פסק בורר מכוח הסדר קיבוצי הוחל על שאר מחלקי החלב של תנובה

א.         רקע כללי 

1.         התובעים שימשו בתקופה הרלבנטית לתביעה כמחלקי חלב ותוצרת חלב אצל הנתבעת, כאשר את עבודת החלוקה הם ביצעו באמצעות משאיות שבבעלותם.

2.         את תוצרת החלב של הנתבעת חילקו התובעים באזורים שונים בארץ ובכלל זאת באיזור רחובות וסביבתה, ירושלים וסביבתה וכן באיזור באר - שבע וסביבתה.

3.         עילת התביעה של התובעים בתיק זה נסמכת על הסדר קיבוצי שנערך ביום 19/11/90 בין הנתבעת לבין הועד הארצי של עובדי הנתבעת (להלן: "הסכם 90"), במסגרתו עוגנה, בין היתר, הוראה המקנה לעובדים אשר אושרה קביעותם עד ליום 30/9/90 זכות להעלאה בדרגה שהתבטאה בתוספת שכר בשיעור של 11.6% (תוספת זו מורכבת מתוספת שכר מפעלית בשיעור של 1.88% ומתוספת בגין העלאה בדרגה בשיעור של 9.54%).

אין חולק על כך כי התובעים לא זוכו בתוספת השכר הנגזרת מהעלאה בדרגה בשיעור של 9.54% עם כניסת הסכם 90 לתוקפו ולמעשה הם לא זוכו בתוספת זו עד עצם היום הזה. זאת משום שהנתבעת פירשה את הסכם 90 באופן שאינו מקנה לכל מחלקי החלב ותוצרתו, המבצעים את העבודה במשאיות שבבעלותם בכל חלקי הארץ - זכות לתשלום העלאה בדרגה על פי הסכם זה.

4.         לאור עמדה זו של הנתבעת, הוגשה ביום 26/4/92 על ידי 63 מחלקי החלב ברכב עצמם מאזור תל אביב ופתח תקווה (להלן: "מחלקי תל אביב") תובענה לרשות השיפוט המחוזית של ההסתדרות, במסגרתה עתרו המחלקים הנ"ל למתן צו המחייב את הנתבעת לשלם להם את תוספת העלאה בדרגה מכח הסכם 90.

5.         לאחר דיונים ממושכים, ניתן ביום 18/1/00 פסק דין על ידי רשות השיפוט המחוזית בתביעתם של מחלקי תל אביב, במסגרתו נקבע, בין היתר, כי הסכם 90 חל על מחלקי החלב ותוצרתו ברכב עצמם ובלשונה של רשות השיפוט המחוזית לאמור:

"מתוך מכלול הנסיבות אשר הוצגו לנו על ידי התובעים ואשר לדעתנו לא נסתרו על ידי הנתבעת ומתוך אופן יישום הסכמים קודמים של הנתבעת עם ועד העובדים שלה אנו מסיקים שיש לפרש את 'הסכם 90' כחל גם על המחלקים בכפוף לאמור להלן." (ראה סעיף 4 ג' לפסק הדין שצורף כנספח ד' לסיכומי הנתבעת).

עם זאת, הוסיפה רשות השיפוט המחוזית וקבעה, לענין שיעור התוספת שיש לשלם למחלקי תל אביב, כי יש להתחשב בעובדה שהתובעים (שם) זכו לתוספות שכר יחודיות שכונו "פז"מ מחלקים". זאת שעה שכלל עובדי הנתבעת (שאינם מחלקים) לא זוכו בתוספות אלו. לאור זאת, קבעה רשות השיפוט המחוזית כי יש לשלם למחלקי תל אביב רק מחצית מסכום התוספת מושא המחלוקת, דהיינו - תוספת בשיעור של 4.77% מסך רכיבי השכר.

6.         על פסק דינה של רשות השיפוט המחוזית הוגש ערעור - הן על ידי מחלקי תל אביב והן על ידי הנתבעת - לרשות השיפוט הארצית של ההסתדרות, כאשר זו האחרונה נתנה את פסק דינה ביום 28/2/01. פסק דין זה היווה למעשה פסק בורר, כמשמעו בחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: "פסק הבורר"). פסק הבורר דחה את שני הערעורים כאחד בקובעו כי יש להותיר על כנה את הכרעתה של רשות השיפוט המחוזית, למעט נושא מועדי התשלום, אשר שונה בהתאם למועד מתן פסק הבורר.

7.         פסק הבורר אושר במסגרת פסק דין אשר ניתן על ידי בית דין זה ביום 22/5/02.

8.         התביעה בתיק זה נסמכת למעשה על הקביעות שבפסק הבורר ביחס לאופן פרשנותו ולאופן יישומו של הסכם 90, כאשר התובעים בתיק זה - 31 במספר - טוענים, כי יש להחיל עליהם את הקביעות שבפסק הבורר, על אף שהם לא היו צד להליך הבוררות. הליך אשר נוהל כזכור על ידי מחלקי תל אביב. טענות התובעים בתיק זה נסמכות למעשה על שני טעמים כדלהלן:

הטעם האחד - נעוץ לטענת התובעים בהבטחה המפורשת שניתנה להם על ידי הנתבעת, לפיה על אף שלא היו בזמנו צד להליך הבוררות, הרי שהם יהיו זכאים ליהנות מפירותיו באופן שכל שייקבע בו (בהליך הבוררות) ביחס למחלקי תל אביב יחול אף לגביהם.

הטעם השני - נעוץ לטענת התובעים בעיקרון השוויון ובחובתה של הנתבעת להימנע מהפלייתם בהשוואה למחלקי תל אביב, בכל הנוגע לתנאי עבודתם. בענין הזה הטעימו התובעים כי אף לשיטתה של הנתבעת אין כל שוני רלבנטי בינם לבין מחלקי תל אביב, למעט העובדה שהם (התובעים) לא היו צד לתביעה שהתבררה בזמנו ברשות השיפוט.

ב.                  ב.                   הכרעה

ב/1.      האם ניתנה לתובעים הבטחה מפורשת על ידי הנתבעת להחיל עליהם את תוצאות פסק הבורר?

9.         לצורך התמיכה בטענת ההבטחה הגישו התובעים לבית הדין תצהירים שנערכו על ידי תשעה מהם ומצהירה נוספת כפי שיפורט להלן: 

התצהיר האחד נערך על ידי התובע מר אשר מלכא, המועסק מאז 1980 כמחלק חלב ותוצרתו ברכב עצמו בסניף ירושלים. תובע זה העיד על עצמו כי הוא פעל במשך שנים כנציג העובדים וחבר ועד (סניפי) במהלך חלק מהתקופה הרלבנטית לתביעה.

מר מלכא העיד, במסגרת תצהירו, כי הוא נפגש לא אחת כנציג המחלקים בועד העובדים עם מנהל משאבי אנוש של אזור המרכז והדרום בנתבעת, מר אברהם ויניק, (להלן: "מר ויניק"). לדבריו, באחת הפגישות, הובטח לו על ידי מר ויניק כי "מה שייקבע במשפט של מחלקי פתח תקווה ותל אביב ובמידה והם יזכו בתביעה - יחול גם לגבינו, המחלקים ברכב עצמם בשאר הסניפים ולרבות בסניף ירושלים" (ראה סעיף 4 לתצהיר מר אשר מלכא).מר מלכא הוסיף והעיד כי הוא דיווח על הבטחתו של מר ויניק לחבריו המחלקים בירושלים ואף לנציגי המחלקים בסניפים אחרים, כאשר מטעם זה לא הוגשה לדבריו תביעה נפרדת על ידי מחלקי ירושלים.