני שימוש במקרקעין בלבד. הסכמה כזו לא תועיל. אבל סמכות ביה"ד לעסוק בעניינים הכרוכים לגירושין היא סמכות מקבילה לסמכות ביהמ"ש למשפחה ולא סמכות עניינית, ומשכך מועילה ההסכמה.
רביעית, טען שביה"ד נחפז להחליט בלי שקיים דיון בעניין הסמכות, ולפני ששמע את תגובת ב"כ האישה לתגובת הבעל לתגובתה לבקשתו שביה"ד יקבע סמכות.
ב"כ האישה מוצא סימוכין לדבריו ממקרה הפוך, שבני זוג הסכימו שהסמכות מסורה לביה"ד הרבני, ובעקבות כך ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתמ"א 694/83 דחה בקשה לקובע כי הסמכות מסורה לו.
יש לציין שב"כ האישה לא טען בבית הדין האזורי קודם למתן החלטתו נשוא הערעור, שתביעת הגירושין אינה כנה או כי הכריכה אינה כנה, אלא טען שהבעל נהג בחוסר תום לב בכך שפעל בניגוד להסכם.
ב"כ הבעל המשיב לא מתכחש לכך שנהג בניגוד להסכם, אך חוזר על טענתו לפני ביה"ד האזורי כי הדבר לא יכול למנוע ממנו לפנות לביה"ד. ב"כ המשיב מאריך ברקע לסכסוך הנוכחי בין הצדדים, אך למעשה אין חולק על כך שתביעת הגירושין בעיקרה כנה, והטענות הינן רק בשאלת תום הלב. ובעניין זה טוען ב"כ הבעל שתביעת הגירושין הוגשה רק לאחר שהמו"מ בין הצדדים כשל.