הנשיא א' גרוניס:
1. הערעורים שלפנינו מופנים נגד פסק דין ופסק דין משלים (מן הימים 17.12.2013 ו-5.1.2014 בהתאמה) שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' אורנשטיין) (להלן, בהתאמה - פסק הדין ו- פסק הדין המשלים). בפסק הדין נדחתה התנגדות להסדר חוב לחברת אי.די.בי. אחזקות בע"מ (להלן - החברה), אשר אושר על ידי נושי החברה. משמעותו האופרטיבית של פסק הדין הייתה אישור ההסדר בכפוף להתקיימותו של תנאי מתלה מסוים. בפסק הדין המשלים אישר בית משפט קמא באופן סופי את ההסדר לאחר שמצא כי התנאי המתלה התקיים. ביום 14.5.2014 החלטנו לדחות את הערעורים בתום דיון שהתקיים לפנינו. פסק הדין ניתן בלא נימוקים. זאת, לאחר שבאנו למסקנה כי קיימת חשיבות להכריע בערעורים על אתר. עתה נביא בקיצור את נימוקינו.
2. בתמצית, דעתנו היא כי יש לדחות את הערעורים שכן עסקינן ב"מעשה עשוי". משמעות הדברים היא, שאפילו היינו דנים בטענות המערערים לגופן ומקבלים אותן, עדיין היו המערערים כושלים בהשגת מבוקשם, בהתחשב בהשלכות הקיצוניות של ביטול המהלכים שנעשו עד עתה כחלק ממימוש ההסדר (ראו והשוו, רע"א 8129/02 ארגיל שירותי הובלה (1993) בע"מ נ' הנאמן על חברת דן רולידר בע"מ (בהקפאת הליכים), פ"ד נז (5) 481, 484 (2003) (להלן - עניין ארגיל)).
3. ההליך לאישור הסדר החוב שנערך בבית המשפט המחוזי היה מורכב מבחינת השתלשלות העניינים העובדתית, ואין לנו צורך לתארו על פרטיו, נוכח המסקנה אליה הגענו. די אם נציין, כי בשלב מסוים בהליך, הוצגו בפני נושי החברה שתי הצעות להסדר חוב מטעם שתי קבוצות של משקיעים. הצעה אחת הייתה מטעם המשיבות 6-5, המכונות קבוצת "אלשטיין-אקסטרה" (להלן - הצעת אלשטיין-אקסטרה). הצעה שנייה הונחה לפני הנושים על ידי קבוצת משקיעים שגיבש המערער 1, נוחי דנקנר, אשר נמנה בעבר עם בעלי השליטה של החברה (להלן - דנקנר). יצוין, כי בעוד שהמערערים טוענים כי הצעה זו הייתה הצעתה של החברה עצמה, הרי בית המשפט המחוזי קבע בפסק הדין כי מדובר היה בהצעה של קבוצת משקיעים, היינו כי אין לראותה כהצעה של החברה. למען הנוחות נתייחס מעתה להצעה זו כאל "הצעת דנקנר", בלא להכריע אם מדובר היה בהצעה של החברה, אם לאו. מכל מקום, ההצבעה על שתי ההצעות נערכה באסיפות נושים ביום 8.12.2013. בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי כי ההצעה של קבוצת אלשטיין-אקסטרה זכתה באסיפות הנושים לרוב הנדרש על פי דין לשם אישורה (75.21%). כאמור, ביום 17.12.2013 דחה בית המשפט את ההתנגדות שהגישה החברה לאישור הצעת ההסדר מטעם קבוצת אלשטיין-אקסטרה. יצוין, כי ההתנגדות הוגשה על ידי החברה בלא שנתמכה בתצהיר ובלא שצורפה אליה החלטה של מועצת המנהלים של החברה, המאשרת את הגשת ההתנגדות. בפסק הדין אושר, איפוא, ההסדר שהציעה קבוצת אלשטיין-אקסטרה, אך בית המשפט הוסיף וקבע כי פסק דינו לא ייכנס לתוקף אלא בכפוף לכך שיוחלט, כי ניתן מידע מספק בנוגע לבעלי השליטה החדשים של החברה, בהתאם להוראות שנכללו בפסק הדין. כאמור, בפסק דין משלים מיום 5.1.2014 קבע בית המשפט המחוזי כי התנאי המתלה לקיומו של פסק הדין התמלא.
4. בערעורים שלפנינו מלינים המערערים הן על פסק הדין, הן על פסק הדין המשלים. כפי שציינו, סבורים אנו כי יש לדחות את הערעורים מחמת "מעשה עשוי". בעקבות פסקי הדין נוצרה מציאות חדשה, ולא ניתן עוד להשיב את הגלגל לאחור. ודוקו, בידי המערערים עמדה האפשרות לפעול לעיכוב ביצוע ההסדר שהציעה קבוצת אלשטיין-אקסטרה, אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי. בהקשר זה חובה לציין, כי ערב ההצבעות באסיפות הנושים, הפקידה כל אחת מקבוצות המשקיעים מאות מיליוני שקלים חדשים בחשבונות נאמנות. זאת, לצורך הבטחת ביצוע ההסדר המוצע על ידי כל אחת מהן. ביום 5.1.2014 ניתן פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי. מיד לאחר מכן עתרה קבוצת דנקנר לעיכוב ביצוע פסק הדין, עד להכרעה בערעורים שבכוונתה להגיש לבית המשפט העליון. בו ביום נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה לעיכוב ביצוע, בכפוף לכך שהסכום שהופקד על ידי קבוצת דנקנר ישמש להבטחת הנזק שעלול להיגרם מעיכוב הביצוע. זמן קצר לאחר מכן, הוגשה מטעם קבוצת דנקנר הודעה בה נאמר, כי "לאחר בחינה מעמיקה יותר של פסק הדין המשלים ושל החלטת בית המשפט הנכבד בעניין עיכוב הביצוע מהיום, מודיעים המבקשים על משיכת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, ומבקשים להורות על שחרור לאלתר של הכספים המופקדים...". בעקבות הודעה זו קבע בית המשפט המחוזי כי הבקשה לעיכוב ביצוע נמחקת, כי ההחלטה בדבר עיכוב הביצוע מבוטלת וכי פסק הדין נכנס לתוקף (החלטה מיום 6.1.2014). יובהר, כי המערערים לא עתרו לפני בית משפט זה לעיכוב ביצוע פסקי הדין מושא הערעורים. עוד נציין, כי הערעור על פסק הדין מיום 17.12.2013 (ע"א 844/14) הוגש אך ביום 2.2.2014. הערעור על פסק הדין המשלים מיום 5.1.2014 (ע"א 1302/14) הוגש ביום 19.2.2014.
5. מכתבי הטענות שהונחו לפנינו עולה כי מאז שניתן פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי, התרחשו אירועים משמעותיים כחלק מן ההליך להשלמת ביצוע הסדר החוב. כך, בחודש מרץ 2014 העמידה קבוצת אלשטיין-אקסטרה הלוואת גישור לחברת אי.די.בי. פיתוח בע"מ (להלן - אי.די.בי. פיתוח) בסך של 170 מיליון ש"ח. יוער, כי מניותיה של אי.די.בי. פיתוח היו, ערב אישור ההסדר, הנכס המרכזי של החברה. עוד נמסר לנו, כי לאחר מתן פסק הדין המשלים נעשו פניות לגורמים רגולטורים שונים (משרד התקשורת, הרשות להגבלים עסקיים, ועוד) על מנת לקבל אישור להשלמת עסקת העברת השליטה בחברה, ואישורים אלה אכן נתקבלו. זאת ועוד, הנאמנים לביצוע הסדר החוב (המשיבים 4-3) החלו בפעולות שונות לרישום מניותיה של אי.די.בי פיתוח בבורסה לניירות ערך ולהפסקת המסחר באגרות החוב של אי.די.בי. פיתוח. יצוין, כי פעולה זו נעשתה על מנת לאפשר לנושים שקיבלו את מניות אי.די.בי. פיתוח, כחלק מההסדר, לסחור בהן. בהמשך, ביום 7.5.2014 חתמו כל הצדדים הרלוונטיים להסדר החוב על המסמכים הנדרשים לצורך העברת מניות אי.די.בי. פיתוח לנושי החברה ולמשקיעים, בהתאם להסדר החוב. החתימה על המסמכים ( Closing) השלימה למעשה את ביצוע ההסדר באופן סופי. בהמשך לכך נמסר לנו, כי ביום 8.5.2014 הועברו למשקיעים שהרכיבו את קבוצת אלשטיין-אקסטרה כ-106 מיליון מניות של אי.די.בי. פיתוח (המהוות 53.3% מהון המניות שלה). כ-52 מיליון מניות הועברו לנושים, וסך של כ-278 מיליון ש"ח שולם לנושים מחשבון הנאמנים. זאת ועוד, ביום 12.5.2014 נפתח המסחר במניות אי.די.בי. פיתוח בבורסה לניירות ערך. הנאמנים לביצוע הסדר החוב מסרו לנו ערב הדיון, כי במהלך יום המסחר הראשון בוצעו כ-3,000 עסקאות במניות אי.די.בי פיתוח, במחזור בהיקף של כ-42 מיליון ש"ח. עוד הודיעו הנאמנים, כי הלוואת הגישור שהועמדה לאי.די.בי. פיתוח על ידי קבוצת אלשטיין-אקסטרה (בחודש מרץ) הומרה להשקעה בהון.
6. דומה, כי די בתיאור זה של הפעולות שבוצעו בעקבות אישור ההסדר, על מנת ללמדנו כי במקרה דנא נוצרה מציאות חדשה ומורכבת המייתרת למעשה את בירורם של הערעורים, שהרי אפילו תתקבלנה טענות המערערים לגופו של עניין לא יהיה בכך כדי להועיל להם. מוכנים אנו להניח שבאופן עקרוני ניתן להורות על ביטול המהלכים שנעשו עד עתה, שכן אין מדובר בפעולות בלתי הדירות כליל, להבדיל למשל ממקרה בו מורה בית המשפט להרוס מבנה ולא ניתן בשום אופן להשיב את הגלגל אחורנית. עם זאת, מבחינה מעשית אין זה ראוי להשיב את הגלגל לאחור, שכן יהיו לכך השלכות קיצוניות וקשות על מצבה של החברה, על מצבם של הנושים, ועל מצבם של צדדים שלישיים שהסתמכו על ההסדר. הדבר דומה, במידה מסוימת, לערעור המוגש על ידי מי שהפסיד במכרז נגד זכייתו של גורם אחר. בהיעדר עיכוב ביצוע, עשוי הליך ההשגה הערעורי להידחות אך בשל כך שנוצר מעשה עשוי (למשל, אם החלו להתבצע פעולות עקב הזכייה כגון העברת כספים והשבת ערבויות; ראו והשוו, בר"ם 1116/10 סלנר הנדסה אזרחית בע"מ נ' שירותי בריאות כללית בע"מ, פיסקה 3 (15.3.2010)).
7. כאמור, בידי המערערים עמדה האפשרות להביא לעיכוב ביצועו של פסק הדין ופסק הדין המשלים, לאחר שבית המשפט המחוזי נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע, בכפוף לכך שהסכום שהופקד כחלק מההסדר שהציעה קבוצת דנקנר ישמש על מנת להבטיח נזקים צפויים מעיכוב הביצוע. קבוצת דנקנר חזרה בה מן הבקשה לעיכוב ביצוע ובכך היא ויתרה למעשה על הכלי הדיוני שיכול היה להביא לכך שביצועו של ההסדר יעוכב (ראו, עניין ארגיל, בעמ' 489). התנהלותה של קבוצת דנקנר היא שהובילה למעשה העשוי, ועל כן אין צידוק וטעם לברר את טענות המערערים לגופן (ראו והשוו, ע"א 10286/08 ויקטוריה מפ רווד בע"מ נ' רז מהנדסים (1990) בע"מ, פיסקה 8 (13.6.2010); רע"א 8001/13 גמא ניהול וסליקה בע"מ נ' סיגל דקל בע"מ, פיסקה 9 (25.2.2014)). ודוקו, לא בכל מקרה יורה בית המשפט על עיכוב ביצוע של הסדר נושים, עד להכרעה בערעור על פסק הדין שאישר את ההסדר (ראו, ע"א 6261/10 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אלרן (ד.ד.) השקעות בע"מ, פיסקאות 7-5 (28.9.2010); אך ראו והשוו מנגד, ע"א 2525/06 כהן נ' נצב"א חברה להתנחלות בע"מ (30.4.2006)). עם זאת, בענייננו, בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע והתנה את תוקפו בהעמדת ערובה משמעותית להבטחת הגורמים העלולים להינזק עקב עיכוב הביצוע.
8. עניין זה מוביל אותנו לנקודה נוספת אשר הצדיקה את דחיית הערעורים, והיא שכיום לא עומדת אלטרנטיבה להסדר החוב שאושר בפסקי הדין מושא הערעורים. אפילו היינו מתעלמים מן הקושי הנעוץ בכך שמדובר במעשה עשוי, עדיין לא הוצגה לנו כל אפשרות חלופית להסדר החוב שאושר לגבי חברה. אכן, בעת שניתנו פסקי הדין של בית המשפט המחוזי עמדו על הפרק שתי הצעות: הצעת אלשטיין-אקסטרה והצעת דנקנר. עם זאת, אין חולק כי לאחר מתן פסק הדין המשלים התפרקה קבוצת המשקיעים שגיבש דנקנר. הנה כי כן, כיום לא עומדת בפני בית המשפט כל חלופה ממשית להצעת ההסדר שאושרה ושביצועה החל. הערעורים הפכו למעשה לתיאורטיים. יצוין, כי במהלך הדיון שהתקיים לפנינו ביום 14.5.2014 ביקש דנקנר לשאת דברים בפני בית המשפט ונעתרנו לבקשתו. בסטייה מסוימת מן הדברים שאמר בא-כוחו, לפיהם ניתן להשיב את הגלגל לאחור, הרי בדבריו ציין דנקנר, בעקבות הדברים שהושמעו באולם הדיונים, כי הוא מסכים שלא יהיה זה עתה פרקטי להשיב את הגלגל לאחור, ולבטל את הפעולות שהושלמו בעקבות אישור ההסדר. דנקנר הוסיף וציין, לצד זאת, כי ביכולתו לגייס סכום של כ-950 מיליון ש"ח כך שיוכל להיכנס "לנעלי" ההסדר הנוכחי, ולהחליף את בעלי השליטה החדשים של החברה (המשיבים 6-5), ככל שבית משפט זה ימצא כי יש לקבל את הטענות שהעלה לגוף פסקי הדין של בית המשפט המחוזי. למשמע הצעתו של דנקנר ביקשנו מכל המשיבים בערעורים להתייחס אליה. כל המשיבים התנגדו להצעה החדשה. אף אנו סברנו כי אין בהצעה זו, במתכונת בה הועלתה לפנינו, כדי להציב בפני בית המשפט חלופה ממשית המאפשרת לדון בערעורים דנא בהתעלם מהמציאות החדשה. זאת ועוד, אפילו הייתה מוצגת חלופה ממשית, ספק אם היה מקום לקבלה בנקודת הזמן הנוכחית בשל התנגדות המשיבים, ובהם הנושים. אכן, במידה רבה של צדק טענו לפנינו הנאמנים (המשיבים 4-3) כי אילו היינו נעתרים לבקשתו של דנקנר ודנים בערעורים לגופם, חרף המעשה העשוי, הרי משמעות הדברים הייתה שדנקנר היה זוכה לסיכוי נוסף להשתלט על החברה בלא שחשף עצמו לסיכון ממשי כלשהו, בעוד שכל הסיכונים הוטלו עד עתה על הנושים, וכאשר קבלת הצעתו החדשה הייתה עלולה להעמידם בפני סיכונים חדשים (לעניין העדיפות הניתנת לנושים על בעלי המניות בהליכים של חדלות פירעון, ראו, רע"א 8417/11 נמי נאמנויות בע"מ נ' עו"ד שאול ברגרזון, כונס נכסים לחברת נ.י.ל.י. נדל"ן בע"מ (בכינוס נכסים), פיסקה 13 (7.5.2013)). ודוקו, חובה של החברה לנושים עמד ערב תחילת ההליכים דנא על כ-2 מיליארד ש"ח. נזכיר, כי בין אם הייתה החברה במצב של חדלות פירעון ובין אם לאו, הרי אין ספק שהקשיים אליהם נקלעה, תחת בעלי השליטה הקודמים, הם שהובילו בסופו של דבר להגשת ההליכים המשפטיים שהתבררו בבית המשפט המחוזי.
9. מטעמים אלה כולם החלטנו בתום הדיון לדחות את הערעורים בשל כך שעסקינן במעשה עשוי. בפסק הדין שנתנו בתום הדיון קבענו כי בנימוקינו נתייחס לסוגיית ההוצאות. בערעורים דנא התייצבו לפנינו שש קבוצות של משיבים: המשיבים 2-1 (כונס הנכסים הרשמי והרשות לניירות ערך), המשיבים 4-3 (הנאמנים לביצוע ההסדר); המשיבים 6-5 (קבוצת אלשטיין-אקסטרה); המשיבות 9-7, 11 (הנאמנים לחלק מסדרות אגרות חוב של החברה); המשיבה 10 (הנאמנה לסדרה אחת של אגרות החוב של החברה); והמשיב 12 (בנק לאומי). בנסיבות העניין באנו לכלל מסקנה כי יש לחייב את המערערים לשאת ביחד ולחוד בשכר טרחה בסך 40,000 ש"ח לטובת כל אחת מקבוצות המשיבים (בסך הכל 240,000 ש"ח), וכך מוחלט. בכך תם הטיפול בערעורים.
ה נ ש י א
השופט צ' זילברטל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט נ' סולברג:
אני מסכים.
כדברי חברי הנשיא א' גרוניס: המעשה - עשוי. קבוצת דנקנר ויתרה על עיכוב הביצוע, וגם לא ניסתה להשיג על התנאים שהציב בית המשפט המחוזי לצורך העיכוב. טרונייתם של המערערים על החיפזון במהלכים שננקטו לביצוע ההסדר על-פי פסק הדין, אינה במקומה. היה זה כורח המציאות לפעול בזריזות, על מנת לצמצם נזקים.
את הנעשה - אותן פעולות שבוצעו, כפי שפירט הנשיא - אין עוד להשיב, מחמת רמת הסיכון הגבוהה בניסיון שכזה, וכשאין הצדקה לכך שלא המערערים ישאו בסיכון, אלא החברה, הנושים וצדדים שלישיים. על אחת כמה וכמה, כשאין לפנינו הסדר חלופי ממשי להצעת ההסדר שאושרה, וכשהלכה למעשה קבוצת דנקנר כקבוצת משקיעים, אינה קיימת עוד (מכל מקום, ערעור מטעמה לא הוגש).
ש ו פ ט