אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס"ד העוסק בתביעה לביטול הסכם מתנה, משקלה של חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט והקריטריונים לביטולה

פס"ד העוסק בתביעה לביטול הסכם מתנה, משקלה של חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט והקריטריונים לביטולה

תאריך פרסום : 10/05/2022 | גרסת הדפסה

תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה טבריה
30673-09-14
23/01/2022
בפני השופט:
מחמוד שדאפנה

- נגד -
התובעת:
א. (ט.) א.
עו"ד ראובן שרגיל ואח'
הנתבעים:
1. ל. א. (על ידי עו״ד אלי סגל)
2. י. א

פסק דין
 

 

 

ההליך:

  1. עסקינן בתביעה של גב' א. א. (להלן: "התובעת" ו/או "א.") לביטול הסכם מתנה עליו חתם בעלה המנוח מר ח. א. (להלן: "המנוח ו/או "הבעל") במסגרתו הוא העניק מחצית מהזכויות שלו בדירת המגורים הנמצאת ברח' *** ב- *** בשטח של 146 מ"ר (להלן: "הבית" ו/או "דירת המגורים") לבתו הנתבעת 2 גב' א. ל. (להלן: "ל." ו/או "הנתבעת").

     

  2. בכדי להבין את השתלשלות כל העניינים ולהגיע להכרעה בתיק זה, יש צורך לפרט את כל התביעות שניהלו הצדדים, יחד עם תביעה זו.

     

    רקע עובדתי רלוונטי:

  3. התובעת והמנוח נישאו זל"ז ביום 26/8/1964 ומנישואיהם נולדו להם 6 ילדים. בעת כתיבת פס"ד זה, ולדאבון הלב, הודיעה התובעת כי בעלה הלך לעולמו.

     

  4. הנתבעת הינה בתם המשותפת של התובעת והמנוח והנתבע 2 עו"ד י. א. (להלן: "הנתבע" ו/או " עו"ד א.") היה בתקופה הרלוונטית להגשת התביעה בן זוגה של הנתבעת.

     

  5. ביום 12.6.1990 ניתן בבית המשפט המחוזי בנצרת צו קיום צוואת נ. א., אביו של המנוח, לפיו ירש המנוח את כל זכויות אביו המנוח בדירת מגורים ברחוב *** הידועה גם כגוש *** חלקה ***, כיום רח' *** , ב- ***.

     

     

  6. ביום 20.2.1997 מכרו התובעת והמנוח את דירת המגורים ב- ***, הרסו את הדירה הנ"ל אשר הייתה בשטח של 50 מ"ר ובנו את בית המגורים בשטח של 146 מ"ר.

     

  7. ביום 18.9.2011 נחתמו שני תצהירים, אחד מטעם המנוח והשני מטעם הנתבעת, לפיהם, נתן המנוח במתנה לנתבעת מחצית מזכויותיו בבית המגורים ב- *** (להלן: "הסכם המתנה"), הסכם שהתובעת עותרת לבטלו במסגרת תביעה זו. התצהירים נחתמו בפני עו"ד ח'דר סולימאן, עו"ד מקריית שמונה, שהפנייה אליו נעשתה ע"י הנתבע עו"ד ***.

     

  8. ביום 19.4.2012 הגישה התובעת תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה (תמ"ש 28666-04-12) לפסק דין הצהרתי, לפיו היא עתרה לקבל פס"ד המצהיר, כי היא בעלת מחצית מהזכויות בבית המגורים. התביעה הוגשה כנגד המנוח והנתבעת. התביעה כנגד הנתבעת נמחקה. יצויין כי במסגרת תביעה זו הנתבעת יוצגה ע"י עו"ד א..

     

  9. לאחר מחיקת הנתבעת מכתב התביעה הגיעו התובעת והמנוח להסכמות לעניין בית המגורים וחתמו על הסכם ביום 29/1/13. ההסכם אושר וקיבל תוקף של פס"ד במסגרת הדיון שהתקיים ביום 13/2/13 בפני כבוד השופט ארנון קימלמן. התובעת יוצגה במסגרת תביעה זו ע"י עוה"ד מירית עלוש קבסה והמנוח ע"י עו"ד אריק דדון.

     

  10. במסגרת ההסכם, שכאמור קיבל תוקף של פס"ד, נקבע כי יינתן פס"ד הצהרתי, לפיו המנוח יעביר לתובעת 50% מהזכויות בדירת המגורים וזאת ללא כל תניה ו/או התניה. בנוסף נקבע בהסכם כי לא תהיה לצדדים כל טענה ו/או דרישה אחד ממשנהו וכל צד יישא בהוצאותיו.

     

  11. ביום 23.4.2012 חזר בו המנוח מתצהיר המתנה וחתם על תצהיר נוסף לפיו, הוא מצהיר כי הוא לא חתם על העברת הזכויות בנכס וכי לו ולתובעת זכויות שוות בבית המגורים. בתאריך זה חתם המנוח על תצהיר, בפני עו"ד מירית עלוש קבסה, לפיו הצהיר כי עפ"י מיטב ידיעתו לא חתם על העברת הזכויות בנכס נשוא התביעה. כמו כן הצהיר המנוח, כי לא הוסבר לו כי הוא חותם על העברת זכויות. באותו היום 23.4.2012 שלח המנוח מכתב לעו"ד מירת עלוש קבסה, בו הוא חוזר מתצהירו הנ"ל, והפעם עולה ממכתבו, כי תצהיר המתנה שריר וקיים.

     

  12. ביום 27.4.2012 חתם המנוח על הסכם, לפיו מצהיר כי העברת הזכויות לנתבעת תבוטל וכי הוא מאשר כי לו ולתובעת יש, לכל אחד מהם, 50% זכויות בבית המגורים. ביום 30.4.2012 בתגובה למתן צו מניעה זמני (בתמ"ש 28666-04-12), שהוגשה במסגרת התביעה ההצהרתית של התובעת כנגד המנוח והנתבעת, שינה שוב המנוח את דעתו, והגיש תצהיר בו הוא מאשר את העברת הזכויות לנתבעת.

     

     

  13. ביום 20.9.2012 שינה שוב המנוח את דעתו וחתם על תצהיר ביטול מכירה ביחס לעסקה שהייתה בינו לבין הנתבעת.

     

  14. ביום 29.4.2013 ניתן צו מניעה (במעמד צד אחד) (תמ"ש 52314-04-13) האוסר על הנתבעת להשלים את הליכי הרישום כאמור. בהחלטה מיום 10.7.2014 הותיר בית המשפט את הצו המניעה על כנו.

     

  15. ביום 30.4.2013 הגיש המנוח (תמ"ש 52314-04-13) כתב תביעה כנגד הנתבעת, למתן פסק דין הצהרתי ומתן צו מניעה קבוע ותביעה לביטול הסכם מתנה. הסעדים אשר התבקשו במסגרת תביעה זו הינם ביטול הסכם המתנה וביטול כל מסמך שנועד להעביר את הזכויות בנכס לנתבעת.

     

  16. ביום 6.5.2013 הגישה הנתבעת ביחד עם אחותה הגב' א. א. (תמ"ש 11328-05-13), בקשה למינוים כאפוטרופסית על המנוח. בית המשפט נעתר לבקשה באופן חלקי וביום 10.4.2014 מונתה התובעת- א. כאפוטרופסית על גופו ורכושו של המנוח, וזאת לאחר שגם התובעת והאחות א. נתנו הסכמתם לכך.

     

  17. כעולה מכתבי הטענות, במסגרת הליך האפוטרופסות, המינוי ניתן לאור מחלת האלצהיימר בה לקה המנוח. יש לציין כי במסגרת הליך האפוטרופסות, התובעת התנגדה למינוי אפוטרופוס עבור המנוח וטענה, כי המנוח היה מסוגל להביע את דעתו ואין כל מקום לשלול ממנו את זכותו הבסיסית בכל עניין הנוגע לו. התובעת טענה במסגרת הליך זה, כי הבקשה הוגשה ע"י הנתבעת ואחותה א. ממניעים זרים וכן כתגובה להליך שפתח המנוח במסגרת תיק תמ"ש 52314-04-13 לביטול הסכם המתנה עליו חתם המנוח לטובת הנתבעת.

     

  18. עוד יש לציין כי המנוח בעצמו חתם על תצהיר בתמיכה לטענות שהועלו במסגרת ההתנגדות. כמו כן המנוח טען כי הוא סבר כי בהסכם המתנה הוא חותם על מסמך אשר מאפשר לנתבעת לבנות 60 מ"ר באדמה שצמודה לבית המגורים וכי לא העלה בדעתו כי הוא מעביר את הזכויות שלו בבית לטובת הנתבעת.

     

  19. התביעה בתמ"ש 52314-04-13 הוגשה במקור על ידי המנוח, בטרם מונה לו אפוטרופוס, כאשר היה מיוצג על ידי עו"ד אריק דדון. התובעת עתרה להצטרף לתביעה מכוח המינוי שקיבלה, אולם בהחלטה מיום 3.6.2014 נדחתה בקשתה, ונקבע כי לאור היותה של התובעת בעלת המנוח, יש צורך במינוי אפוטרופוס לדין. בית המשפט הציע למנות את עו"ד דדון מכיוון שהיה מעורה בהליכים וייצג את המנוח מתחילתו של ההליך. לאחר שניתנה הסכמתו של עו"ד דדון,

     

     

    מונה ביום 16.6.2014 עו"ד אריק דדון כאפוטרופוס לדין של המנוח. בהחלטה מיום 10.7.2014 בוטל מינויו של עו"ד אריק דדון.

     

  20. ביום 11.9.2014 הגישה התובעת את התביעה דנן (תמ"ש 30673-09-14) כנגד הנתבעים בתביעה זו למתן פסק דין הצהרתי המצהיר כי הסכם המתנה בין המנוח לנתבעת מיום 18.9.2011 הינו בטל ולמתן צו פינוי כנגד הנתבעים מהנכס. ביום 3.11.2014 ניתנה החלטה לאיחוד בשתי התביעות שהינם בטלות הסכם מתנה.

     

  21. ביום 6.1.2015 מונה על ידי בית המשפט המומחה ד"ר פרדיק וייל, מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה (להלן: "ד"ר פדריק"), לצורך בדיקת מצבו הרפואי ו/או הנפשי של המנוח בעת חתימתו על התצהירים וייפוי הכוח אשר הוגשו במסגרת תמ"ש 52314-04-13.

     

  22. ביום 28.5.2015 הוגשה לתיק בית המשפט חוות דעתו של המומחה, למומחה הועברו שאלות הבהרה, והמומחה אף נחקר על חוות דעתו בדיון מיום 17.11.2015. במסגרת חוות דעתו קבע המומחה כדלקמן:

     

    "התמונה המתוארת בתעודת דר' חיים בן דוד ב- 26.4.2013 כולל ליקויים קוגניטיביים המוזכרים לעיל מביאה למסקנה שכבר באפריל 2013 מר ח. א. לא היה כשיר לחתום על מסמכים משפטיים".

  23. משמעות חוות הדעת של ד"ר פדריק היא, כי המנוח לא היה כשיר לחתום על התצהיר התומך בתביעתו וגם לא על ייפוי הכוח שניתן לעו"ד אריק דדון עוד מיום 28.4.2013. חוות דעתו של המומחה אינה מתייחסת לכשרות של המנוח בעת החתימה על הסכם המתנה ביום 18.9.2011.

     

  24. לאחר חקירת המומחה, ולאחר שהצדדים הגישו סיכומים בעניין זה, ביום 19.2.2017, ולנוכח מסקנתו של המומחה, כי המנוח לא היה כשיר לחתום על מסמכי התביעה הרלוונטיים, הורה בית המשפט על מחיקת תביעתו של ח. שהוגשה במסגרת תיק תמ"ש 52314-04-13.

     

  25. יש לציין כי שני הצדדים חרגו מהסוגיה שבמחלוקת, כאשר חקרו את המומחה על מצבו של המנוח בתקופה שלא קשורה לחתימת מסמכי התביעה, אלא, לתקופה בה חתם המנוח על הסכם המתנה משוא תביעה זו, ולעניין זה אתייחס בהמשך פס"ד זה.

     

    מינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש לבדיקת מצבו של המנוח בעת חתימה על הסכם המתנה:

  26. בעקבות מסקנות חוות דעתו של ד"ר פדריק והחלטת ביהמ"ש על מחיקת תביעתו של המנוח, הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה וכן עתרה למינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה, על מנת שיבדוק את כשרותו של המנוח, בעת החתימה על הסכם המתנה ביום 18.9.2011.

     

  27. התובעת טענה בבקשתה, כי המנוח סבל מבלבול, חוסר אוריינטצייה, בעיות משמעותיות בזיכרון וכן לא זיהה את בני משפחתו ועל כן הוא לא היה כשיר לחתום על הסכם המתנה. הנתבעים התנגדו לבקשה וטענו, כי טענת התובעת כי המנוח לא היה כשיר בעת חתימת הסכם המתנה היא טענה סותרת לטענות עובדתיות קודמות שהעלו במסגרת ההליך שהיה בין בעלי הדין במסגרת התביעה לפס"ד ההצהרתי שהגישה התובעת, ואשר במסגרתה הגיעו הצדדים להסכם אשר קיבל תוקף של פס"ד.

     

  28. ביהמ"ש בהחלטתו מיום 8/12/17 נעתר לבקשת התובעת והתיר לה לתקן את כתב התביעה וכן נעתר לבקשה למינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה לצורך בדיקת מצבו של המנוח בעת החתימה על הסכם המתנה. ביהמ"ש במסגרת החלטתו התייחס לטענת הנתבעים, לפיה מנועה התובעת מלטעון טענות עובדתיות חלופות, אולם בהחלטתו קבע כי בעת מתן ההחלטה, לא היה בפני בהימ"ש תמונה מלאה לגבי כשרותו המשפטית של המנוח בעת חתימתו על הסכם המתנה.

     

  29. התובעת עתרה למנות את ד"ר וייל פדריק שבדק את המנוח ונתן את חוות דעתו בעניין תביעה המנוח, ואשר קבע כי בעת חתימה על התצהיר התומך בתביעה ויפוי הכוח בשנת 2013 המנוח לא היה כשיר. ביהמ"ש דחה את בקשת התובעת למינוי אותו מומחה וקבע כי יש למנות מומחה חדש.

     

  30. בהחלטה מיום 12/3/18 מינה ביהמ"ש את ד"ר גרינברג איזבלה כמומחית מטעם ביהמ"ש לחוות את דעתה בשאלת מצבו הרפואי ו/או הנפשי של המנוח בעת החתימה על הסכם המתנה וייפו הכח בפני עו"ד ח'דר סולמיאן.

     

  31. ביום 27/3/18 הגישה המומחית את חוות דעתה לתיק ביהמ"ש. המומחית בחוות דעתה פירטה את השכלתה, מקום עבודתה, המסמכים הרפואים אשר עמדו לרשותה, סקרה את הספרות המשפטית, התייחסה לשיחה שניהלה עם התובעת בעת שביקרה את המנוח בביתו לקראת הכנת חוות הדעת ובמסקנותיה קבעה כדלקמן:

     

    "לאור כל האמור לעיל, לדעתי המקצועית במועדי החתימה על התצהירים וייפוי הכח – לא הייתה למר אלו היכולת הקוגניטיבית והמנטלית להבחין מהות החתימה ולחתום עליהם".

  32. התובעת בתורה ביקשה לאמץ את מסקנות חוות הדעת, ומאידך ביקשה הנתבעת, יחד עם הנתבע, להורות על פסילת חוות דעתה של המומחית. הנתבעת טענה, כי בעת שהמומחית הגיעה לביתו של המנוח נפגשה עם התובעת וכן עם בתה ש., ללא ידיעת אף אחד מהצדדים וכן ללא קבלת אישור ביהמ"ש.

     

  33. הנתבעת בתורה טענה, כי המומחית שמעה מהתובעת ומבתה כל מיני עובדות, שאין לה את היכולת לדעת מה היו, ואסור היה למומחית להיחשף לצד אחד בלבד ומבלי לשמוע את עמדת הצד השני. עוד טענה הנתבעת, כי המומחית לא ציינה בחוות דעתה מה שמעה מהתובעת ובתה וזה פגם מהותי בחוות הדעת וכי חוות הדעת נסמכת בעיקר על רושם של אנשים ולא על מסמכים רפואיים.

     

  34. בהחלטתי מיום 12/8/22, ולאחר שקיבלתי את עמדות הצדדים, לרבות עמדת המומחית, קבעתי כי אין מקום לפסול את חוות הדעת בשל הטענות שהועלו ע"י הנתבעת. במסגרת החלטתי קבעתי, כי העובדות עליה נשענת הבקשה אינן חריגות ומיוחדות המצדיקות פסילת חוות הדעת, ובפרט כאשר לא הועברו שאלות הבהרה למומחית והיא טרם נחקרה.

     

  35. הנתבעת פעלה בהתאם להוראות ביהמ"ש ושלחה למומחית שאלות הבהרה, וביום 25/8/18 ניתנו ע"י המומחית תשובות לשאלות ההבהרה שהופנו אליה. הנתבעת לא הסתפקה במענה לשאלות ההבהרה וביקשה לזמן את המומחית לחקירה ואכן המומחית זומנה לחקירה וענתה לשאלות ב"כ הצדדים.

     

  36. בתיק נחקרו התובעת והנתבעת, כל ילדיו של המנוח, למעט הבן הבכור נ., וכן נחקרו עורכי הדין, אריק דדון, עוה"ד ציפי אוחנה ועוה"ד מירית עלוש קבסה. הנתבע לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וגם לא זומן להעיד, וגם עו"ד ח'דר סולימאן, שהגיש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע, לא התייצב לחקירה על תצהירו, ותצהירו נגרע מתיק ביהמ"ש.

     

    טענות התובעת:

  37. התובעת טוענת, כי יש להורות על ביטול הסכם המתנה מטעמים רבים כפי שיפורט להלן.

     

  38. לטענת התובעת, בהתאם להראות סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"), תנאי בסיסי לקיומו של הסכם בין שני אנשים, הוא קיומה של גמירות דעת. התובעת טוענת כי המנוח לה היה כשיר לבצע עסקאות משפטיות והוא היה חסר הבנה לגבי המסמכים המשפטיים עליהם חתם, לא רק מהיום בו מונה לו אפטרופוס, אלא, שנים קודם לכן.

     

  39. לטענת התובעת, מתחילת שנת 2011 המנוח היה מבולבל, סבל משכחה, חסר מנוחה, היו לו קשיים בנהיגה וביצע עבירות תנועה מבלי לשים לב. היא מוסיפה, כי למנוח היו קשיי התמצאות והיו לו גילוי אלימות מילולית, צעקות רבות אשר לא היו מתאימות לו. התובעת מסמתכת ומבססת את טענתויה על חוות דעתה של המומחית ד"ר איזבלה גרינברג, שמונתה בתיק על מנת לבדוק את כשירות של המנוח בעת החתימה על הסכם המתנה. לטענתה, המומחית בחוות דעתה קבעה כי המנוח לא היה כשיר בעת החתימה על הסכם המתנה ויש לאמץ את חוות דעתה.

     

  40. התובעת גם מתייחסת לעדותה של עוה"ד מירית עלוש קבסה, אשר העידה מטעם הנתבעת ונחקרה בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 8/9/19, כאשר לטענתה מחקירתה עולה, כי המנוח היה נתון ללחצים והשפעה מצד בני משפחתו וכי להשקפתה הוא לא היה כשיר. התובעת מפנה לבקשה ששלחה עו"ד עלוש לביהמ"ש ובה כתבה, כי המנוח לא מבין את משמעות מעשיו וכי מופעל על המנוח לחץ בלתי הוגן וכי הוא משנה את דעתו בהתאם להפעלת הלחצים.

     

  41. לטענת התובעת, המומחית שהתמנתה הינה מומחית אוביקטיבית, מנוסה ובעלת מוניטין וחוות דעתה ניתנה על סמך המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניה. עוד טוענת התובעת, כי המומחית נחקרה ארוכת וחוות דעתה לא נסתרה, ועל כן יש לקבל את חוות דעתה ולקבוע כי המנוח לא היה כשיר בעת שחתם על הסכם המתנה.

     

  42. התובעת מפנה לעדות המומחית אשר ציינה, כי חלק מהתסמינים של חוסר כשרותו המשפטית של המנוח התבטאה בכך, כי המנוח שינה את דעתו מספר פעמים. התובעת מתייחסת גם לבדיקת המינימינטל שנערכה למנוח בשנת 2012 ואשר ממנה עולה כי המנוח קיבל 20 מתוך 30. לשיטת המומחית מאחר ויש ירידה של 2 נקודות של שנה, אזי ב- 2011 המנוח היה מגיע ל- 22 נקודות וזה אומר שהוא היה כבר בתהילך של דמנציה בדרגה בינונית בזמן בו חתם המנוח על הסכם המתנה. התובעת ציטטה בסיכומיה חלק גדול מעדות המומחית בחקירתה בפני ביהמ"ש.

     

  43. התובעת גם מתייחסת לחוות דעתו של ד"ר פדריק שהוגשה בתיק תמ"ש 51234-04-13 במסגרתה נתבקש המומחה ליתן את חוות דעתו בעניין כשרותו של המנוח בחודש אפריל 2013, עת חתם המנוח על תצהיר התומך בתביעה שהוגשה מטעמו ועל יפוי הכוח לטובת עו"ד אריק דדון שייצג אותו בתביעה. התובעת טוענת, כי המומחה בחוות דעתו קבע באופן חד משמעי, כי המנוח לא היה כשיר לחתום באפריל 2013.

     

  44. התובעת מתייחסת גם לסוגיית הגעתה של המומחית לבית המנוח וטוענת, כי המומחית כתבה בחוות דעתה, כי היא נפגשה עם התובעת והבת ש. וכי קיבלה מהם מידע ומדובר במידע בסיסי וכי מסקנותיה ניתנו על סמך מסמכים רפואיים כפי שהיא בעצמה העידה בפני ביהמ"ש, ולא על סמך המידע שקיבלה מאת התובעת והבת ש..

     

  45. התובעת מוסיפה, כי מאחר והמנוח היה מרותק למיטה, האפשרות היחידה של המומחית הייתה להגיע אליו לביתו. התובעת מוסיפה, כי גם המומחה ד"ר פדריק, שבדק את המנוח, נפגש עם התובעת והבת ש. עת הגיע לבית המנוח, ואז לא העלו הנתבעים כל טרוניה או כל טענה בדבר הפגישה שנערכה.

     

  46. התובעת מפנה לחקירת המומחה בדיון שהתקיים ביום 17/11/15, אשר במסגרתו נשאל המומחה גם על התקופה שקדמה להגשת התביעה בתיק תמ"ש 52134-04-13, והוא נשאל גם מה היה מצבו של המנוח בעת שחתם על הסכם המתנה, קרי בחודש ספטמבר 2011. התובעת מציינת, כי המומחה העיד כי עצם קבלת החלטות סותרות בתקופה כה קצרה מעידה על העדר שיקול דעת והעדר כשרות משפטית של המנוח.

     

  47. התובעת מתארת אירוע שהתרחש בחודש יוני 2011, כאשר התקיימה מסיבת סיום כיתה י"ב לנכדתו. לטענתה, המנוח הגיע למסיבה, ולאחר זמן קצר החליט כי הוא הולך לביתו ולמרות שהמסיבה נערכה ב-***, מקום מגוריו של המנוח, המנוח הגיע לעכו, כאשר הוא לא ידע איך הוא הגיע לשם. באותו אירוע הוא התקשר לבני משפחתו ורק לאחר שביקשו ממנו לקרוא שלטים, הבינו כי הוא נמצא בעכו. המנוח המשיך לכרמיאל ומשם באו בני המשפחה ולקחו אותו חזרה.

     

  48. התובעת, כמו שאר העדים שהעידו מטעמה, טענה כי כבר בשנת 2010 ניתן היה לראות שינויים אצל המנוח. לטענתה, המנוח ביצע קניות מוגזמות, החל לעבור על חוקי התנועה, הוציא כספים ללא בקרה, החל לדבר בגסות ובתקיפות כלפי אנשים, שם את המפתחות והארנק במקומות שונים, היה משאיר את המשקפיים שלו במקפיא, לא ידע לזהות אנשים ולא זכר משימות פשוטות שנתנו לו, ואשר היה רגיל לעשות אותם בשגרה.

     

  49. לטענת התובעת, המנוח היה אדם מאמין ושומר מצוות ונהג לפקוד את בית הכנסת דרך קבע במשך שנים גם בשבתות וגם בחגים, אולם כבר משנת 2011 המנוח לא הצליח לעקוב אחרי התפילה, היה מתבלבל, ולא היה מבין איפה הוא נמצא ומה היה צריך לעשות בבית הכנסת. עוד מוסיפה התובעת, כי בבית הכנסת לא הייתה לו מודעות והבנה עקב מצבו הקוגניטיבי. לטענתה הוא נהג לצעוק בבית הכנסת בקולי קולות כולל אמירות לא מנומסות כלפי אנשים אחרים.

     

  50. לטענת התובעת, במקרה נוסף בקיץ 2011 שכנו אחיינו של המנוח, נסעו ביחד לקנות אוכל לציפורים. לאחר שחזרו, אחיינו של המנוח החנה את האוטו ליד ביתו, ולאחר מספר דקות, יצא המנוח מהבית והתחיל לצעוק עליו ואמר לו אם לא תזיז את האוטו הוא יחתוך את גלגלי הצמיגים. היא הוסיפה, כי לטענת האחיין, המנוח נהג גם להתלוות למנוח בנסיעות ובאחת הנסיעות הוא אף נסע באור אדום. עוד מוסיפה התובעת, כי משיחות שניהל המנוח עם האחיין היה ניכר כי הוא מבולבל.

     

  51. התובעת טוענת, כי בשל מצבו והשינוי שאירע בהתנהגותו של המנוח, ולאור הבעיות שסבל מהן, ביתה ע. ס. קבעה לו תור אצל ד"ר שאהין נויורולוג במרכז "מרווה", אולם ביום 17/7/11 התור בוטל ללא ידיעתה או הסכמתה.

     

  52. התובעת טוענת, כי המנוח בתקופה מאוד קצרה שינה את דעתו מספר פעמים בכל הקשור לעסקת המתנה. התובעת טוענת, כי עצם חתימתו של המנוח על הסכם המתנה, מבלי ששוחח קודם לכן עמה, מראה כי המנוח לא ידע שחתם על העברת הזכויות בדירת המגורים. לטענתה, במשך כל שנות חייהם המשותפים, לא הייתה שום פעולה מהותית שהם עשו מבלי שהתייעצו זה עם זה, וכי לא יעלה על הדעת כי בני זוג שחיו בשלום ארבעים שנה ביחד, יעביר זכויות ללא ידיעתה ומבלי לקבל את הסכמתה.

     

  53. התובעת טוענת, כי יש לבטל את הסכם המתנה בשל טעות, שכן בהסכם המתנה כתוב מאחר המנוח הוא הבעילם היחידי של דירת המגורים, אולם כבר בעת החתימה על הסכם המתנה, מחצית מהזכויות בדירת המגורים היו בבעלות התובעת מכוח חזקת השיתוף. לטענתה, מאחר והיא והמנוח התחנתו לפני כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), אזי חלה עליהם הלכת השיתוף, לפיה דירת המגורים שייכת לה ולמנוח בחלקים שווים, וזאת חרף הרישום שלפיו המנוח היה רשום לבדו כבעל דירת המגורים בלשכת רישום המקרקעין. לכן טוענת התובעת, כי למנוח לא הייתה כל זכות להעביר לנתבעת את מחצית מהזכויות בבית המגורים.

     

  54. התובעת טוענת, כי הכספים ששימשו לבניית דירת המגורים הינם כספים משותפים של התובעת והמנוח, והבית נבנה לאחר 30 שנות נישואים, על אף שהדירה נרשמה על שם המנוח בלבד. התובעת טוענת, כי עפ"י ההלכה הפסקוה גם נכס אשר היה בבעלות אחד מבני הזוג, בטרם הנישואין, או הגיע אליו לאחר הנישואין מכוח ירושה, יכול ויהיה חלק מהרכוש המשותף, מכוח הלכת השיתוף.

     

  55. לטענתה, היחסים בינה לבין המנוח היו טובים ותקינים והם חיו חיי שיתוף מלאים למעלה מחמישים שנה. התובעת טוענת, כי גם הנתבעת בעצמה מודה כי לתובעת יש זכויות בדירת המגורים. עוד מוסיפה התובעת, כי לאחר קבלת פסה"ד בתביעתה למתן פס"ד הצהרתי תמ"ש 28666-04-12 היא רשמה את מחצית דירת המגורים על שמה בלשכת רישום המקרקעין.

     

  56. טענה נוספת שמעלה התובעת היא כי הנתבעים הטעו את המנוח, וכי עפ"י ההסכם היה אמור להעניק לנתבעת לבנות יחידת דיור על חלק המקרעין שבבעלות התובעת והמנוח, והדבר מהווה הטעייה ויש להחיל את הוראות סעיף 15 לחוק החוזים.

     

  57. התובעת טוענת, כי ההליכים בתביעה שהגישה למתן פס"ד הצהרתי בעניין דירת המגורים בתיק תמ"ש 28666-04-12, נפתחו בעקבות הסכם המתנה והעובדה כי בהסכם אליו הגיעו הצדדים לא נאמר דבר בעניין זכויותיה של התובעת בדירת המגורים משמעותו שגם המנוח וגם הנתבעת זנחו את תצהיר המתנה לנתבעת. התובעת טוענת, כי המנוח לא התכוון לתת לנתבעת זכויות בדירת המגורים, אלא רק לתת לה רשות לבנות יחידת דיור בחצר, וכך אף עולה ממה שהנתבעת מסרה בתצהירה במסגרת התגובה לבקשה לצו מניעה בתיק תמ"ש 28666-04-12.

     

  58. עוד טוענת התובעת, כי המתנה שהוענקה לנתבעת לא הושלמה כיוון שזכויותיה לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, וככל שיש לה תוקף, היא מתנה שלא השולמה, ולכל היותר עסקינן בהתחייבות ליתן מתנה והמתנה היא מקרקעין. במקרה זה, ולאור הוראות סעיף 6 לחוק המתנה, יש להחיל את הוראות סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין, לפיו עסקה שלא נגמרה ברישום יש להתייחס אליה כהתחייבות ליתן מתנה. ובהתאמה ולפי הוראות סעיף 5(ב) להסכם המתנה רשאי נותן המתנה לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות כזו. התובעת טוענת, כי מאחר והמתנה לא הושלמה, והנתבעת לא שינתה את מצבה לרעה בעקבות המתנה, היא והמנוח חוזרים בהם מהמתנה.

     

  59. התובעת טוענת, כי ניתן גם להורות על ביטול המתנה בשל התנהגות מחפירה מצדה של הנתבעת כלפיה וכלפי המנוח וזאת בהתאם להוראות סעיף 5(ג) לחוק המתנה. התובעת טוענת, כי מיום החתימה על הסכם המתנה חל שינוי בהתנהגות הנתבעת כלפיה וכלפי המנוח. לטענתה, הנתבעת מחציפה פנים, הפסיקה להתנהג בדרך ארץ, ולאחר שסברה, כי תצהיר המתנה הוא מצב בלתי הפיך, וכן שכחה את מצוות כיבוד אם ואב. התובעת מתארת מספר מקרים שאירעו אשר לטענתה מוכיחים את ההתנהגות המחפירה של הנתבעת נגדה ונגד והמנוח.

     

  60. התובעת טוענת, כי היום הנתבעת מתגוררת במחסן מתחת בית המגורים, והמגורים שלה במחסן התאפשרו עקב הרשאתם שלה ושל המנוח. לטענת התובעת, הנתבעת הינה בת רשות, יחד עם הנתבע, והרשות להתגורר היא רשות שניתנת לביטול מטעם נותני הרשות. לאור האמור עותרת התובעת לבטל את הסכם המתנה ולהורות על פינוי הנתבעת והנתבע מהמחסן.

     

  61. לעניין העדים שהעידו מטעם הנתבעת טוענת התובעת, כי הנתבעת לא דאגה להביא עדים חיוניים ובפרט עו"ד ח'דר סולימאן אשר החתים את המנוח ואת הנתבעת על הסכם המתנה. לטענת התובעת, זימונו של עו"ד ח'דר סולימאן היה מתבקש ומתחייב על מנת לברר מה היה מצבו של המנוח עת חתם על הסכם המתנה ואילו הסברים ניתנו לו ע"י עו"ד ח'דר סולימאן. ממשיכה התובעת וטוענת, כי על אף שעו"ד ח'דר סולימאן הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת, הנתבעת ויתרה על העדתו ותצהירו נגרע מתיק ביהמ"ש. התובעת מוסיפה, כי גם הנתבעת לא יכלה לספק לביהמ"ש כל מידע בעניין ההסברים שניתנו למנוח ע"י עו"ד ח'דר סולימאן.

     

  62. עד נוסף שלדעת התובעת היה צורך בזימונו הוא עו"ד א., שהיה בן זוגה של הנתבעת, שגם לא הגיש תצהיר עדות ראשית. לטענת התובעת, לעו"ד א. ידע אישי וממקור ראשון אודות הסכסוך ואודות טיב ההסכם, נסיבות החתימה על ההסכם וכן הסיבה שבגינה בחר בעו"ד ח'דר סולימאן לערוך את תצהירי המתנה כאשר בהמשך, עו"ד א. הוא זה שטיפל בעסקה. התובעת מוסיפה, כי עו"ד א. עשה הכל בתיק על מנת לפעול לטובת הנתבעת וזאת בשיתוף פעולה עם עו"ד סגל, ב"כ הנתבעת. לשיטתה של התובעת, מעורבתו של עו"ד א., אשר ידע את מצבו של המנוח, מלמדת כי יש לבטל את הסכם המתנה.

     

  63. התובעת טוענת, כי תחת להזמין את עו"ד א. לעדות, בחרה הנתבעת לזמן את עורכי הדין אריק דדון וציפי אוחונה, שעדותם לא רלונטית כלל וכלל. התובעת גם טוענת, כי לא ניתן כל הסבר המניח את הדעת למה עו"ד א. לא טיפל בעצמו בהחתמת המנוח והנתבעת על הסכם המתנה, וכי כל הסבריה של הנתבעת בחקירתה הינם תירוצים ומעידים על שקר. התובעת גם מוחה על זה כי ניתנה האפשרות לעו"ד א. לחקור את הנתבעת בחקירה נגדית.

     

  64. התובעת טוענת, כי עו"ד א. היה מעורב לא רק בעריכת ההסכם, אלא, באירועים אחרים מסויימים כמו לדוגמא אירוע עכו, אשר עו"ד א. הוא זה שנסע להביא את המנוח הביתה. לטענת התובעת, עו"ד א. ניצל את מעורבתו וידיעתו האישית בכל העובדות הקשרות למנוח וחקר את הנתבעת כאשר הוא בעצמו לא הציג שום גרסה מטעמו.

     

  65. התובעת טוענת, כי הנתבעת הסתירה מכל בני המשפחה את הסכם המתנה בינה לבין המנוח. התובעת מכחישה מכל וכל טענת הנתבעת, כי היא ידעה על הסכם המתנה וכן מכחישה בתוקף כי התביעה שהוגשה מטעמה הינה בעקבות לחץ של הילדים ושל הבן הגדול נ.. התובעת מדגישה, כי הנתבעת בעצמה הודתה כי היא לא אמרה לתובעת דבר על הסכם המתנה. התובעת טוענת, כי לא היא, וגם לא הילדים, ידעו על הסכם המתנה בזמן אמת.

     

  66. התובעת טוענת, כי הסכם המתנה הינו קנוניה של הנתבעת ושל עו"ד א. במטרה להשתלט על רכושו של המנוח, תוך הסתרת מידע זה מהתובעת ושאר בני המשפחה. התובעת טוענת, כי הנתבעת ועו"ד א. שיתפו פעולה, קבעו פגישה למנוח אצל עו"ד ח'דר סולימאן על מנת להחתימו על הסכם המתנה, ללא ידיעתם של שאר בני המשפחה. התובעת מכחישה את טענת הנתבעת, כי המנוח הוא זה שקבע את הפגישה עם עו"ד סולימאן.

     

  67. התובעת מדגישה, כי ההיגיון והשכל הישר מלמדים כי גבר שהיה אב משפחה מסור, עבד במקום עבודה מסודר, לא היה מסתיר מאשתו התובעת, וגם לא מילדיו, את חתימתו על הסכם המתנה, והמסקנה המתבקשת היא, כי המנוח לא ידע שהעביר את מחציות הזכויות שלו בבית המגורים לטובת הנתבעת.

     

  68. באשר לתביעת הפינוי כנגד הנתבע עו"ד א. טוענת התובעת, כי לנתבע אין כל הגנה וכי ככל והנתבע טוען כי אינו מתגורר בנכס היה עליו ליתן תצהיר מתאים בעניין זה. באשר לנתבעת התובעת טוענת, כי הנתבעת עודה מתגוררת במחסן מתחת לבית המגורים והמגורים שלה התאפשרו עקב הרשאתה שלה ושל בעלה המנוח, ולכן הנתבעת היא ברת רשות ואין עסקינן ברשות בלתי הדירה, ועל כן היא זכאית להוציא אותה מהנכס.

     

  69. התובעת דוחה את הטענה למחיקת התביעה על הסף שנטענה ע"י הנתבעת לפיה התביעה הוגשה בשיהוי ניכר וכן בחוסר תום לב. לטענתה נכון למועד הגשת הבקשה, הוגשו לתיק 155 בקשות, התקיימו 8 דיונים, מהם 5 הוכחות, ורק לפני חקירת הנתבעת, ורק לאחר חקירת המומחית, אשר קבעה כי המנוח לא היה כשיר בעת החתימה על הסכם המתנה, נזכרה הנתבעת להגיש את הבקשה.

     

  70. באשר לטענת הנתבע, כי אסור היה לתובעת להעלות טענות עובדתיות סותרות, טוענת התובעת, כי הטענה להעדר כשרות משפטית אינה טענה עובדית, אלא מסקנה, ומוסיפה כי ביהמ"ש אף התיר לה לתקן את כתב התביעה.

     

  71. לטענת התובעת, שאלת קביעת כשרותו של אדם הינה מסקנה מתחום הרפואה, סוגייה שמונחת בפני רופאים מומחים ולא של משפטנים או בני משפחה, וכן שאלת כשרותו של המנוח לא עלתה כלל וכלל לדיון והכרעה במסגרת ההליך שניהלו הצדדים בתביעת התובעת כנגד המנוח והנתבעת. היא מוסיפה, כי גם כבוד השופט ארנון קימלמן לא יכל לבחון את כשרותו של המנוח בעת אישור הסכם הממון ובעניין זה אף מפנה לחקירת המומחית.

     

  72. באשר לעמדת האפוטרופוס לדין, התובעת תוהה ומתפלא מעמדתו, שכן לשיטתה האפוטרופוס לדין תמך בתביעת התובעת, תמך גם במסקנת המומחית, ואף בעצמו כתב כי המנוח לא היה כשיר לבצע עסקאות משפטיות, אולם בסיכומיו הוא עותר להעביר 25% מזכויות המנוח לנתבעת מאחר ולשיטתו כולם הסכימו והודו שאכן כך הייתה כוונת המנוח. לטענתה, המבוקש ע"י האפוטרופוס לדין הינו סתירה היורדת לשורשו של עניין, הרחבת ושינוי חזית, ולמרבה הצער, עולה, כי האפוטרופוס לדין אינו מגן על זכויות המנוח.

     

  73. עוד תוהה התובעת על הסתירה שבין הסכמתו של האפוטרופס לדין למסקנת חוות דעת המומחית, שלפיה כאמור המנוח לא היה כשיר בעת חתימה על הסכם המתנה, לבין דרישתו ובקשתו לדחות את תביעת התובעת וליתן לנתבעת מתנה עתידית במקרקעין, אשר אף אין לה כל זכר בהסכם המתנה. לשיטת התובעת, קבלת חוות דעתה של המומחית משמעותה, כי המנוח לא היה כשיר בעת החתימה על הסכם המתנה ועל כן יש להורות על ביטול הסכם המתנה.

     

  74. באשר לטענה כי לתובעת אין כל מעמד בתביעה זו וכי אין יריבות בינה לבן הנתבעת, התובעת טוענת, כי יש לה זכות לטעון לזכויות בבית מכוח הלכת השיתוף. לטענתה מגיע לה 50% מהזכויות בבית מכוח הלכת השיתוף והנתבעת לא הצליחה להרים את הנטל ולהוכיח כי הלכת השיתוף לא חלה. כמו כן טוענת התובעת, כי יש לה זכויות בבית מכוח השקעתה בבנניתו, כאשר היא והמנוח בנו אותו מכספים משותפים וכן מהתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה הקודמת שהייתה להם.

     

  75. לאור כל האמור לעיל עותרת התובעת להורות על ביטול הסכם המתנה וכן ליתן פס"ד של פינוי כנגד הנתבעים.

     

    טענות הנתבעים:

    טענות הנתבעת:

  76. הנתבעת בתורה טוענת, כי התובעת וילדיה ניצלו את מצוקתו של המנוח וליבו העדין ולחצו עליו תוך איומים, הטעיה והפחדות לחתום על כל מיני מסמכים לרבות על מסמכים ותצהירים לביטול הסכם המתנה.

     

  77. לנתבעת מספר טענות מקדמיות. הנתבעת טוענת, כי התובעת מנועה מלטעון טענות עובדתיות חלופיות, שכן מצד אחד טוענת התובעת לחוסר כשירותו של המנוח, ומצד שני טוענת טענות של פגם בגמירות דעתו, דבר המוכיח כשרות. בנוסף טוענת הנתבעת, כי טענות לחזרה ממתנה בוודאי נדרשת לה כשירות, טענות אלו רוולנטיות גם לטענות הטעות וההטעייה אותם מעלה התובעת. לטענת הנתבעת, עסקינן בהסכם פשוט, ברור ואין בו כל בעיה של פרשנות או בעיית מסוימות.

     

  78. עוד טוענת הנתבעת, כי התביעה הוגשה 3 שנים לאחר שהסכם המתנה נחתם ולאחר שהנתבעת השקיעה עשרות רבות של אלפי שקלים בזכויות בבית שקיבלה, והכל בידיעת התובעת וללא כל מחאה מצדיה. הנתבעת טוענת, כי מההליכים שניהלו הצדדים ומעדויות התובעת וילדיה, עולה באופן ברור, כי המנוח כן התכוון והתחייב לתת לנתבעת אדמה לבניית בית בשטח של 60 מ"ר. כמו כן עולה, כי המנוח הסכים והתחייב לתת לנתבעת לגור ביחידת מתחת לדירת המגורים. לטענתה עובדות אלו מספיקות לדחות את התביעה ולהכריז כי רצונו של המנוח, ולמזער, היה לתת לתובעת בית.

     

  79. ממשיכה הנתבעת וטוענת, כי במסגרת הליך מינוי האפוטרופוס עבור המנוח, הוא אישר בתצהיר שחתם עליו ביום 1/7/13, וזאת שנתיים אחרי הסכם המתנה, והסכים לתת לנתבעת לבנות בית גדול בשטח של 60 מ"ר על מנת שתגור שם ביחידת הדיור, והוא גם מצהיר שהוא כשיר ומסוגל להבין משמעות ההצהרה, ומכאן ניתן לקבוע כי לנתבעת מגיע לפחות לבנות בית בשטח של 60 מ"ר במקרקעין.

     

  80. עוד טוענת הנתבעת להעדר יריבות בינה לבין התובעת, וכי התובעת מנסה להיכנס לנעליו של המנוח. לשיטת הנתבעת המנוח היה זכאי להעניק את זכיותיו בדירת המגורים שכן יש לו זכויות בבית. הנתבעת טוענת, כי ככל ולתובעת טענות כלשהן, היה עליה לתבוע את המנוח ולא את הנתבעת.

     

  81. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי קיים מעשה בית דין שכן התובעת הגישה תביעה למתן פס"ד הצהרתי, תיק תמ"ש 28666-04-12, בקשר לדירת המגורים, ובמסגרת התביעה ניתן פס"ד סופי וחלוט. במסגרת אותה תביעה, לא ביקשה התובעת פיצול סעדים ולכן לא ניתן לתבוע שוב באותה עילה. פסה"ד שניתן, כשאר כל בעלי הדין כאן היו בעלי דין בהליך שם, מהווה סוג של השתק פלוגתא והשתק עילה ואין מקום לתביעות נוספות בעניין.

     

  82. עוד טוענת הנתבעת, כי טענת התובעת לחוסר כשרותו של המנוח בעת חתימה על הסכם המתנה אינה מתיישבת עם העובדה כי בשנת 2013 התובעת הגיעה עם המנוח להסכמות אשר קיבלו תוקף של פס"ד במסגרת התביעה ההצהרתית בפני כבוד השופט ארנון קימלמן, ולכן המסקנה המתבקשת מטענתה היא, כי אם המנוח לא היה כשיר בעת החתימה על הסכם המתנה, אזי הוא גם לא היה כשיר בעת אישור הסכם הממון בשנת 2013.

     

  83. הנתבעת הקדישה פרק ארוך בעניין חוות דעתה של המומחית וטוענת, כי עסקינן בחוות דעת שאינה מקצועית שנעשתה ע"י בעלת עניין וחסרת ממש. לטענתה, חוות הדעת נעשתה עפ"י טענות התובעת ובתה ש. וכי המומחית הינה חסרת יושרה ויושר. הנתבעת טוענת, כי חוות הדעת נעשתה בסתר, ללא ידיעת הנתבעת, וכי חוות הדעת לא נסמכת על מידע רפואי והינה חוות דעת לא מנומקת. לשיטת הנתבעת, חוות הדעת הוכרעה בהתאם למידע שנמסר למומחית ע"י התובעת ובתה ש.. חוות הדעת מוכיחה חוסר אוביקטיביות וחוסר תום לב ויש בה סטייה קיצונית מחובת הנמאנות לה חייבת המומחית.

     

  84. הנתבעת טוענת, כי המומחית טענה כי היא מומחית בפסיכוגריטריה, אולם במהלך חקירתה התברר כי היא מומחית בתחום הפסיכיאטריה בלבד. כמו כן בחותמת של המומחית היא מתיימרת להציג עצמה כמנהל שירות פסיכוגריאטרי ברמב"ם, אלא, האמת שהיא לא כך והיא כבר סיימה את עבודתה בבית חולים ברמב"ם. עוד טוענת הנתבעת, כי המומחית נסעה לראות את המנוח כאשר ידעה שהוא במצב שלא ניתן לפגוש אותו ולשמוע אותו כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שהונחו בפניה. הנתבעת מוסיפה, כי המומחית שהתה בבית המנוח 40 דקות עד שעה לפחות ואכלה ושוחחה עם התובעת ובתה ש., דבר שאינו מקובל כלל וכלל ומצדיק פסילת חוות דעתה.

     

  85. כמו כן טוענת הנתבעת, כי הפגישה עם המנוח לא תואמה עם אף אחד, למעט עם התובעת ובתה ש.. המומחית אף לא דאגה ליידע את האפוטרופוס לדין עו"ד אליק ביטר אודות הפגישה שנקבעה. הנתבעת טוענת, כי המומחית גם משקרת לגבי משך הביקור, היא טוענת שהביקור ערך 20 דקות בזמן שהתובעת ו-ש. העידו בחקירתם, כי הפגישה ארכה 40 דקות. לשיטת הנתבעת, ולאור העובדה כי בעת הביקור הבחינה המומחית כי אין טעם בביקור, לאור מצבו של המנוח, היא הייתה צריכה לעזוב מיד ולא להישאר שם שעה לפחות, חרף זאת, היא נשארה שם ואף קיבלה כיבוד. הנתבעת בסיכומיה אף רומזת, כי המומחית אולי קיבלה עוד דברים שהיא לא יודעת עליהם.

     

  86. עוד טוענת הנתבעת, כי המומחית ציינה בחוות דעתה כי למנוח השכלה של 12 שנות לימוד, וזה לא נכון שכן המנוח למד רק יסודי. הנתבעת טוענת, כי לעניין ההשכלה של אדם יש חשיבות רבה בעניין קביעת הניקוד שמגיע במבחן המיני מנטאל. כמו כן טוענת הנתבעת, כי הביקור נערך ביום שבת, ולטענתה המומחית לא סתם בחרה ביום זה. לטענתה, ביקור ביום שבת הוא עבירה על חוק המדינה וממתי עובד ציבור, שליחו של ביהמ"ש, קובע ביקור עבודה בשבת שאסורה בעבודה.

     

  87. הנתבעת מוסיפה, כי המומחית התחמקה מלתת תשובות לשאלות ההבהרה שהועברו לה ולא נתנה מענה ענייני וברור לשאלות אלו. הנתבעת טוענת, כי המומחית הציגה ספרות, עליה היא נסמכת בחוות דעתה, אולם התברר, כי כי רוב הספרות כלל לא קשורה לחוות דעתה. לטענתה בדיקת ה-mmse, בדיקת המיני מנטאל עליה חוות הדעת צריכה להיות מבוססת, לא הוסברה ובעדותה אף התברר, כי אין למומחית הבנה בסיסית בניתוח תוצאות המבחן.

     

  88. הנתבעת טוענת, כי לפי הגרף שהוצג ע"י המומחית, כאשר בפני ביהמ"ש מבחן אחד ביום 7/11/12 שם נקבע, כי למנוח היה ציון של 20 מ- 30, וכאשר בדרך כלל יש ירידה של 2 עד שלוש נקודות בשנה, אזי המנוח היה מגיע לציון של 23, שזה כשיר ולשיטתה של הנתבעת, גם ניקוד של 20 יכול להיות כשיר. עוד מדגישה הנתבעת, כי בהתאם לגרסת המומחית, אצל המנוח הייתה ירידה בלתי רגילה תוך תקופה קצרה, לאחר שנבדקו המבחנים שהיו למנוח, לאחר המבחן מיום 7/11/12, אזי לפיה דבריה של המומחית המנוח היה צריך להיות עם ציון של 30 בעת חתימה על הסכם המתנה.

     

  89. עוד טוענת הנתבעת, כי גם במסמכים הרפואיים, וגם בבדיקת הסי טי ביום 16/12/12, אין ממצא משמעותי למעט אטרופיה סבירה במוח, ובכלל אטרופיה במוח אינה מנבאת דבר, ובכדי לאבחן דמנציה יש לבחון קצב האטרופיה במוח ולה נדרשת מספר בדיקות ולא בדיקה אחת. הנתבעת צירפה מאמרים בעניין זה מהם היא מסיקה, כי קצב הגדלת האטרופיה במוח הוא שמנבא ירידה קוגנטיבית, וכאמור יש צורך בביצוע מספר בדיקות ולא להסתפק בבדיקה אחת.

     

  90. לעניין השינוי בניקוד בבדיקה המיני מנטאל טוענת הנתבעת, כי בבדיקת ד"ר שאהין מיום 7/11/12 שערך את המיני מנטאל הראשון, קובע כי ביום 29/1/13 אין שינוי במצבו לעומת חודשיים וחצי קודם ומכאן ניתן להסיק כי המחלה לא רצה כל כך מהר. לאחר שלושה חודשים מקבל המנוח 10 מ- 30 במבחן וזה, וככל הנראה בגללל הפסקת התרופות. בתאריך 5/5/13 המנוח מקבל 15 מ- 30. הנתבעת טוענת, כי למומחית אין כל הסבר בעניין זה, אולם טוענת, כי לפעמים רופאים מזייפים בכדי לעזור לחולה ולתת תרופה ומעלים את הציון בכמה נקודות.

     

  91. הנתבעת טוענת, כי בכל הקשור להצגת הגרף והקביעה של המומחית כי בעת החתימה על הסכם המתנה המנוח היה מגיע לכל היותר לציון של 22 היא מוטעית. הנתבעת טוענת, כי לפי הגרף ולפי עדותה של המומחית המנוח היה מקבל יותר מ- 24. הנתבעת טוענת, כי גם אם המנוח היה מקבל 22 הוא עדיין היה בגדר אדם כשיר למרות שלמעשה הוא היה מקבל 24. הנתבעת מפנה למאמר ממנו עולה כי ציון של 24 ומעלה נחשב למצב נורמאלי. עוד קובע המאמר, כי תוצאות המבחן קשורות בגילו של הנבדק וכן בהשכלתו. המנוח היה בן 70 בעת הבדיקה, יש לו השכלה יסודית ולגביו ציון מקסימאלי זה 25. לפי הגרף המנוח היה מקבל 24.1 ולפי הגרף רק מתח ל- 20 יש אובדן עצמאיות ורק מתחת ל- 15 יש בעיות התנהגות, ואם המנוח היה מקבל אפילו 22 בעת החתימה על הסכם המתנה הוא היה כשיר ואין לו אובדן יכולות ולא בעיות התנהגות.

     

  92. הנתבעת טוענת, כי גם קביעת המומחית שהמנוח היה בשלב מתקדם של דמנציה ביום חתימה על הסכם המתנה אין לה כל הסבר מקצועי ואין שום הסבר מאין היא הגיעה למסקנה זו. לטענתה, המומחית בחוות דעתה מתארת באריכות את המסמכים הרפואיים, מתייחסת לספרות המקצועית ומיד קופצת למסקנה, כי המנוח לא היה כשיר בעת החתימה על הסכם המתנה. לטענתה, המומחית הסתמכה בחוות דעת על זה שהמנוח שינה את דעתו, ואשר לשיטתה של המומחית, מעיד על תהליך של דמנציה עם פגיעה בזיכרון לטווח קצר. מכאן שמסקנתה זו הינה מוטעית שהיא מסתמכת על התנהגותו של המנוח, ולא על מסמכים רפואיים כפי שהיא אמורה לעשות.

     

  93. הנתבעת מתייחסת גם לעדותה של המומחית כאשר, ולמעשה חמור יותר כאשר נשאלה על הפער בירידה שהייתה למנוח, עת הוצגו בפניה שתי בדיקות וטענה הכי רופאים נוהגים לשקר בבדיקות ומטרתם לאפשר לנבדקים לקבל תרופות בזול. הנתבעת מוסיפה, כי גם המומחית בעצמה הודתה, כי לפעמים היא גם עושה את זה, קרי משקרת. לטענתה של הנתבעת, בחקירתה של המומחית הוכח, כי עסקינן במומחית לא ישרה וגם לא מקצועית שמשקרת בעליל.

     

  94. הנתבעת טוענת, כי המומחית בחוות דעתה התעלמה ממסכמים רפואיים רבים, וגם אלה שהונחו בפניה, לא התיחסה אליהם בצורה מקצועית ואף התעלמה ממה שנאמר בהם, הנתבעת טוענת, כי חלק מהמסמכים הוסתרו ע"י המומחית שכן המידע שקיים בהם אולי מנוגד לעמדתה ולמסקנה אליה הגיעה בחוות דעתה. הנתבעת אף צירפה מסמכים רפואיים שלדעתה המומחית לא התייחסה להם. לטענתה, במסמכים אלו יש להוכיח כי המנוח היה כשיר , הלך לבד לבדיקות בקופ"ח ונקבע שהוא היה במצב כללי טוב וזאת הייתה אפילו 7 חודשים אחרי הסכם המתנה עליו חתם ורק לאחר 15 חודשים מיום חתימה על הסכם המתנה אובחן עם דמנציה קלה.

     

  95. הנתבעת אינה מקבלת את מסקנות חוות הדעת של המומחית שקבעה, כי בעת חתימה על הסכם המתנה, המנוח לא היה כשיר, שכן מסקנה זו אינה מבוססת כלל וכלל. הנתבעת טוענת כי חוות הדעת של המומחית הינה חוות דעת פסולה ורשלנית. הנתבעת אף מדגישה, כי כל טענות התובעת מתבססות על חוות דעתה של המומחית שלטענתה היא חוות דעת רשלנית ומזלזלת, ואף מוכיחה את ההיפך, קרי, המנוח היה כן כשיר בעת חתימה על הסכם המתנה וכי המומחית אינה ישרה ואולי לא כשירה להיות מומחה.

     

  96. הנתבעת מכחישה מכל וכל טענות התובעת וטוענת, כי המנוח כן היה כשיר לחתום על הסכם המתנה. לעניין טענת התובעת כי המנוח חתם על ביטול הסכם המתנה, טוענת הנתבעת, כי זה נעשה רק לאחר איומים, חרמות, התנכלויות, הצקות וניצול חולשתו ומצוקתו של המנוח ע"י התובעת וילדיה, ואין למסמכים עליהם חתם המנוח כל תוקף בכלל, ובוודאי לא לגבי הנתבעת. לטענת הנתבעת, המנוח חתם על ההסכם מרצון טוב וחופשי וחתימתו עליו מעידה כי עסקינן באדם כשיר פיזית ומנטאלית.

     

  97. הנתבעת מוסיפה, כי עצם אישור הסכם הממון בפני כבוד השופט קימלמן בין התובעת לבין המנוח, כאשר הנתבעת הייתה צד להליך, מעידה, כי המנוח לא חזר בו מהמתנה וההסכם שנחתם ואושר בפני כבוד השופט ארנון קימלמן מותיר את המתנה על כנה. כמו כן טוענת הנתבעת, כי לפחות עד שנת 2017, כולל תביעה זו עד לתיקונה, לא הועלתה כלל וכלל טענת התובעת בדבר אי כשירותו של המנוח לחתום על הסכם המתנה בשל כושרו המנטאלי. לשיטתה, עד לתיקון התביעה, התובעת, וכל ילדיה, עו"ד אריק דדון, עוה"ד ציפי אוחנה וגם כבוד השופט ארנון קימלמן הבינו וידעו, כי המנוח היה כשיר וכי לא ייתכן מצב כי כל כך הרבה אנשים, ובפרט כבוד השופט קימלן שהוא שופט ותיק, מנוסה וקפדן, יטעו ולא יבחנו במצבו של המנוח.

     

  98. לטענת הנתבעת, המנוח היה כשיר לחתום על הסכם המתנה, והוא העביר לנתבעת במתנה וללא תמורה את זכויותיו בדירת המגורים, לאחר שהוסבר לו ע"י עו"ד ח'דר סולימאן משמעות החתימה על הסכם המתנה. לטענתה, המנוח הצהיר מספר פעמים, כי אינו חוזר בו מהמתנה, וגם אם היה חוזר בו, לא התקיימו התנאים והעילות לחזרה ממתנה או מהתחייבות לתת מתנה. מה עוד שהתובעת לא יכולה לחזור בה מהמתנה, שכן לא היא העניקה את המתנה, אלא המנוח.

     

  99. הנתבעת אף תוהה כיצד התובעת מעלה את טענותיה בתביעה, כי אם בעת חתימת הסכם המתנה היה המנוח לא כשיר, כיצד חתם על הסכם עם התובעת ביום 13/2/13 וכיצד הגיש את תביעתו וחתם על התצהיר ביום 28/4/13 ובעניין זה אין לתובעת כל תשובה ומענה.

     

  100. הנתבעת טוענת, כי התובעת שכחה את הכלל הידוע, המוציא מחברו עליו הראיה, ולא הציגה כל ראייה חיצונית להוכחת טענותיה. לטענתה, התובעת הביאה תצהירים מטעם ילדיה, שכולם נתנו תצהירים זהים, לא טרחה לזמן שכנים, חבריו של המנוח מבית הכנסת, ולא את אנשי כיבוי האש שהכירו מקרוב את המנוח. עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת לא הציגה שוברי קניות מפורזות ולא דוחות חנייה על עבירות תנועה שטענה שהמנוח עשה בתקופה הרלוונטית. כמו כן התובעת לא טרחה לזמן עדים רלוונטיים כגון, עו" א. הנתבע ועו"ד ח'דר סולימאן. כמו כן עדים שהיא הייתה צריכה להעדים כגון , עו"ד אריק דדון, עו"ד ציפי אוחנה ועוה"ד מירית עלוש קבסה, לא זומנו ע"י, אלא ע"י הנתבעת.

     

  101. לשיטת הנתבעת, וכהוכחה לכך כי המנוח כן התכוון ליתן לה שטח לבנות במקרקעין, הינה העובדה כי כל ילדי המנוח היו מסודרים כלכלית למעט הנתבעת, אשר נותרה היחידה במשפחה ללא כל דירה וכספים משלה ובקושי עבדה והייתה לה עבודה יציבה. כל שאר האחים קיבלו כסף ותמיכה מהמנוח במהלך השנים והיא לא. לטענת הנתבעת, כל עדי התובעת הינם בעצם עדות יחידה של בעלי הדין שכן עסקינן בילדי התובעת שכולם בעלי עניין בזכייתה בתביעה. העד היחיד שאינו בעל עניין היה האחיין י., שהגיש תצהיר עדותת ראשית אולם לא בא להעיד. הנתבעת מוסיפה, כי תצהירי התובעת והילדים הינן באותו נוסח של העתק הדבק.

     

  102. הנתבעת טוענת, כי התובעת בכלל לא ידעה מה היא טוענת, לא ידעה להסביר מה זה טעות ומה זה הטעייה, לא טענה לחוסר כשירות, אלא לחוסר שביעות רצון מההחלטה של המנוח להעניק לנתבעת מתנה. הנתבעת טוענת, כי התובעת לא טענה כלל וכלל להתנהגות מחפירה כלפי המנוח, ואפילו לא כלפיה, והיא אישה אגואסטיטת שרוצה הכל לעצמה ולמועדפיה. הנתבעת טוענת, כי התובעת לא קיבלה את החלטתו של המנוח להעניק לבתו המועדפת את המתנה וכי תביעה זו היא דוגמה לרדיפת בצע וקנאה ורצון לבטל את המתנה. הנתבעת מדגישה, כי התובעת, יחד עם ילדיה לרבות א., שהייתה בהתחלה בצד שלה, חברו יחד על מנת למנוע ממנה קבלת המתנה, אותה המנוח רצה להעניק לה.

     

  103. הנתבעת דוחה בתוקף את עדויותיהם של עורכי הדין אריק דדון, ציפי אוחנה וקבסה וטוענת, כי העדות האמינה והיחידה בתיק זה הייתה של הנתבעת. הנתבעת טוענת, כי עדותה הייתה עקבית בכל ההליכים ולא רק בהליך זה. היא מדגישה כי היחסים במשפחה היו גרועים ונעשה איחוד נגדה. היא גם מדגישה שהייתה הבת המועדפת אצל המנוח והיא תמיד עזרה לו וגם לתובעת. הנתבעת מדיגשה , כי המנוח כן רצה לתת לה מגרש בבית על מנת שתוכל לבנות עליו וכי חוזה המתנה נערך ונוסח ע"י עורכי דין להשגת כוונת המנוח בהעברה.

    טענות הנתבע:

  104. הנתבע טוען, כי עסקינן בתביעה ללא כל בסיס עובדתי, תביעה תאורטית שלא הוכחה כלל וכלל ע"י התובעת. מדובר בתביעה קנטרנית אשר מטרתה להטיל רפש, לרמוז ולייחס לנתבע מעשים והתנהגויות אשר הם פרי מוחה הקודר של התובעת.

     

  105. הנתבע מכחיש שהוא מתגורר בביתה של התובעת וכן מכחיש את טענת התובעת כי הוא בן זוגה של הנתבעת. לטענתו התובעת לא הצליחה להוכיח, כי הוא מתגורר בדירת המגורים ועל כן יש להורות על דחיית התביעה נגדו. לטענתו עסקינן בסעד תיאורטי בלבד שכן התובעת לא עמדה בנטל הרובץ עליה ולא הוכיחה כי הנתבע מתגורר בדירת המגורים בכדי להוציא צו פינוי נגדו. הנתבע מוסיף, כי התובעת והנתבעת הודו כי הנתבע אינו מתגורר בדירת המגורים.

     

  106. לטענתו בעת הגשת התביעה המתוקנת, ידעה התובעת בוודאות שהנתבע אינו מתגורר עוד ביחידת הדיור בה מתגוררת היום הנתבעת, ועל כן היה עליה לבקש את מחיקת התביעה נגדו. לטענתו התובעת לא הוכיחה את העובדות, אשר מבססות את תביעתה כנגד הנתבע, והנתבע מכחיש טענות אלו, ועל כן דין תביעתה כנגד הנתבע להידחות.

     

  107. עוד טוען הנתבע, כי התובעת בסיכומיה זנחה את טענתה לפיה הוא מתגורר בדירת המגורים. לטענתו בסיכומי התובעת אין זכר לסעד הפינוי נגדו, וטענתה, כי ככל והנתבע אינו מתגורר בנכס היה עליו לתת תצהיר בעניין זה, וככל שאכן הוא פינה את הנכס, היה עליו להודיע על כך, היא טענה שלא ניתן לקבלה כלל וכלל. לשיטתו של הנתבע, משבסיכומיה זנחה התובעת טענתה כי הנתבע מתגורר בנכס, למעשה חזרה בה מטענתנה ומשכך יש להורות על דחיית התביעה, מבלי לפגוע בשאר טענותיו של הנתבע.

     

  108. לגופו של עניין טוען הנתבע, כי התובעת לא הצליחה להוכיח זכות עמידה ויריבות בינה לבין הנתבע ומשכך קל וחומר ככנגד הנתבע. לטענת הנתבע, הזכויות בנכס רשומות על שם המנוח בלבד והתובעת הגישה תביעה כנגד המנוח וקיבלה את זכויותיה בדירת המגורים. הנתבע טוען, כי אילו המנוח לא היה כשיר ביום החתימה על הסכם המתנה, אזי בוודאי הוא לא היה כשיר בעת חתימה על הסכם הממון אשר קיבל תוקף של פס"ד בפני כבוד השופט ארנון קימלמן. ומשכך דין ההסכם להתבטל, שמשמעותו שאין לתובעת כל זכויות בנכס ולכן אין לה זכות עמידה בתביעה זו.

     

  109. הנתבע טוען גם כן, כי לא ניתן לקבל את טעתנת התובעת כי תביעתה מופנית כנגד תצהירי המתנה אשר נחתמו, כיוון שהיא לא העניקה את המתנה ושזכותה אינה נפגעת ממתן המתנה, אין לתובעת כל זכות עמידה וטענה כלפי הנתבעת, לא עפ"י החוק ולא עפ"י הדין. גם טענת התובעת לעניין טעות, הטעייה, חזרה ממתנה, הנתבע דוחה על הסף. הנתבע מצטרף לעמדת הנתבעת וטוען, כי המנוח היה צריך להיות נתבע בתביעה כאן, דבר שלא נעשה ע"י התובעת. הנתבע גם כן מצטרף לעמדת הנתבעת בכל הטענות הקשורות להשתק עילה ופלוגתא בשל קיומו של מעשה בית דין.

     

  110. בכל הקשור לטענות התובעת בדבר קבלת זכויות בית המגורים המשותף עם המנוח טוען הנתבע, כי התובעת לא יכולה לטעון טענות אלו במסגרת תביעה זו. עילת התביעה בעניין הילכת השיתוף זהה לעילת התביעה שהוגשה במסגרת התביעה ההצהרתית שהגישה התובעת כנגד המנוח ואשר במסגרתו חמתו על הסכם, אשר קיבל תוקף של פס"ד בפני כבוד השופט ארנון קימלמן, פס"ד, שכאמור העניק לתובעת זכויות של 50% בדירת המגורים.

     

  111. באשר לחוות הדעת שהוגשה מטעם המומחית, הנתבע מצטרף לטענות הנתבעת ומוסיף, כי עסקינן בחוות דעת יחידה, ולא ניתנה לצדדים האפשרות להגיש חוות דעת מטעמם ולכן יש חובה לבחון אותה בזהירות מיוחדת ובדקדקנות רבה והקפדה יתירה. לטענתו, המומחית לא קבעה עובדות, אלא, לקחה את מה שאמרה לה התובעת והבת ש. כעובדה לבסיס חוות הדעת. לטענתו, העובדות הינן רפואיות ונמצאות במסמכים הרפואיים ולא מה שנאמר למומחית ע"י התובעת והבת ש..

     

  112. עוד טוען הנתבע, כי אין אצל המומחית ניתוח מדעי בכלל והספרות לא הוצגה, ומה שהוצג הוכח כי סותר את מסקנותיה. מסקנות המומחית מבוססות בעיקר על כך שהמנוח שינה את דעתו לעיתים קרובות החל משנת 2014. לטענתו, המומחית התעלמה ממסכמים רפואיים שסותרים את התמונה אשר המומחית בחרה להציג. לטענתו, רופאים אחרים, בנקאים, אנשי כיבו אש, משרד התחבורה, חברים, עורכי דין וגם כבוד השופט ארנון קימלמן, ראו במנוח אדם נורמאלי ומתפקד, כולל התובעת וילדיה, חוץ מהמומחית. לטענתו, מדובר בחוות דעת שטחית, חובבנית ורשלנית, עד היותה חסרת ממש ועל כן דינה להידחות.

     

  113. הנתבע מתייחס גם לקביעת המומחית בכל הקשור למבחן המיני מנטאל וטוען, כי ככל שהגיל עולה הציון הנורמאלי לאדם יורד. לטענתו בגיל של המנוח, 78 שנים, הציון נע בין 25 ל- 27. עפ"י המומחית היא התייחסה אליו כבן 80. גם בעניין ההשכלה, טוןע הנתבע, כי ככל וההשכלה הינה נמוכה יותר הציון הנורמאלי גם יורד וזה מוביל למחדל נוסף של המומחית שכן לטענתו המומחית לא טרחה אף לבדוק את גילו המדוייק של המנוח. הנתבע מוסיף, כי בעניין זה הסתמכה המומחית על מה שנאמר לה ע"י התובעת ו-ש., ובחוות דעתה קבעה כי הוא בעל השכלה של 12 שנים וגילו 80, כאשר עובדות אלו אינן נכונות שכן המנוח למד 8 שנות לימוד בלבד וכי הוא היה בן 78 ולא 80.

     

  114. לטענתו, ניתוח מבחן המיני מנטאל של המנוח באמצעות הגרף שהציגה המומחית לעניין ההתפתחות בדימנציה והמייצג תוצאות של הבדיקה העצמאית והאובייקטיבית היחידה שנעשתה למנוח אי פעם, מוכיח כי המומחית הינה חסרת יכולת לנתח גרף פשוט וברור. הנתבע מתייחס גם לעניין הרעידות, פקולציות, לגביהם טענה המומחית כי אלו מצביעות על שלב חמור בדמנציה ותוהה האם כל אדם שידו רועדת אינו כשיר. הנתבע טוען, כי אין למומחית מושג על רמת הרעידות וחומרתן באשר אין לזה כל התייחסות בחוות הדעת שהוגשה מטעמה. ובנוסף הרופאים שבחנו וראו את המנוח לא התרגשו מהרעידות לפחות עד שנת 2013, אחרת הרופאים בעצמם היו עושים משהו. כמן כן לטענתו, הרעידות יכולות להיגרם ע"י הרבה גורמים ולא רק דמנציה או אלצהיימר.

     

  115. הנתבע טוען, כי התרשמות על דרך התנהלותה שהמומחית התגלתה במהלך חקירתה כאשר מיד עם כניסתה לאולם לצורך חקירתה דרשה את השכ"ט שלה בתוספת 400 ₪ עבור מונית שהסיעה אותו לביהמ"ש. לטענתו, המומחית טרחה, מבלי שנשאלה, להסביר ולפרט איך היא משקיעה בחוות הדעת שלה וכי היא אמינה וישרה והיא גם ציינה כי הכינה את עצמה טוב לחקירה.

     

  116. הנתבע גם חולק על קביעת של המומחית בעניין קביעתה, כי תהליך התדקמות המחלה אצל המנוח היה פרוגרוסובי מתקדם בצורה לא רגילה. לפי גרסת המומחית, ועפ"י הגרף, המנוח מתדרדר כפול או יותר מאשר בתהליך נורמאלי. משמעות קביעת המומחית היא, כי אם המנוח היה בציון 20, 14 חודשים אחרי הסכם המתנה, שנה קודם הוא היה 30 לפחות עפ"י הגרף והמשמעות היא שהוא היה כשיר לפני הבדיקה האוביוקטיבית היחידה שיש לו.

     

  117. הנתבע מוסיף גם את מה שעלה בחקירה בכל הקשור למומחיות שלה ולתפקידה. הוא מדגיש כי, המומחית ציינה כי היא מנהלת שירות פסיכוגריאטרי ברמב"ם, אולם התברר כי היא כבר לא עובדת שם, אלא היא הייתה עובדת שם. ואחר כך התברר, כי היא מומחית אך ורק בפסיכאטריה בלבד ולא כפי שהיא מצינת בכרטיס הביקור שלה וזה מטיל ספקות כבדים לעניין משקלה של חוות הדעת. הנתבע גם מתייחס לחקירה של המומחית בכל הקשור לזמן שהייתה בבית המנוח, כאשר הוא מצביע על סתירות בין מה שהיא טוענת לבין מה שהעידו התובעת ובתה ש..

     

  118. הנתבע גם מתייחס לשני מסמכים שהוגשו לתיק מטעם שני רופאים, אחד של ד"ר דוד שמדד 10/30, וזמן רב ואחרי זה מסמך מד"ר שפילביץ שמדד 15/30 במבחן המיני מנטאל. לפי טענת הנתבע אחד משני הרופאים משקר או טעה. המומחית אף אומרת שהבדיקה השנייה שקרית ומזויפת וזאת על מנת לתת אישור לתרופה. הנתבע אף מתפלא, כאשר המומחית בעצמה מודה כי לפעמים גם היא עושה את זה אבל רק בנקודה או שתיים כפי שהעידה. הנתבע מדגיש, כי המומחית בעצמה מודה כי היא רושמת תוצאות אשר אינן משקפות המצב לאשורו, וזאת בידועין ובמתכוון ועניין זה חמור ומלמד על דרך חשיבתה והתנהלותה של המומחית.

     

  119. הנתבע עותר להורות על פסילת חוות דעתה של המומחית, ולקבוע כי המנוח היה כשיר בעת שחתם על הסכם המתנה וכן להורות על דחיית תביעת הפינוי שהוגשה נגדו בשל העובדה כי הוא אינו מתגורר בנכס.

     

    טענות האפוטרופוס לדין:

  120. האפוטרופוס לדין שהתמנה בהתאם להחלטת ביהמ"ש מיום 28/2/17 טוען, כי מחומר הראיות והראיות שהובאו עולה, כי רצונו של המנוח היה במפורש ליתן לנתבעת זכויות בחלק מהמקרקעין שבבעלותו ב-*** כדי שתוכל לבנות עליה יחידת דיור. האפוטרופוס לדין אף מצטט דבריה של התובעת בעצמה שאמרה כי אכן המנוח אמר לה כי הוא מתכוונן ליתן לנתבעת לבנות בחלק האחורי של המקרקעין. האפוטרופוס לדין גם מתייחס לדברי התובעת לפיה היא אישרה שאכן ניתנה לנתבעת רשות להתגורר ביחידה ששמשה כמחסן, וכי הנתבעת שיפצה את היחידה ועברה להתגורר בה יחד עם בנה.

     

  121. האפוטרופוס לדין חוזר ומציין, כי גם התובעת וגם שאר הילדים, אישרו כי אכן המנוח התכוון ליתן לנתבעת לבנות יחידת דיור איפה שקיים המחסן על מנת שתוכל להתגורר בה היא ובנה. כך גם הבת א. העידה כי אכן אביה התכוון ליתן לנתבעת 50 מ"ר באיזור שנמצא ע"י הציפורים, הבת א. אישרה שהמנוח אכן התכוון ליתן לנתבעת לבנות בית בשטח שלו. ולכן האפוטרופוס לדין מגיע למסקנה, כי רצונו של המנוח היה כן ליתן לנתבעת היתר לבנות נוכח מצבה הכלכלי.

     

  122. האפוטרופוס לדין מתייחס לחוות דעת המומחית ומציין כי רק במקרים נדירים יסטה ביהמ"ש ממה שהמומחה קובע ובעצם מקבל את חוות הדעת, אולם הוא גורס כי רצונו של המנוח וכוונתו הייתה כן ליתן לבתו לבנות יחידת דיור ולהתגורר במקרקעין שבבעלותו. הוא מוסיף, כי עובדת חתימתו של המנוח על הסכם המתנה וחתימתו על ההסכם, משתלבת עם רצונו הברור והמפורש להעניק לנתבעת יחידת דיור במקמרקעין שבבעלותו.

     

  123. האפוטרופוס לדין עותר מביהמ"ש לדחות את תביעת התובעת ולהורת כי לנתבעת מגיע 25% מהזכויות במקרקעין, שהם מחצית מהזכויות של אביה המנוח.

     

    דיון והכרעה:

  124. ראשית על ביהמ"ש להכריע במספר טענות מקדמיות שהועלו ע"י הנתבעים, ובפרט ע"י הנתבעת, אשר טענה, כי טענות אלו מצדיקות את דחיית התביעה, ללא כל צורך בהכרעה בה לגופו של עניין. שנית, וככל וביהמ"ש ידחה את הטענות המקדמיות, על ביהמ"ש להכריע בשאלת תוקפו של הסכם המתנה ובאם התובעת זכאית להורות על פינויים של הנתבעים מיחידת הדיור שמתחת לדירת המגורים, בה מתגוררת היום יחד עם בנה.

    הכרעה בטענות המקדמיות של הנתבעים:

  125. לאחר עיון בטענות המקדמיות של הנתבעים ובטענות התובעת, ולאחר בחינה ושקילה מעמיקה, נחה דעתי כי יש להורות על דחיית כל הטענות המקדמיות, גם מהטעם שהבקשה הוגשה באיחור ניכר, ולאחר שהתקיימן מספר ישיבות, לרבות ישיבות הוכחות, וגם לגופה של ההבקשה, ואבאר.

     

  126. באשר לטענה, כי לתובעת אין מעמד בתביעה זו ואין כל יריבות בינה לבין הנתבעת, אני מקבל את טענת התובעת לפיה קיימת לה הזכות להגיש תביעה בעניין דירת המגורים מכוח זכויותיה בדירת המגורים אשר מגיעים לה מכוח הילכת השיתוף. התובעת הייתה בת זוגתו של המנוח כמעט 57 שנה ואין חולק כי מגיע לה זכויות בהתאם להילכת השיתוף שנקבעה בהלכה הפסוקה.

     

  127. אני דוחה את טענת הנתבעים כי ככל וביהמ"ש ייקבע כי המנוח לא היה כשיר בעת חתימה על הסכם המתנה, כפי שהתובעת דורשת, אזי משמעות הדבר גריעת זכויותיה של התובעת מבית המגורים כפי שנקבע בפסה"ד בו התובעת והנתבע חתמו על הסכם ממון שהעניק לה 50% מדירת המגורים, שכן משמעות קביעת העדר כשירות היא ביטול פסה"ד שניתן. גם אם אקבל טיעון זה, עדיין התובעת יכלה להגיש את התביעה לביטול ההסכם המתנה מכוח היותה בעלת זכויות בדירת המגורים בהתאם להלכת השיתוף.

     

  128. גם טענת הנתבעים להשתק פלוגתא והשתק עילה, מצאתי לדחות. פסה"ד שניתן ע"י כבוד השופט ארנון קימלמן לא דן כלל וכלל בסוגייה המונחת בפני ביהמ"ש כאן. התביעה כאן היא תביעה לביטול הסכם מתנה שנערך בין המנוח לבין הנתבעת. הענקת הזכויות בדירת המגורים בהתאם לפסה"ד שניתן אין לה שום קשר לתביעה זו והסוגיה המונחת בפני לא נידונה ולא הוכרעה ע"י ביהמ"ש. אזכיר כי התובעת לא עותרת, בתביעה זו לקבלת זכויות בבית מגורים, אלא עותרת לביטול הסכם המתנה מכוח היותה בעלת זכויות בדירה המגורים מכוח הזכויות שמגיעות לה עפ"י הלכת השיתוף. אדגיש כי זכויות אלו שריריות וקיימות גם אם פסה"ד של כבוד השופט קימלמן מתבטל.

     

  129. הנתבעים טענו עוד כטענה מקדמית, כי התובעת מנועה מלטעון טענות עובדתיות סותרות, שכן התובעת טוענת, מחד כי המנוח לא היה כשיר לחתום על הסכם המתנה, ומאידך מעלה טענות של טעות, הטעייה, חזרה ממתנה והעדר גמירות דעת. גם טענה זו מצאתי לדחות. שאלת כשרותו של אדם נבחנת ע"י רופאים מומחים ולא ע"י משפטנים או בעלי דין. אכן ההכרעה בעניין זה מוענקת בסופו של יום לביהמ"ש, סוגיה שטרם הוכרעה ע"י ביהמ"ש, ואף לא נידונה ולא הוכרעה ע"י ביהמ"ש בהליך שניהלו התובעת והמנוח בפני כבוד השופט קימלמן, ולא נקבע שום ממיצא פוזיטיבי לעניין כשרותו המשפטית של המנוח.

     

     

    משקלה של חוות דעת מומחה מטעם ביהמ"ש ובאיזה מקרים ניתן לפסול חוות דעת:

  130. כידוע ומן המפורסמות הוא, כי מומחה מטעם בית המשפט הוא זרועו הארוכה של בית המשפט בתחום מומחיותו, ומשכך מוטלת עליו החובה לנהוג באובייקטיביות וללא משוא פנים, ופסילת מומחה הינה אקט חריג ויוצא דופן שבתי משפט ממעטים לנקוט בו אלא מקום שמתקיימות נסיבות המצדיקות זאת (ראו: רע"א 600/96 אדרי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, מיום 14.7.1996) ורע"א 408/14 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, מיום 9.2.2014)).

     

  131. בית המשפט העליון ברע"א 1867/20 פלונית נ' בית חולים העמק (פורסם בנבו, מיום 3.5.2020) חזר לאחרונה על ההלכה ידועה זו, לפיה פסילתה של חוות דעת מומחה היא צעד קיצוני אשר יינקט רק במקרים חריגים בהם נפל בחוות הדעת פגם היורד לשורש העניין ואשר עלול לגרום לעיוות דין (ראו גם: רע"א 7819/16 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' פלוני (פורסם בנבו, מיום 25.12.2016); רע"א 5902/19 פלונית נ' מדינת ישראל משרד הבריאות (פורסם בנבו, מיום 18.11.2019) ורע"א 8617-03-20 א. פ. נ' ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, מיום 6.3.2020.

     

  132. בבסיס הכרעה בבקשה לפסילת מומחה עומדת ההנחה, כי מומחה אשר מונה על ידי בית המשפט לצורך מתן חוות דעת, פועל בתום לב, ביושר ובהגינות, בהתאם לשיקול דעתו המתבסס אך ורק על ניסיונו וידיעותיו (ראו: רע"א 6116/97 ד"ר אברהם שוחט נ' ציון חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, מיום 28.11.1997); רע"א 6401/00 לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ נ' סאלח, פ"ד נה(3) 97, 100 (2001) ורע"א 11147/03 ביטון נ' אלעזרה (פורסם בנבו, מיום 14.3.2004.

     

  133. שונים הם פני הדברים במצבים בהם קיימת פגיעה בכללי הצדק הטבעי או כאשר מתקיים פגם היורד לשורשו של עניין, חוסר תום לב או משוא פנים, ולכך נדרשים טעמים מהותיים וכבדי משקל אם עלול להיגרם לאחר מהצדדים עיוות דין, או כאשר ברור וגלוי כי המומחה גילה משוא פנים ופעל בחוסר תום לב ואין די בחשש בעלמא (ראו: רע"א 8830/04 ביטוח ישיר נ' אשואל (פורסם בנבו, מיום 13.1.2005)), כאשר נטל ההוכחה לקיומן של עילות לפסילת מומחה מוטל על הטוען לכך.

     

  134. עילות הפסילה מצומצמות למקרים חריגים, בין היתר, כאשר פעל המומחה בחריגה מסמכות, שלא בהגינות, בחוסר תום לב, במרמה, תחת השפעה לא הוגנת או שחוות דעתו הושגה באמצעים בלתי כשירים (ראו: רע"א 5144/05 יפה נוף תחבורה נ' מאיר הפלר (פורסם בנבו, מיום 7.7.2005.

     

  135. כן נקבע, כי קשר חד צדדי בין המומחה מטעם בית המשפט לבין אחד הצדדים, בין אם מדובר בתקשורת חד צדדית ובין אם מדובר בהסתמכות המומחה על חומרים שהציג לו אחד הצדדים מבלי שהאחר מודע לכך, עשוי לפגום בעבודתו של המומחה ולהקים חשש ממשי למשוא פנים ולפגום במראית פני הצדק, ובמקרים חמורים אף להביא לעיוות דין (ראו: רע"א 9027/07 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' אשראאת (פורסם בנבו, מיום 30.12.2007)).

     

  136. הפסיקה קובעת, כי החלטה אם לפסול את המומחה, אם לאו, תלויה בנסיבותיו של כל מקרה, ובין היתר, בשאלה האם פעל המומחה בתום לב ואם אותה שגגה שנפלה בחוות דעתו ניתנת לתיקון. נקודת המוצא היא, שהמומחה פעל בהגינות ובתום לב ולא כל שגגה או תקלה יביאו לפסילתו (ראו: רע"א 6116/97 ד"ר אברהם שוחט נ' ציון חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, מיום ( 28.11.1997.

     

  137. על בית המשפט לבחון האם בעבודת המומחה נפל פגם היורד לשורשו של עניין אשר יש בו לגרום לעיוות דין, ועליו לבחון את חוות דעת המומחה גם מן ההיבט המהותי ויש ליתן משקל אף לכמות הפגמים והטעויות (ראו: רע"א 6585/19 נ.ש.ד.ד. 2000 בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חוף הכרמל (פורסם בנבו, מיום 25.11.2019) ות"א (ירושלים) 1189/95 יעקב אילוז נ' קוטלר עדיקא חברה לבניה בע"מ (פורסם בנבו, מיום 23.10.2002).

     

  138. לא בנקל יורה בית המשפט על פסילת חוות דעת מומחה אשר מינה "הכלל הוא כי חוות דעתו של המומחה לא תיפסל אם אין מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, שיש בו כדי לגרום לעיוות דין" (ראו: רע"א 7714/05 אלגרה כהן נ' רשות הנמלים והרכבות נמל חיפה (פורסם בנבו, מיום 26.1.2006)).

     

  139. בנוסף לאמור, הבקשה לפסילת חוות הדעת הוגשה לאחר הגשתה. בית המשפט העליון הבהיר בעניין זה, כי כאשר בקשת הפסילה מוגשת לאחר שהוגשה חוות דעת המומחה, מתעורר חשש כי הבקשה נובעת מחוסר שביעות רצון של מבקש הפסילה מתוצאות חוות הדעת (ראו: רע"א 6264/15 פלונית נ' משרד הבריאות (פורסם בנבו, מיום 10.11.2015) ורע"א 6142/16 פלוני נ' מרכז רפואי ע"ש שיבא- תל השומר (פורסם בנבו, מיום 28.9.2016)).

     

  140. וכן, על הצדדים למצות תחילה הליכים הנתונים להם לרבות משלוח שאלות הבהרה וחקירת המומחה על חוות דעתו (ראו: רע"א 2273/99 ויצמן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, מיום 23.5.1999)), וגם כאשר נפל פגם בחוות דעת המומחה, זו תיפסל רק כאשר הטעות הנובעת מהפגם אינה ניתנת לתיקון (ראו: רע"א 6116/97 ד"ר אברהם שוחט נ' ציון (פורסם בנבו, מיום 28.11.1997)).

     

    מן הכלל אל הפרט:

    האם עלה בידי הנתבעים להוכיח כי נפלו פגמים בחוות הדעת לשם פסילתה:

  141. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ושמעתי את המומחית, מצאתי כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח, כי נפלו פגמים מהותיים בחוות הדעת של המומחית, הן מבחינת התהלותה של המומחית וגם לגופה של חוות הדעת, פגמים אשר יש בהם כדי לגרום לעיוות דין, וכי יש בהן לפסול את חוות דעת המומחה ולמנות מומחה חדש תחתיו, כפי שאבאר להלן.

     

  142. ראשית, אכן התנהלותה של המומחית בכל הקשור להגעתה לבית המנוח, ללא תיאום עם כל הצדדים, אינה ראויה, אולם אין בה לכשעצמה להצדיק את פסילת חוות הדעת. המומחית הגיעה לבית המנוח לאחר שדיברה עם האפוטרופוס לדין, והאפוטרופוס לדין אף אישר זאת בתגובה שהוגשה מטעמו. המומחית התייחסה לסוגיית המפגש עם התובעת ובתה במסגרת תגובתה וכן במסגרת התשובות שהוגשו מטעמה לשאלות ההבהרה שהועברו ע"י הנתבעת וכן העידה, כי הפגישה לא הייתה ארוכה ובמסגרת הפגישה אישרה, כי שמעה עובדות אודות המנוח מהתובעת ומבתה ש. וכך הייתה עדותה בעניין זה:

     

    ש. לא ראית לנכון לצרף את הנתבעים כאן? להודיע?

    ת. חשבתי שאין צורך כי האפוטרופוס צריך להודיע, כי קבעתי איתות פגישה, הוא נתן לי את הכתובת והטלפון, איתו תיאמתי והוא נתן לי את האישור.

    ש. את יודעת מה מעמדו של עו"ד ביטר בתיק? הוא מייצג את ח. א. בתיק הזה.

    ת. אני יודעת.

    ש. הוא נתבע כמו כולם. את מרשה לעצמך לנהל דו שיח עם צד אחד בתיק בעוד שכל האחרים אינם יודעים בכלל על קיומו של הדו שיחה הזה.

    ת. יכול להיות שעשיתי את זה בתום לב. חשבתי שהוא מנחה את הכל. ולפי הבנתי הסקתי שהוא המנחה כי הוא האפוטרופוס.

     

    ראה פרוטוקול הדיון מיום 24/1/19 עמוד 106 משורה 2 עד 10.

     

  143. שנית, המומחית הסבירה והדגישה כי למידע שקיבלה מאת התובעת והבת לא הייתה כל השפעה על חוות דעתה. המומחית העידה, כי בעריכת חוות דעת היא נסמכת בעיקר על המסמכים הרפואיים וכן על שלל אירועים שהוצגו בפניה, ללא קשר למידע שקבלה מאת התובעת, תוך הדגשה כי המידע שהתקבל הוא נדרש לצורך הכנת חווות הדעת, וכך העידה:

    ש. את היית בביקור ושוחחת עם האישה ועם הבת ש.. כשאת הלכת לביקור ידעת ש-ח. הוא בעצם מעין צמח.

    ת. לא ידעתי. אם הייתי יודעת שהוא צמח לא הייתי עושה ביקור בית.

    ש. אני מבין שזה היה ביקור של 3 דק' ראית שהוא צמח, והלכת משם.

    ת. לא.

    ש. כמה זמן היית שם?

    ת. אולי 30-40 דקות.

    ש. אכלת שם ארוחת צהריים?

    ת. לא. זה לא מקובל.

    ש. לא אכלת שם בבית?

    ת. לא.

    ש. האישה העידה פה והבת תעיד פה משהו אחר. שפתחו...

    ת. היו פירות. אני הייתי ממהרת, אני בדרך כלל כשאני מגיעה לביקור

    ש. המידע הקצר שאמרת, רשמת משהו.

    ת. כן, מציגה טיוטה שערכתי באותו יום והדפסתי אותה גם. אני לא צריכה לכתוב הקדמה, מה שכתבתי בהתחלה הוא רק הרקע, לא כתבתי במעמד הפגישה, ההדפסה שמתייחסת למפגש מתחילה מהמילה "בן 80 נשוי + 6".

    ש. עשית שימוש בזה?

    ת. כן.

    ש. האם בחוות הדעת שלך הסתמכת על הפרטים שהמשפחה נתנה ל.

    ת. כן. אני התייחסתי על היסטוריה, תולדות חיים, ממה שמסרו לי.

    ש. ממתי שאשתו שמה לב שיש לו ירידה בזיכרון זה תולדות חיים?

    ת. זהמה שהיא מסרה לי, זה מה ששאלתי אותה. תולדות חיים, מה למד, ממה הוא חלה ואז היא סיפרה על התקף הלב. בחוות דעתי הסתמכתי אך ורק על מסמכים רפואיים.

    ש. לא התייחסת לעובדות האלה שסיפרו לך. שיש לו ירידה בזיכרון , הופסקה הה.... כל מה שכתוב. כל זה השתמשת בחוות הדעת.

    ת. השתמשתי אבל מסקנות שלי חד משמעי ממסמכים רפואיים. הרקע ותולדות החיים שקיבלתי מהתובעת ומהבת לא היתה לה כל השפעה על המסקנה שנתתי בחוות הדעת.

     

    ראה פרוטוקול הדיון מיום 24/1/19 עמוד 111 משורה 1 עד 28.  

     

  144. הנתבעת טוענת, כי המומחית התארחה בפגישה וישבה בבית המנוח זמן ארוך ומטעם זה היא עותרת להורות על פסילת חוות הדעת. גם טענה זו מצאתי לדחות. העובדה כי התובעת ובתה ש. נתנו כיבוד למומחית אינה קשורה למסקנות חוות הדעת. גם רמיזת הנתבעת בסיכומיה לפיה המומחית אולי קיבלה עוד משהו, אני דוחה. במקרה דנא, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח למשל כי נמסרו למומחית מסמכים שלא הוצגו בפני שאר הצדדים, ואשר עליהם נסמכה המומחית, דבר שללא כל ספק היה מוביל לפסילת חוות הדעת.

     

  145. עוד טענה הנתבעת כי יש להורות על פסילת חוות הדעת כיוון שהמומחית הגיעה ביום שבת, דבר שאסור היה לה לעשות והוא בגדר עבירה על החוק. שוב לא מצאתי כל פסול בהגעת המומחית לפגישה ביום שבת. העובדה כי יום שבת הינו יום מנוחה אין משמעותו איסור עבודה ביום שבת למי שחפץ לעבוד ביום שבת.

     

  146. הנתבעת טענה, כי המומחית שיקרה בכל הקשור להכשרתה ולהתמחות שלה וכן בקשר לעבודתה. אכן בכרטיס הביקור של מומחית מופיע כי היא מנהלת שירות פסיכוגריאטרית בבית חולים רמב"ם, אולם בחקירה התברר כי היא מנהלת בדימוס. יש לציין כי בחקירתה הודתה המומחית בעניין זה וציינה כי זה רשום רק בכרטיס הביקור, ואכן מעיון בחוות הדעת עולה כי המומחית מציינת כי היא מנהלת בדימוס. באשר לעניין ההתמחות, המומחית הודתה המומחית שנפלה טעות. אני מסיק מדבריה של המומחית, כי התנהלות לא נעשתה בכוונה תחילה על מנת להטות את תוצאות חוות הדעת. לכן איני מקבל את בקשת הנתבעת, כי יש להורות על פסילת חוות דעתה של המומחית מסיבות אלו.

     

  147. מעיון בחוות הדעת ניכר, כי מדובר בחוות דעת מפורטת ומנומקת, שנערכה בהתאם להוראות בית המשפט בעניין זה והושקעו בה מאמצים רבים. המומחית ערכה בדיקה מקיפה, מעמיקה ורחבה ובדקה את כל המסמכים הרפואיים שעמדו לרשותה על מנת להכין את חוות דעתה.

     

  148. יש לזכור, כי מדובר במומחית ניטראלית אובייקטיבית, נעדרת עניין, הבוחנת את הסוגיה ללא משוא פנים וביושר. לא הובאה שום ראייה ע"י הנתבעת כי למומחית כל קשר עם התובעת או עם בתה או שקיימת היכרות מוקדמת ביניהם או שהמומחית קיבלה כל טובת הנאה. המומחית

    בתגובתה ציינה כיצד ערכה את חוות דעתה והתייחסה גם לעניין המפגש בינה לבית התובעת ובתה ולא הסתירה מידע זה מעיני ביהמ"ש.

     

  149. יש לציין ולהדגיש כי ביהמ"ש לא יפסול חוות דעת, אלא אם כן עסקינן בחוות דעת פסולה ובטלה מעיקרא או שעסקינן במומחה שנגוע במשוא פנים. סבורני כי העובדות עליה נשענת הנתבעת לפסלות המומחית, אינן כה חריגות ומיוחדות המצדיקות פסילת חוות דעת. למומחית הועברו שאלות הבהרה בעניין המפגש עם התובעת ובתה ומה עלה בו והמומחית ענתה וכן נחקרה בעניין זה. התנהלות המומחית בכל הקשור להגעה לבית המנוח ופגישתה עם התובעת ובתה לא גרמה לעיוות דין ולא הייתה לה כל השפעה על מסקנות חוות הדעת. המומחית לא פעלה בחוסר תום לב ולא בחריגה מסמכותה או במרמה.

     

  150. הנתבעת, ועם כל הכבוד הראוי, לא הצליחה להוכיח כי מקרה דנן נכנס בגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים פסילת חוות הדעת. בכל מקרה, הנימוקים עליהם מתבססת הנתבעת, בין בנפרד ובין במצטבר, אינם מצדיקים את פסילת חוות הדעת של המומחית.

     

  151. משקבעתי שאין לפסול את חוות הדעת מהסיבות והטעמים שהועלו ע"י הנתבע, עתה עלי לבחון באם ניתן לפסול את חוות דעתה לגופה בשל טעות או פגם שנפל במסקנתותיה מבחינה מקצועית.

     

    דמנציה, תסמניה ואבחונה:

  152. בכדי להבין את חוות הדעת יש להסביר בקצרה את הגדרת המחלה ממנה סבל המנוח ואשר בגללה קבעה המומחית שהוא לא היה כשיר לחתום של הסכם המתנה. דמנציה משמעותה בשפה העברית שטיון ולפי החלטת האקדמיה היא ירידה משמעותית בתפקוד הקוגניטיבי של האדם, המאפיינת קבוצת מחלות המתרחשות לרוב במהלך תקופת הזקנה. מחלות אלו מתאפיינות בירידה בתפקוד של קליפת המוח ובהידרדרות מנטאלית וקוגניטיבית, הגורמת לסובל ממנה לליקויים משמעותיים בתחום החברתי והתעסוקתי. השכיחה במחלות אלו היא מחלת האלצהיימר.

     

  153. האלצהיימר ודמנציות אחרות הן מחלות ניווניות שפוגעות במוח וגורמות לירידה מנטלית וקוגניטיבית שגורמת להידרדרות תפקודית. ירידה מנטלית משמעותה ליקויים בתחומי הזכרון, התמצאות בזמן ובמקום, ייזום פעולות, דיבור, הבנה, שיום (מתן שמות לעצמים), חשבון. ירידה תפקודית היא פגיעה ביכולת לעשות פעולות במשק הבית במובן הרחב כגון קניות, ניהול חשבונות אישיים וכיו"ב. המדובר ככל הידוע כיום לעולם הרפואה במחלות בלתי הפיכות

    שאולי באמצעות תרופות ניתן לעכבן או לטפל בסימפטומים אך לא לעצור אותן לחלוטין. לפי פרסומי קופות החולים, הרופאים המומחים לאבחון דימנציה אינם רופאי המשפחה אלא נוירולוג, פסיכיאטר או גריאטר.

     

  154. שיטיון מוגדר כירידה של תפקודים קוגניטיביים, ללא שינוי במצב ההכרה. שיטיון כולל מגוון של סימפטומים כרוניים המעידים על אובדן של פונקציות בחיי היום-יום. יש קושי בתהליכי זיכרון, קשב, חשיבה והבנה. תפקודים מנטליים אחרים עלולים להיפגע, ביניהם מצב רוח, תכונות אישיות, שיפוט והתנהגות חברתית. באופן כללי, כל הסוגים השונים של שיטיון, גם אלו הנובעים כתוצאה ממחלת אלצהיימר וגם אלו הנובעים מדמנציה ווסקולרית או דמנציות מסוגים אחרים, מאופיינים במספר אלמנטים המביאים להתדרדרות הדרגתית בתפקוד החברתי והתעסוקתי וברמת התפקוד הכוללת. קיימת חשיבות לאבחון המחלה ואבחון הגורם למחלה. המחלה יכולה להיות פרוגרסיבית ולהתקדם או להישאר סטטית.

     

  155. עפ"י הספרות המקצועית והמומחים במחלה זו, ניכר כי הפגיעה בזכרון קצר הטווח היא תלונה רווחת ושכיחה ביותר בקרב הסובלים מהליכים דימנטיים. תסמיני המחלה הראשוניים הם אבדן זכרון ופגיעה ביכולת החשיבה וההתמצאות ואיבוד הדרגתי של היכולת לבצע פעילויות יום-יומיות ולתקשר עם הסביבה. עם התקדמותה, מתרבים החסכים בתפקוד המוטורי, בהתנהגות ובתקשורת. התסמינים ההתנהגותיים והפסיכולוגיים הנפוצים כוללים אגרסיה, חוסר עכבות מיניות, צעקות, חרדות, חוסר מנוחה, שוטטות והזיות.

     

  156. נהוג לחלק המחלה למספר שלבים. השלב המוקדם: בגדרו התסמינים הנפוצים הם אובדן זכרון, קשיי תקשורת, שינויים במצב הרוח וההתנהגות תוך שימור רוב היכולות התפקודיות וצורך בסיוע קל. שלב הביניים: בשלב זה נצפית ירידה נוספת בזכרון, ביכולת הקוגניטיבית ובתפקוד המוטורי ויש צורך בסיוע בחלק מפעולות היום-יום. השלב המתקדם: החולה אינו מסוגל לתקשר מילולית ולטפל בעצמו, זקוק לעזרה מלאה בכל שעות היממה, סובל מאי שליטה בסוגרים.

     

  157. האבחנה מתבצעת על ידי זיהוי התסמינים והסיבות. מבוצעות בדיקה פסיכיאטרית, מבחנים פסיכולוגיים (למשל, מבחן קצר לאבחון מנטלי), בדיקה רפואית לשלילת גורמים מערכתיים שעלולים לגרום לשיטיון כמו מחלות מטבוליות, זיהומיות ומוח-וסקולריות. כן נעשות בדיקות בסורקי CT ו-MRI.

     

  158. לצורך ביצוע אבחנה של שיטיון, נערכת בדיקה קלינית, הכוללת בדיקת מצב מנטלי, קבלת מידע מהמטופל, משפחתו, קרוביו וחבריו לעבודה. מתועדות תלונות של המטופל לגבי שיכחה וירידה קוגניטיבית, וכן ניסיונות של המטופל להכחשה, רציונליזציה ואמצעים אחרים שנועדו להסתיר את ההידרדרות הקונגטיבית ולייחסה לגורמים אחרים.

     

  159. מבחן המיני מנטל, מבחן הנקרא באנגלית mmse, Mini–mental state examination. שאלון מיני מנטל הוא שאלון המעריך תפקודים שכליים שונים. הציון המירבי הוא 30 נקודות וציון של 25 נקודות ופחות מעורר חשד להפרעה בתפקוד השכלי. תוצאה של 20 מעידה על פגיעה ודאית בתפקוד השכלי. המבחן בנוי מסדרה של שאלות ומבדקים שבכל אחד מהם צוברים ניקוד כאשר עונים במדויק. כל מבחן בודק תחום אחר.

     

  160. מבחן המיני מנטאל כולל מטלות בתחומים הבאים:

    • התמצאות בזמן- למשל: באיזה חודש אנחנו

    • התמצאות במקום- למשל: באיזה בית חולים אנחנו? באיזו עיר?

    • זכרון- חזרה על מספר שמות עצם מייד לאחר אמירתם ע"י הבוחן וכעבור זמן.

    • שיום- זיהוי חפצים מוכרים.

    • הבנה- ביצוע הוראות פשוטות בשלושה שלבים.

    • הגייה- חזרה על משפט שהבוחן אומר.

    • קריאה- קריאת משפט וביצוע האמור בו.

    • כתיבה – כתיבת משפט שלם.

    • העתקה- העתקת ציור פשוט.

    • חישוב – חיסור מספרי עד מאה.

       

  161. בהתאם לספרות ולמומחים באשר לתוצאות המבחן נקבע כי ציון בין 25-30 נחשב לטווח תקין, ציון בין 18-24 נחשב לפגיעה שכלית בינונית וייתכן כי קיים שיטיון ותיון בין 0-17 נחשב לפגיעה שכלית ניכרת וקרוב לוודאי שיש שיטיון. חשוב לציין כי אין במבחן המיני מינטל בכדי לקבוע באם אדם הוא כשיר אם לאו והחשיבות היא על המכלול.

     

    מצבו הרפואי והקוגניטיבי של המנוח – עדות המומחית:

  162. להוכחת טענת אי כשירות ניתן להסתייע בעדות רפואית לזמן אמת ככל שישנה כזו, וזה לא המקרה כאן, או בחוות דעת מומחה המתבססת על התיעוד הרפואי של המנוח. חוות דעת כזו,

    המתבססת על התיעוד הרפואי של המנוח, חסרה היא, שכן היא לא מבוססת על בדיקה ישירה של המצווה. חוות הדעת במקרה שבפני ביהמ"ש שהוגשה מטעם המומחית דומה לחוות הדעת המוגשות בתיקי עזבונות של אנשים שערכו צוואות והלכו לעולמם. חוות הדעת כאן היא חוות דעת אשר מתבססת רובה ככולה על מסמכים רפואיים.

     

  163. לפיכך, חוות דעת שכזו מהווה רק חלק ממכלול הראיות שניתן להניח בפני בית המשפט במטרה להצביע על הכשל במצבו הקוגנטיבי של המנוח והיא אינה חורצת גורלו של התיק. מכלול הראיות, עדויות של מי שהיו בסביבתו של המנוח סובב לעשיית הסכם המתנה וגם עדויות המעורבים בחתימה על הסכם המנתה או מי שנטל חלק בעריכתו, הם רלוונטיים ואפשר להסתייע בהם ובראיות חיצוניות נוספות. בית המשפט רשאי להעדיף עדות אחרת על פני עדותה של המומחית , כגון זו של מי שהכיר את המנוח והיה צמוד וקרוב אליו.

     

  164. המומחית בחוות דעת, ולאחר שסרקה את כל החומר הרפואי, התיק הסוציאלי, תיק האפטרופוסות במסגרתו מונתה התובעת אפוטרופוס, הסכמי המתנה, תצהירים מידע שקיבלה ממשפחת המנוח וכן כל החומר שמפורט בתחילת חוות דעתה, קבעה כדלקמן:

     

    "לאחר שעיינתי באופן מעמיק בחומר אשר הוצג בפני כמפורט ברשימת המסמכים לעיל, המדובר בקשישי אשר סובל מתהליך דמנציה מסוג אלצהימר, שאובחן לראשונה בבדיקת רופא נויורול ד"ר ראדי שאהים בתאריך 7/11/12, במבחן זכרון קצר מיני מנטל MMSE צבר 20 נקודות מתוך 30(מסמך 10). במסגרת המעקב עבר א. CT מח במרכז הרפואי זיו בתאריך 12/12/12, בפענוח הבדיקה נמצא כי החדר השלישי וחדרי המוח הצדדים מורחבים בציר הרוחבי. קיימת הרחבה הפיסורות הסילביאוניות. בסיכום: אוטרופיה מוחית מרכזית והיקפית.. מה שמעיד על תהליך דמנציה שקייים כבר זמן רב (מסמך 12), בהמשך המעקב הרפואי נבדק בתאריך 26/4/13 על ידי ד"ר חיים שם טוב, פסיכיאטר בשל תלונות מזה כ-3-4 שנים על שינויים בהתנהגות ובהתמתצאות. אובדן דרך וזכרון פגום, שינויים אישיותיים נהפך לתלותי מאוד. בבדיקת מבחן מינימ מנטל MMSE צבר 10 מתוך 30 פגיעה קשה בזיכרון לטווח קצר. פגיעה קשה בהתמצאות, יכול חישוב לקויה מאוד. תפקידים אקיוזקוטיבים לקויים מאוד, ציון דעון פתלוגי 0/7, אפקט אפורי ולא תואם.. (מסמך 16). מה צמעיד עך תהליך דמנתיה בשלב מתקדם עד חמור." עמוד 10 ו- 11 לחוות הדעת.

     

    בהמשך חוות דעתה קובעת:

     

    "לאור המאור, עולה תמונה שהנ"ל סבל מתהליך דמנציה בשלב מתקדם בתקופה הרלוונטית ולחתימה על התצהירי ויפוי הכח. עדות לכך ניתן גם לראות בציר הזמן של החתימה על התצהירים: בתאריך 18/9/11 חתם על תצהיר מתנה, 7 חודשים לאחר מכן, חותם בתאריך 23/4/12 על תצהיר בו הוא חוזר בו מחתימתו על התצהיר הקודם וטוען "על פי מיטב ידיעתי לא חתמתי על העברת זכויות בנכס נשוא התביעה שבנדון, כמו כן, לא הוסבר לי כי אני חותם על העברת הזכויות". כאשר באותו יום נשלח מטעמו מכתב לעו"ד שערכה את התצהיר לפיו הוא חוזר בו מעריכת התצהיר המבטל. 4 ימים לאחר מכן, שוב שינה את דעתו וחתם על הסכם לפיו הוא מבטל את העברת הזכויות, שלושה ימים לאחר מכן, שוב שינה את דעתו והגיש תצהיר בתאריך 30/4/12 בו הוא מאשר את העברת הזכויות. 5 חודשים לאחר מכן, בתאריך 20/9/12 שוב שינה את דעתו וחתם על תצהיר המורה על ביטול העברת הזכויות. דבר שמעיד על תהליך דמנציה עם פגיעה בזיכרון לטווח קצר ופגיעה בפונקציות אקזוטיביות פגיעה בתהליכי חשיבה שכליים גבוהים וניהוליים עם חוסר יכול לקבל החלטות ולהבין את קונספט החתימה על המסמכים המשפטיים."

     

    "מהאמור לעיל ולהערכתי המקצועית ולספרות הרפואית, מר א. סבל מתהליך של דמנציה מסוג אלצהיימר בשלב מתקדם וככל הנראה סבל מתהליך דמנציה כבר 5 שנים לפני ביטוי התנהגותי של המלה שאובחן בשנת 2012, עם החמרה ניכרת בתקופה הרלוונטית לחתימה על התצהירים וייפוי הכח.

    בהתאם למסמכים הרפואיים, מר א. נבדק לראשונה בתאריך 19/4/12 על ידי ד"ר ראדי שאהים נמוירולוג (מסמך 10), בבדיקת זיכרון קצרה צבר 20 נקודות מתוך 30 וידוע כי בהעד טיפול למניעת התדרדרות בתהליך הדימנציה, כל שנה קיימת ירידה של 2 נקודות בממוצע ב MMSE, כך שבתאריך 18/9/11, סביר להניח שהיה צובר במבחן זיכרון קצר 22 נקודות מתוך 30, מה שמעיד על תהליך דמנציה בשלב בינוני מתקדם עם פגיעה בזכרון לטווח קצר.....

    בשל כך, מר א. לא היה מסוגל לקבל החלטות ולא הייתה לו יכולת קוגניטיבית מספקת כדי להבין מהות החתימה על המסמכים המשפטיים ולכן שינה את דעתו מספר רב של פעמים כפי שמתואר לעיל."

     

  165. בסוף חוות דעתה קובעת המומחית כדלקמן:

     

    "לאור כל האמור לעיל, לדעתי המקצועית במועדי החתימה על התצהירים וייפוי הכח – לא הייתה למר א. היכולת הקוגניטיבית והמנטלית להבחין מהות החתימה ולחתום עליהם".

  166. לאחר קבלת חוות הדעת, ולאחר שנשלחו שאלות הבהרה, עליהם ענתה המומחית, ביקשה הנתבעת לזמן את המומחית לחקירה. בישיבת 24/1/19 נחקרה המומחית על חוות דעתה ובמסגרת חקירתה נתנה מענה לכל הטענות שנטענו ע"י הנתבעים.

     

  167. בחקירתה בביהמ"ש העידה המומחית כי אכן אובחנה לראשונה דמנציה אצל המנוח והיא באה לידי ביטוי בתעודה הרפואית מיום 7/11/12 של ד"ר ראדי שאהין, נויורולוג מומחה (מסמך 10 לחוות הדעת). לשאלת ב"כ הנתבעת למה קבעה כי בעת חתימה על תצהירי המתנה המנוח לא היה כשיר העידה המומחית כדלקמן:

     

    ש. למה בביטול אחרי חצי שנה לא היתה השפעה?

    ת. אנחנו בודקים שכרות לחתימה הבן אדם צריך להבין מהות החשיבה והשלכות . האם בן אדם סובל מתהליך דמנציה שפוגעת ביכולת האדם לחשוב בצלילות, להבין מהות החתימה והשלכתה אז הוא לא מסוגל לחתום, בגלל זה הוא חוזר וחתם בספטמבר 2011 שהוא נותן מתנה, אחרי 7 חודשים הוא מבטל. שהוא לא הבין את החתימה.

    ש. בעצם מה שאת אומרת, שבעצם כל מה שהוא חתם לא שווה את הנייר שעליו הוא חתם.. נכון?

    ת. כן כי הוא לא היה מסוגל, הוא לא בין את המהות ואת ההשלכה של החתימה.

    ש. ממתי הוא לא הבין? ממתי הוא לא כשיר לשום דבר.

    ת. לא ניתן להגיד תאריך ספציפי. הוא נבדק לשנה על ידי ד"ר שאהין. מפנה לנספח 10 הוא אבחן שהוא סובל מדמנציה אלצהיימר, 20 מתוך 30. המכתב הוא מיום 7.11.12 בוא הוא אבחן אותו כדמנטי. המינימנטאל 20 מתוך 30 לפי טבלה שעורך דין ביקש לתת אותה, תהליך הדמנציה. אם בשנת 2012 בדק אותו בנובמבר ומצא כי 20 מתוך 30 שנה לפני הוא היה שתי נקודות יותר. זה אומר שהתוצאה היא 22. הוא היה חולה בתהליך דמנציה. דרגה בינונית. הפסיכיאטר שבדק אותו מסמך 16, ד"ר חיים שם טוב, שבדק אותות 5 חודשים לאחר בדיקה ראשונה וכבר מבחן מינימנטוס יצאה התובעת מ 10מתוך 30. מדובר בתהליך פרוגרסיבי

     

    מתקדם בצורה לא רגילה. במכתב הזה הוא כותב שתהליך הדמנציה התחיל מזה כשלוש שנים. הכתב שלו לא ברור. תרגמתי. מפנה לשורה שניה של המכתב. "3-4 שנים שינויים התנהגותיים בהתמצאות...".

     

    ראה עמוד 108 לפרוטוקול הדיון מיום 24/1/19 שורות 19 עד 30.

     

  168. המומחית גם נשאלה על מסמך 20 לחוות הדעת, מכתב מהרופא ד"ר חיים שם טוב לפיו ועל אף שבאותה תקופה למנוח הייתה תוצאה של למנוח 10/30 בבדיקת המיני מנטל (מסמך 16 לחוות הדעת), הוא קבע שאין מניעה שהתובעת צורף כמיופת כח בחשבון, השיבה המומחית:

     

    ש. מפנה למסמך 20.

    ת. יש לי זיכרון אבסולוטי.

    ש. תקראי את שורה 4.

    ת. (מקריאה) זו היתה לי הפתעה שרופא פסיכיאטר כותב 10/30 המסקנה שלי ... אין לי הסבר, כי לא מובן לי , אני לא מבינה איך הוא עשה את זה. אני אם הייתי רואה 10 מתוך 30 במקום הייתי אומרת אפוטרופוס כי בן אדם כזה לא יכול לנהל את ענייניו .

    ש. לחתום על יפוי כח בבנק זה חתיכת מסימה.

     

    ראה עמוד 109 לפרוטוקול הדיון מיום 24/1/19 שורות 17 עד 22.

     

  169. המומחית נשאלה גם כן לעניין ההבדל במסמך של ד"ר טילביץ מיכאל (מסמך 18) מיום 5/5/13 לבין המכתב של ד"ר חיים שם טוב מיום 26/4/13 (מסמך 16), כאשר ד"ר טיבליץ מיכאל נותן למנוח 15/30 וד"ר חיים שם דוד נותן 10/30 ובפרט כאשר הבדיקה של ד"ר טילביץ מיכאל הייתה לאחר הבדיקה של ד"ר חיים שם דוד. המומחית גם לעניין זה הייתה לה תשובה וענתה כדלקמן:

     

    המומחית ממשיכה:

    ש. האם לא מצאת במסמכים הרפואיים סתירות לסיפור ששמעת מפי האמא ו-ש?

    ת. זה לא מסמך 18. זה מסמך מס' 16.

    ש. אני ממשיך עם מסמך 18. זה היה אחרי ח. ד.?

    ת. כן.

    ש. מה קובע ד"ר שפילביץ שבבדיקת מינימנטאל הוא קיבל ציון 15/30 איך את מסבירה שפסיכיאטר אחר בדק וקבע 15/30?

    ת. אנחנו רואים בראש המכתב מס' 18 הד"ר מבקש מהועדה לתת ל-ח. רמינין בגלל שהוא פיתח תגובות לתרופות. אסור פחות 15 לתת תרופות. אנחנו לטובת החולה לפעמים כדי לתת את האישור לתרופה שאולי היא תעזור, מעלים את הדרגה. כי לא הגיוני שאחרי 10 הוא יעלה ל- 15.

     

    ראה עמוד 112 לפרוטוקול הדיון מיום 24/1/19 שורות 17 עד 22.

     

  170. למומחית לא היה הסבר בשוני בין שתי הבדיקות שנערכו בסמיכות, תשובתה כי לעיתים יש נטייה להעניק לנבדק נקודה או שתיים יותר על מנת לאפשר לו לקבל תרופה. שוב ב"כ הנתבעת ניסה להסיק מתשובת המומחית, כי מעשה זה הינו חמור ומזעזע, אולם אין בו לקבוע כי מצבו של המנוח היה טוב. בשני המקרים, וללא שום קשר לתוצאת המבחן, המסקנה המתבקשת בשני המבחנים היא אחת ואין בליתה, המנוח נמצא במצב מתקדם של דמנציה.

     

  171. המומחית אף מוסיפה, כי בשל מצבו של המנוח שהיה תשוש נפש וסיעודי, לא ניתן היה בכלל לבצע בדיקת מיני מנטאל ובדיקת הגיריאטר (מסמך 22) מאשר זאת וכך הייתה התייחסותה בחקירה:

     

    לשאלת בית המשפט: אולי הבדיקה שלו יותר טובה וזה משקף את המצב האמיתי?

    ת. יש בדיקה של גריאטר, מסמך 22, הוא כבר לא יכול היה לעשות את הבדיקה כי הוא הפך להיות סיעודי ותשוש נפש. אני מקריאה ממה שכתב הגריאטר. הוא היה תשוש נפש ולא היתה אפשרות לעשות בדיקה מינימנטאל. כתוב בסוף העמוד תפקוד קוגניטיבי לקוי בצורה חמורה.

     

    ראה עמוד 113 לפרוטוקול הדיון מיום 24/1/19 שורות 9 עד 12.

     

  172. המומחית בהמשך חקירתה גם מסבירה למה הגיעה למסקנה, כי המנוח לא היה כשיר בשנת 2011 כשחתם על תצהירי המתנה וכך העידה:

     

    ש. את קובעת בחוות דעתך שביום 9/11 הוא לא כשיר, הילידים שרוצים שזה מה שייקבע אומרים לרופא הזה מרצונם החופשי שרק ביולי 2012 התחילו בעיות. איך את מסבירה את הזה?

    ת. תהליך דמנציה זה תהליך הדרגתי, שיש פלוגתואציות ויש יום אחד בלבול שאחר כך יום עם בלבול קל, זה תהליך פרוגרסיבי ומתקדם בצורה דרמטית במקרה הנדון שתוך שנתיים לאחר בדיקה ראשונה של ד"ר שאהין רואים שנה לאחר מכן שמצבו חמור, מחובר לכיסא גלגלים ולא מתפקד.

     

    ראה עמוד 113 לפרוטוקול הדיון מיום 24/1/19 שורות 17 עד 21.

     

  173. ב"כ הנתבעת חלק גם על הניתוח של המומחית בכל הקשור לקביעתה, כי המנוח היה מקבל ציון של 22 לפי הגרף שהיא הציגה, וכי ציון זה מעיד על תחילת דמנציה. ב"כ הנתבעת טען, כי המנוח היה מגיע ל- 24.2 ובציון זה המנוח יכול להיות כשיר. שוב המומחית הסבירה היטב את מסקנותיה והדגישה את העובדה, כי הדמנציה היא פרוגרסיבית, שלפי הספרות המקצועית ולפי ניסיונה המקצועי, תהליך כזה מתחיל 5 שנים לפני ביטוי שינויים התנהגותיים. אצל המנוח האבחנה הייתה בשת 2012 ולכן ההנחה היא שתהליך הדמנציה התחיל אפילו לפני שנת 2012. המומחית ציינה, גם בחוות דעתה וגם בחקירתה, כי לפי הספרות המקצועית וניסיונה המקצועי תוך שנה יורדים שתי נקודות והסבירה את עמדתה וכך הייתה עדותה:

     

    ש. אני מציג גרף מספר שאת שלחת לי ועליו התנוססה חוות הדעת. אני אומר שאם המצב יותר חמור הגרף צריך להיות יותר תלול .

    ת. הדף שהצגתי אינו קשור למקרה כאן, מדובר בדף כללי שמתייחס לבעיית הדמנציה. אנחנו מדברים על מקרה דרמטי שאני מניסיוני האישי שנחשבת כרופאה מאוד פעילה גם ברמב"ם וגם קליניקה, אני חיפשתי למה כזה פרוגרסיבי ונתקלתי שבספטמבר 2018 יצא מאמר בדיוק עליו. כתוב במאמר על דמנציה פרוגרסיבית והבעיה שדמנציה פרוגרסיבית הסימנים שלה פסטיקולציות ובמקרה הנדון היו פסטיקולציות במסמך 3. רופאת משפחה כותבת ביום 5.1.12 , נוירולוגית. היא כותבת שיש פסטיקולציות מעל שנה. במאמר הזה כתוב שדמנציה פרוגרסיבית ואני כתבתי שדמנציה פרוגרסיבית שאומר פסטיקולציות שהתחילו שנה לפני חתימה, זה אומר על דמנציה פרוגרסיבית שהחלה בגלל זה ראינו את הירידה.

    ש. זה הגרף הנורמלי הסביר. במקרה של ח. הוא צריך להיות יותר תלול נכון?

    ת. תוך שנה לפי הגריאטר שבדק אותו ביום 23.10.13 הוא הפך להיות סיעודי, זאת אומרת שהוא נמצא במצב של הוספיס. לפי הדיאגרמה זאת אומרת שהוא 6 שנים סובל מהמחלה.

    ש. היתה בדיקה בסוף 2012 שבו ח. קיבל 20/30. 15 חודשים אחר כך, ב- 2013 הוא כבר 10

    ת. לא הוא מבולבל ולא ניתן לבצע את הבדיקה.

    ש. כמה זה ? אפס?

    ת. בגרף אנחנו יכולים להגיע ל- 5. בתוך שנה הוא ירד מ- 20 ל- 5.

    ש. בגרף הזה הוא יורד ל- 5 תוך 3 שנים.

    ת. כן.

    ש. זאת אומרת שאצל ח. זה תהליך מאוד מאוד מהיר. זאת אומרת שמ- 30 ל- 20 יכול להיות שלקח לו חצי שנה. נכון?

     

     

    ת. לא. הדימנציה לפי הספרות המקצועית וניסיוני המקצועי מתחילה 5 שנים לפני ביטוי שינויים התנהגותיים. השינויים ההתנהגותיים התחילו ב- 2012 כשהוא הגיע לרופא ונבדק על ידי נוירולוג שאהין שאבחן אותו בדימנציה . גם פסטיקולציות זה הוכחה שהתחיל לפני, מסמך 3 רופאת משפחה מציינת פסטיקולציות שהחלו שנה לפני ומפנה אותו לנוירולוג שאהין.

     

    ראה עמוד 114 לפרוטוקול הדיון מיום 24/1/19 שורות 17 עד 21.

     

  174. ובהמשך עדותה מסבירה את העניין בצורה יותר מפורטת:

     

    ש. לפי הגרף שלך הגענו שבספטמבר 2011 ח. היה מקבל 24.2

    ת. לא אישרתי 24.2. אני אומרת 22. והתייחסתי בחוות הדעת לפי 22. מה שעשית זה לא נכון. אנחנו באופן כללי, לא יכולים להגיד במדויק. אף אחד לא בדק אותו בזמן חתימה על התצהיר. ראינו על הגרף איך הוא משנה את הידיעה שלו כמה פעמים וכשהוא חתם ביום 18.9.11 7 חודשים לאחר מכן ביום 23.4.12 ח. הצהיר שהוא לא זוכר שחתם על העברת הנכס. כמו כן לא הוסבר לו על מה הוא חותם. באותו תצהיר הוא הכיר את זכויות האישה 50% ובאותו יום שלח ח. לעו"ד אלוש וביקש ממנה לבטל את התצהיר כי לא הבין את המשמעות. אני כפסיכיאטרית אני נשענת על המסמכים. הפגיעה הקוגניטיבית גורמת לחוסר יכולת לחשוב בצלילות ולחתום על מסמכים משפטיים כי הוא לא מסוגל להבין את מהות החתימה והשלכותיה. בגלל זה הוא כל הזמן שינה את דעתו.

     

    ראה עמוד 116 לפרוטוקול הדיון מיום 24/1/19 שורות 1 עד 8.

     

  175. המומחית גם התייחסה לטענת ב"כ הנתבעת שטען, כי הייתה השפעה בלתי הוגנת על המנוח ולכן הוא שינה את דעתו מספר פעמים תוך תקופה מאוד קצרה, וענתה, כי טענה זו אינה מדויקת וכי בקביעתה היא נסמכה גם על הטבלאות והתקדמות המחלה וכן התייחסה לתוצאות בדיקת ה- סי טי שהייתה בחודש 12/12 ותוצאותיה הראו דמנציה מאוד משמעותית. וכך הייתה תשובתה:

     

    ש. חוות הדעת שלך נסמכת על המסמכים הרפואיים או על זה שהובאו בפנייך כל מיני תצהירים כאלה ואחרים?

    ת. בית משפט מינה אותי כדי להבין דרך התיק. להגיע למסקנה על התצהירים, מסוגל או לא מסוגל והגעתי למסקנה חד משמעית.

     

     

    ש. המסקנה שלך מתבססת על כך שהוא שינה את דעתו כל כך הרבה פעמים, וזה מצביע על אדם לא כשיר, לא היה משנה את דעתו או שאת מגיעה למסקנה שהוא שינה את דעתו משום שהיה חולה ולא היתה לו יכולת קוגניטיבית, מה מהשניים הוא הנכון?

    ת. צירפתי את המסמכים מחקרים והמאמרים על השפעה בלתי הוגנת. במאמר כתוב בפירוש שהפרעה קוגניטיבית כגון מוגבלות שכלית ודמנציה חושפים את האיש חסר אונים מול השפעה בלתי הוגנת. אנשים עם דמנציה עלולים לשנות את ההתייחסות.

    ש. את מבינה מזה שהוא שינה את דעתו שהוא לא היה כשיר לחתום והיתה לו קצת דמנציה, אבל השפיעו עליו השפעה בלתי הוגנת, והשפעה בלתי הוגנת על אנשים שיש להם קצת בעיות מאוד חזקה ולכן שינה את דעתו. המסמכים האלה כן עמדו בבסיס חוות הדעת שלה כגורם שהוא לא היה כשיר.

    ת. זה לא נכון. אם אני לוקחת את הטבלאות והתקדמות המחלה, אנחנו רואים פה, מהבדיקות שנערכו למשל 27.4 שהוא חתם לאחר 4 ימים, מסמך מס' 6. הוא רשם שלכל אחת מבני זוג יש 50% מהזכויות. באותו יום 26 לאפריל, הוא אובחן כ- 10 מתוך 30.

     

    ראה עמוד 116 לפרוטוקול הדיון מיום 24/1/19 שורות 13 עד 29.

     

  176. המומחית שבה והדגישה בחקירתה, כי בדיקת המיני מנטל אינה הבדיקה המכרעת לצורך אבחנת דמנציה והיא בדיקה לסקר. המסקנה אליה הגיעה המומחית בחוות דעתה מתבססת בעיקר על המסמכים הרפואיים ושינויים התנהגותיים. המומחית גם הוסיפה, כי הגיל לא משפיע ולפעמים בגיל 90 אדם צלול יכול להיות מושפע. היא חזרה וציינה כי מדובר במחלה פרוגרסיבית וכן מדובר בתהליך סמוי ולפעמים גם לא יכולים לזהות בפנים שיש לאדם בעיה. גם סוגיית ההשכלה קיבלה התייחסות, לאחר שהמומחית נשאלה על זה בחקירה, והיא השיבה כי בחוות דעתה לא הייתה לזה השפעה, וכי השכלתו של המנוח לא הייתה משנה את מסקנות חוות הדעת.

     

  177. הנתבע עו"ד א. העלה בסיכמויו את הטענה, כי עסקינן בחוות דעת יחידה, ולא ניתנה לצדדים האפשרות להגיש חוות דעת מטעמם ולכן יש חובה לבחון אותה בזהירות מיוחדת ובדקדקנות רבה והקפדה יתירה. מצאתי להבהיר, כי אי פסילת חוות הדעת אינה סותמת את הגולל על הגשת חוות דעת מטעם המבקשת, לאחר קבלת רשות מבית המשפט, סעיף 8(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה. הגם שקבלת חוות דעת מטעם הצדדים לאחר חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט אינה נעשית כדבר שבשגרה, סדרי הדין בבית המשפט לענייני משפחה מכירים באפשרות להתיר זאת, במקרים המתאימים. ברי, לא הנתבעת ולא הנתבע הגישו כל בקשה לקבלת חוות דעת כנגד חוות דעת המומחית שהתמנתה מטעם ביהמ"ש.

     

  178. ולמעלה מן הצורך יש להוסיף כי במקרה זה לא היה צורך בקבלת חוות דעת נוספת משני טעמים, הראשון חוות דעת המומחית הינה חוות דעת אובייקטיבית, מנומקת מפורטת ולא נפלו בה פגמים, והשני קיימת עוד חוות דעת בתיק מטעם ד"ר פדריק בתיק הקשור.

     

  179. במסגרת התיק הנוסף, בו עתר המנוח בעצמו לביטול הסכם המתנה, הוגשה חוות דעת מטעם המומחה ד"ר פידריק אשר בדק את המנוח פיזית בשנת 2015, על אף שבהחלטת המינוי הוא לא נתבקש לבדוק מה היה מצבו של המנוח בעת החתימה על הסכם המתנה, המומחה נחקר ארוכות בעניין זה ע"י שני הצדדים ומצאתי כי יש צורך לעמוד על מה שאמר המומחה ד"ר פידריק בחקירתו, שכן עדותו וקביעותיו שם רלוונטית גם לתביעה זו.

     

  180. מניתוח מסקנות שני המומחים, אני מגיע למסקנה כי המנוח לא היה כשיר בעת החתימה על הסכם המתנה. העובדה כי הדמנציה אובחנה ע"י ד"ר ראדי שאהין, נויורוג, רק ביום 7/11/12, כ- 7 חודשים לאחר מועד עריכת תצהירי המתנה אינה מצביעה בנסיבות העניין, כי לפני כן, וביום עריכת תצהיר המתנה, לא סבל המנוח מדמנציה. סימוכין למסקנתי זו מצאתי הן בעדותה של המומחת בתיק, והן בעדותו של ד"ר וייל פדריק. עדותו של ד"ר וייל בחקירה שהתקיימה בדיון מיום 17/11/2015 מחזקת ותומכת במסקנות המומחית.

     

  181. המומחה בחקירתו ובמענה לכל השאלות שהופנו לו ע"י שני הצדדים ענה, כי מהנתונים שהיו לו וכן מהמסמכים הרפואיים סביר להניח כי המנוח לא יכל לדעת על מה הוא חותם בעת שחתם על הסכם המתנה. המומחה לא נותן תשובה חד משמעית לעניין זה, אולם מתשובותיו ניתן להסיק כי בתקופה הרלוונטית המנוח לא היה בשיא כשורו המנימטלי וכן היה נתון להשפעה, דבר שהוא אופייני לחולי דמנציה. המומחה נשאל בחקירותו באם המנוח יכל היה לקחת החלטות בשנים שבין 2011 ועד 2012 ותשובתו הייתה כדלקמן:

     

    ש. בהתייחס לכתב התביעה, יש לנו ביום 18.9.2011 נחתמו שני תצהירים לפיהם לכאורה יתיימר ח. לתת במתנה לנתבעת מחצית מהזכויות בבית המגורים. ביום 19.4.2012 הגישה התובעת תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בקרית שמונה תביעה פסק דין הצהרתי. ביום 23.4.2012 חזר בו ח. מתצהיר המתנה. באותו יום 23.4.2012 שלח מכתב לעו"ד כבסה לפיו הוא חוזר מתצהירו הנ"ל, נספח 9 שלא הוסבר לו על מה הוא חותם. ביום 27.4.2012 4 ימים לאחר שהוא שלח את המכתב לעו"ד כבסה, שוב שינה את דעתו והוא חתם על הסכם שהעברת הזכויות לנתבעת תבוטל. ביום 30.4.20123 ימים לאחר החתימה על נפסח 11 שוב שינה את דעתו והגיש שהוא מאשר את העברת הזכויות לנתבעת. ביום 20.9.2012 שוב שינה ח. את דעתו ובאותו מועד חתם על תצהיר ביטול מכירה. ביום 13.2.13 ניתן פסק דין בו אישר בית המשפט את הסכם הממון בין הנתבע לבין ח..

    ת. מה שנשאר ברור, שתוך פרק זמן היו 5 החלטות, אחת סותרת את השניה

    ש. מה זה אומר לך כאשר יש אדם שמחליט החלטות בפרק זמן קצר שסותרות אחת את השניה, משנה את דעתו בוקר, צהריים וערב, מה זה אומר לך כרופא, כמומחה לגבי גמירות הדעת שלו, לגבי ההבנה שלו על מה שהוא חותם

    ת. ברור שזה מטיל ספק גדול, אם לא פוסל לחלוטין את כושר השיפוט ויש לביליות, חוסר יציבות מלעבור כיוון אחד לכיוון האחר ללא קשר

     

    ראה פרוטוקול הדיון מיום 17/11/15 עמוד 21 משורה 12 עד 26.

     

  182. המומחה אף מאשר כי בשנת 2012 המנוח היה כבר בדמנציה קלה שמשמעותה העדר יכולת לקחת החלטות לפי שיקול דעת או שאלות של שיפט והוא גם אמר שהוא יכול גם לאשר שמצבו של המנוח היה ירוד עוד בשנת 2011 וכך ענה לשאלות עו"ד סגל:

     

    ממשיך בחקירה לעו"ד סגל

    ש. אתה אומר שבנובמבר 2012 דמנציה קלה בלבד

    ת. עם המלצה של תרופה ספציפית לדמנציה.

    ש. זה כבר מצב שבו הוא לא יכול לקחת החלטות לפי שיקול דעתך, לפי המומחיות שלך

    ת. יש שאלות ספציפיות בכיוון, שיפוט, קבלת החלטות, יש שאלות יותר ספציפיות, זה רושם כללי על הרמה הקוגניטיבית של הנבדק

    ש. אתה לא יכול לומר אם ב- 11/12 הוא היה כשיר לקחת החלטות או לא

    ת. יכול לומר שיה ירוד

     

    ראה פרוטוקול הדיון מיום 17/11/15 עמוד 25 משורה 24 עד 31.

     

  183. ובהמשך הוא ממשיך ועונה לעניין מצבו של המנוח בשנים שבין 2011 עד 2012 וכך הייתה תשובתו:

     

    ש. האם אתה יכול להגיד שב- 2011-2012 הוא יכול היה לקחת החלטות או לא

    ת. כאשר אני מסתכל על תדירות הפניות לעו"ד, לא תמיד אותו עו"ד עם החלטות שסותרות אחת את השניה היה מחזק את המשמעות של ה- 20/30, זה גבולי בכל הספרים. מ- 20 זה כבר בינוני. אין לי מספיק נתונים. יש ספק גדול כאשר רואים את הליקויים בבדיקות הקוגניטיביות.

     

    ראה פרוטוקול הדיון מיום 17/11/15 עמוד 26 משורה 2 עד 5.

     

  184. הנה כי כן, לדעת שני המומחים שמונו, הן המומחית בתיק והן ד"ר פדריק, המנוח במועד חתימה על תצהירי המתנה לא היה כשיר עפ"י המומחית ולכל הפחות, לא היא מודע להחלטות שקיבל, לפי ד"ר פדריק. שני המומחים מסכימים, כי מצבו הקוגנטיבי של המנוח היה לקוי, ולא משנה באיזה דרגה, ביום חתימה על הסכם המתנה, דבר שמנע ממנו להבין איזה החלטות יכל לקחת.

     

  185. שני המומחים תמימי דעים, כי מצבו של המנוח בעת חתימה על תצהירי המתנה, כפי שעולה מהמסכים הרפואיים ומהתנהגותו של המנוח בכל הקשור לשינוי דעתו, לא אפשרה לו לחתום על הסכם המתנה מתוך שיקול דעת ושיפוט תקין. שני המומחים, תמימי דעים, כי ברמה גבוהה של סבירות לא יכל המנוח להבחין בטיבו של הסכם המתנה עליו חתם.

     

  186. אין ספק כי המנוח סבל מהליך דימנטי שהוא בדרך כלל הליך פרוגרסיבי שאבחנתו הראשונה הייתה בשנת 2012. כפי שעולה מהספרות המקצועית בתחום זה ומעדויותיהם של שני המומחים, הליך הדמציה היה קיים אצל המנוח, מספר שנים לפני ההאבחנה. התיעוד הרפואי אף מעלה כי לאחר אבחנת המחלה הייתה החמרה קשה במצבו של המנוח, ככל הנראה בשל הפסקת התרופות והעדר טיפול רפואי ומעקב פסיכיאטרי נדרש.

     

  187. רובם המכריע של הדיווחים, המסמכים והעדויות שבפניי מלמדים על כך כי המומחית צודקת בחוות דעתו ואכן המנוח סבל ממחלת דמנציה על רקע מחלת האלצהיימר, שאובחנה לראשונה רק בשנת 2012. שני המומחים שהעידו בפני בית המשפט במסגרת שני ההליכים הינם מומחים ותיקים ומנוסים בעלי ידע מקצועי עשיר ומתמנים בהמון תיקים בבתי המשפט, ובפרט בבתי המשפט לענייני משפחה. המומחית ד"ר גרינברג איזבלה הינה מומחית בפסיכיאטריה ובעל וותק וניסיון רב שנים בתחום זה. ד"ר וייל פדריק הוא גם מומחה בתחום הפסיכיאטריה והנוירולוגיה והוא עורך חוות דעת לבתי המשפט מאז שנת 1973 ומדובר גם באיש מחקר ידוע ששמו הולך לפניו בישראל ומחוצה לה. מאחר ושתי חוות הדעות הינן חוות דעת מבוססות, נכונות ומשכנעות, מצאתי לאמץ אותם, ובפרט את חוות דעת השל המומחית שהתמתנה בתיק לבחינת מצבו של המנוח בעת חתימה על הסכם המתנה.

     

    עדויות בעלי הדין ועדיהם:

  188. קביעתי לאמץ את חוות דעת המומחית, ובהתאמה לקבוע כי המנוח לא היה כשיר לחתום על הסכם המתנה, אינה סוף פסוק ואינה בבחיננת 'כזה ראה וקדש' ואין בהן די בכדי לסתום את הגולל על תוקפו של הסכם המתנה. כפי שצויין לעיל, ביהמ"ש יכול ורשאי להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עריכת הסכם המתנה, שכן חוות דעת המומחית נסמכת בעיקר על רשומות רפואיות מתקופת חייו של המנוח ולא מבדיקה פיזית בזמן אמת. בית המשפט יכול להסיק את המסקנות המתאימות גם ללא חוות דעת של נוירולוג, פסיכיאטר או פסיכולוג באשר למצבו של המנוח בעת עריכת הסכם המתנה.

     

     

  189. שני הצדדים הביאו עדים מטעמם, כאשר, מחד, התובעת ניסתה להוכיח כי המנוח סבל מהמחלה עוד ביום חתימה על ההסכם המתנה, מאידך הנתבעת ניסתה באמצעות עדיה, להוכיח כי המנוח היה כשיר ביום חתימתו על הסכם המתנה וגם לאחר מכן. אציין כי שני הצדדים נחקרו יחד עם עדיהם בחקירות ארוכות מאוד, ולא מצאתי במסגרת הכרעתי בסוגיה זו להיכנס ולנתח את עדויות הצדדים, שכפי שעשיתי עם עדות המומחית.

     

  190. במסגרת שמיעת ראיות בתיק נחקרו התובעת והנתבע, ילדי התובעת, ש., י., ע. ו- א.. כמו כן זומנו להעיד עו"ד אריק דדון, עוה"ד ציפי אוחנה וכו עוה"ד מירית עלוש קבסה. מי שלא העיד, וחתם על תצהיר עדות ראשית, היה עו"ד ח'דר סולמיאן, אשר כאמור הוא זה שערך את את תצהירי המתנה בין המנוח לבין הנתבעת. הנתבע עו"ד א. לא הגיש תצהיר עדות ראשית ולא זומן ע"י מי מהצדדים לחקירה.

     

  191. משמיעת עדויות בעלי הדין ועדיהם וכן מעדויות שלושת עורכי הדין שנחקרו, מתבקשות מספר מסקנות וקביעות, שלא ניתן לחלוק עליהם חרף, ניסיונות בעלי הדין להוכיח אחרת, כל צד לפי צרכיו והאינטרסים שלו.

     

  192. מעדויות כל בעלי הדין ועדיהם ועורכי הדין עולה, כי המנוח כבר משנת 2012 החל לסבול מבעיות בהתמצאות, בזיכרון ובהתנהלות היומוית. שני הצדדים, על אף המחלוקות ביניהם, מסכימים כי המנוח לא היה בשיא הבריאות וחלה התדרדרות במצבו הרפואי ובפרט בכושרו המינטאל והקוגניטיבי וכן לא יכל לנהל את ענייניו. קביעה זו גם מתיישבת עם מלוא החומר הרפואי שהוגש לתיק ואשר יש בו להעיד באופן ברור על ירידה מוחשית ומורגשת ונראית לעין בתפקודו של המנוח.

     

  193. עוד עולה משמיעת בעלי הדין והעדים, כי כל המשפחה, ללא יוצא מן הכלל, ידעו אודות מצבו של המנוח ולראייה בחודש 5/13 הוגשה בקשה מטעם הנתבעת והאחות א., למנות למנוח אפוטרופוס, כאשר בבקשה צויין מפורשות כי המנוח סובל מבעיות, בקשה שגם נתמכה במסמכים רפואיים ובתעודת רופא מוסמך המאשר, כי יש צורך למנות למנוח אפוטרופוס שינהל את ענייניו האישיים, הרפואיים והרכושיים.

     

  194. שני הצדדים גם מסכימים, כי בתקופה שלאחר חתימת ההסכם הופעלו לחצים על המנוח והייתה השפעה משמעותית עליו בכל הקשור להסכם המתנה. התובעת כאמור טענה, כי ההשפעה הייתה מצידה של הנתבעת ואילו הנתבעת טענה כי התובעת ושאר הילדים, למעט א. עד לשלב מסוים, הם אלו שחברו יחד, ובלשון ב"כ "המקהלה", והשפיעו על המנוח על מנת לחזור בו מהסכם המתנה עליו חתם לטובת הנתבעת.

     

  195. ביהמ"ש, כמן גם שני המומחים שהגישו חוות דעת בתיק, הגיע למסקנה, כי המנוח לא היה במצב כשיר לחתום על הסכם המתנה ולהבין את תוכנו, מסקנה שמתבקשת מהמסמכים הרפואיים וסוג המחלה שסבל ממנה המנוח, וכן מהעובדה, כי תוך פרק זמן מאוד קצר המנוח שינה את דעתו מספר רב של פעמים, והיא ללא כל ספק מהווה ראייה לירידה בתפקוד והעדר יכולת לקבל החלטות עצמאיות.

     

  196. איני מקבל את עמדת ב"כ הנתבעת לפיה זה נורמלי ומקובל לשנות את הדעת ואין בו לקבוע כי שינוי זו נובע מהשפעה בלתי הוגנת. העובדה כי המנוח שינה את דעתו בעניין כל כך מהותי יכולה לנבוע משתי סיבות, אחת, בשל מצבו המנטאלי, והשנייה שהשינוי נבע, בעיקר, בשל השפעה בלתי הוגנת שהופעלה עליו מצד הסובבים אותו, דבר שגרם לו לחתום על הסכם המתנה מבלי להבחין בטיב ומשמעות חתימתו על הסכם כזה.

     

  197. ראייה נוספת להשפעה שהופעלה על המנוח ע"י בני המשפחה, ניתן גם למצוא בעדותו של עו"ד אריק דדון שייצג את המנוח בתביעה לביטול הסכם המתנה כאשר העיד בפני ביהמ"ש כי המנוח היה מאוד טען ומילטמטי וכועס עת הגיע אליו. עו"ד דדון מסר כי המנוח אמר לו דברים מאוד קשים כלפי הנתבעת וכלפי עו"ד א. (ראה עדותו של עו"ד אריק דדון בעמוד 262 לפרוטקול הדיון מיום 8/9/12 שורות 29 עד 35). גם עוה"ד מירית עלוש קבסה העידה אודות מצבו של המנוח וגם היא ציינה כי הבחינה בלחצים שהופעלו עליו וכן שמה לב כי המנוח היה משנה את דעתו של הזמן (ראה עדותה בפרוטוקול הדיון מיום 8/9/19 עמודים 285 עד 287).

     

  198. הוכחה נוספת למסקנתי, כי המנוח לא היה במצב כשיר לחתום על הסכם המתנה וכן היה תחת השפעה מצד בני המשפחה, הינה בעובדה כי גם בעת עריכת הסכם המתנה וגם בשאר ההליכים שניהלו הצדדים, המנוח לא היה מגיע לעורכי הדין לבדו, אלא בלווית מי מבני משפחתו. בעת חתימה על הסכם המתנה הוא לא הגיע לבד כך גם בכל המפגשים שהיו לו אצל עו"ד דדון ועוה"ד ציפי אוחנה ועובדה זו אושרה ע"י הנתבעת וגם ע"י עורכי הדין בחקירות שלהם.

     

  199. קביעה נוספת שמתבקשת ומתחייבת מעדויות בעלי הדין והצדדים היא, כי המנוח אכן התכוון ליתן לנתבעת מגרש בחלקת המקרקעין עליה בנויה דירת המגורים. התובעת בעצמה הודתה בזה, והיא, גם הודאתה כי נתנו לנתבעת רשות להתגוור במחסן. בנוסף מודה התובעת, כי השיפוץ שבוצע נעשה ע"י הנתבעת בעצמה ומכספה. גם שאר ילדי המנוח שהעידו בפני הודו פה אחד, כי המנוח כן התכוון ליתן לנתבעת שטח במקרקעין שתוכל לבנות עליו יחידת דיור לה ולבנה.

     

  200. ניתן גם להסיק מעדויות בעלי הדין וטענותיהם, כי שניהם פעלו בהעדר תום לב מובהק ולא גילו לביהמ"ש את התמונה האמתית והסתירו מביהמ"ש מידע חשוב ורלוונטי, ובמה הדברים אמורים. התובעת בתביעה זו מבקשת לבטל את הסכם המתנה וטענה כי המנוח לא היה כשיר עוד בשנת 2011, מאידך היא מתעלמת לחלוטין מהסכם הממון אשר חתמה עליו עם המנוח בשנת 2013 ואשר קיבל תוקף של פס"ד בפני כבוד השופט ארנון קימלמן. השכל הישר וההיגיון הבריא אומר, כי אם מבטלים את הסכם המתנה צריך גם לבטל את הסכם הממון. לא רק זה אלא בבקשה שמוגשת מטעם הנתבעת ואחותה א. למנות למנוח אפוטרופוס, בשל מצבו, היא מתנגדת וטוענת, כי הוא במצב טוב ואין צורך במינוי אפוטרופוס, כאשר בסופו של יום היא מתמנה כאפוטרופוס על המנוח.

     

  201. גם הנתבעת נעדרת תום לב, כאשר מחד היא מבקשת לקבוע כי המנוח היה כשיר בעת חתימתו על הסכם המתנה, מזמינה שלושה ערכי דין, על אף שהנטל לא רובץ עליה, על מנת להוכיח, כי המנוח היה כשיר גם בשנת 2013 כשהוא חתם על הסכם הממון ואף תוהה כיצד המומחית קבעה כי המנוח לא היה כשיר עת המנוח עמד בפני שופט ועורכי דין וכולם ראו שהמנוח היה כשיר. לא רק זה, אלא באותו שנה מגישה הנתבעת, יחד עם אחותה, בקשה למנות למנוח אפוטרופוס בטענה, כי המנוח לא היה כשיר.

     

  202. ביהמ"ש מתקשה ליתן אמון בגרסאות בעלי הדין ועדיהם, ברי, למסקנה אחת ביהמ"ש כן יכול להגיע והיא, כי המנוח לא היה כשיר כבר ב- 2012, ואולי לפני מועד זה.

     

  203. עוד תעלומה בכל הסיפור והיא אי העדתו של עו"ד ח'דר סולימאן, שללא כל ספק עדותו הייתה נחוצה, מתבקשת ואף מתחייבת בתיק זה ויכלה לשפוך אור על המחלוקת בין הצדדים. גם בעניין זה שני הצדדים התנהגו בחוסר תום לב מובהק. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמו של עו"ד ח'דר סולימאן , אולם ולמרבה הפלא, עו"ד סולימאן לא התייצב לחקירה על תצהירו וביהמ"ש הורה על גריעת תצהירו מהתיק.

     

  204. הדבר המפליא יותר הוא, שהתובעת לא ביקשה להעיד את עו"ד ח'דר סולימאן ולא זימנה אותו כעד לצורך חקירה, חרף גריעת תצהירו, כאשר נטל ההוכחה מוטל עליה. אין ספק כי עדותו של עו"ד ח'דר סלימאן יכלה לשפוך אור ולעזור לביהמ"ש להגיע לחקר האמת, ומאחר ושני הצדדים ויתרו על חקירתו, אולי גם מסיבות טקטיות, לא ניתן היה להתחקות אחר כוונתו האמתית של המנוח, ורב הנסתר על הנגלא בעניין זה.

     

  205. תעלומה נוספת בתיק היא אי הגשת תצהיר עדות ראשית מטעם עו"ד א., ואי זימונו להעיד על מעורבתו בכל השתלשלות העניינים. הנתבעת הודתה כי מי שעזר לה במציאת עו"ד לצורך עריכת הסכם המתנה היה עו"ד א., שכאמור היה מעורב ומעורה בכל ענייני המשפחה. ככל הנראה עו"ד א. הוא זה שפנה לצורך עריכת תצהירי המתנה, כך לפחות עולה מהראיות ומשמיעת בעלי הדין. לא ניתן הסבר המניח את הדעת למה עו"ד א., שהוא בעל דין בתיק לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, כאשר הוא גם בוודאי ידע מה היה מצבו של המנוח בעת החתימה על הסכם המתנה. כמן לא הוברר דיו למה התובעת לא ביקשה לזמן את עו"ד א. למתן עדות, כאשר גם הוא, בדומה לעו"ד ח'דר סולימאן, זימונו ושמיעת עדותו הייתה נחוצה, מתבקשת ואף מתחייבת.

     

  206. התרשמות בית המשפט היא חד משמעית, בכל הקשור למצבו של המנוח בעת חתימה על הסכם המתנה, הגם שמדובר בהתרשמות פוסט מורטום, כל העדויות מלמדות, כי בתקופה הרלוונטית לעריכת ההסכם והלאה, המנוח לא היה במצב בריאותי תקין, ובעיקר מנטאלית, מצבו החמיר עד שהפך לסיעודי לחלוטין והיה צורך למנות לו אפוטרופוס. השילוב במצבו המנטאלי הירוד, ההשפעה הבלתי הוגנת שהפעילו עליו כל בני משפחתו והכעס שהיה לו בתקופה הרלוונטית, ועם השיטיון המתפתח שהיה לו, שהפך אותו לתלותי מאוד, כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים, הינם ראיות חותכות לכך שבעת חתימתו על הסכם המתנה, היה לו חוסר יכולת של ממש להבחין בטיבה של המתנה והשלכותיה.

     

  207. המקרה שבפני הוא מקרה קלאסי לכך שבני משפחה פועלים אחד כנגד השני, מטילים דופי באיש מבוגר, מטילים בו רפש, מוכנים לעשות הכל, כולם, ללא יוצא מן הכלל, ניסו לנצל את חולשתו, מצוקתו ותלותו של המנוח, על מנת להשיג אינטרסים אישיים. הצדדים גם השקיעו המון וניהלו את התיק בחוסר כבוד ואף בעוינות ובחוסר כבוד הדדי, למען מטרה אחת בלבד של השגת אינטרסים אישיים.

     

  208. מכל האמור לעיל, מהטעמים והנימוקים שהצגתי לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בעדויות הצדדים והראיות שהוגשו, ובפרט של הנתבעת, לסתור את מסקנתה של המומחית בתיק.

     

    האם ניתן היה לאשר הסכם המתנה גם אם המנוח היה כשיר בעת החתימה עליו:

  209. גם על השאלה שבכותרת מצאתי לענות בשלילה. עקרון העל של דיני החוזים בישראל הוא "חופש החוזים" – החופש להתקשר בחוזה והחופש לעצב תוכנו של ההסכם. תנאי חיוני להשתכללותו של חוזה הוא הסכמת הצדדים, קרי הסכמה מודעת וכוונה של הצדדים ליצור קשר משפטי מחייב.

     

  210. סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, קובע כי:

    "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

  211. חוק החוזים ודיני החוזים המודרניים אימצו את המבחן החיצוני אובייקטיבי לבחינתה של גמירות הדעת והדגש מושם על הגלוי החיצוני של ההסכמה, חוזה כתוב וחתום, ולאו דווקא על כוונות או מחשבות, אולם יחד עם זאת גם תוך בחינת הנסיבות האופפות את החוזה (ראו: ת"ע (ת"א) 27418-07-10 ט.מ נ' ל.י (פורסם בנבו, מיום 30.3.2016)).

     

  212. לעניין הסכם מתנה נקבע בהלכה הפסוקה כי "בהיות המתנה חוזה חד צדדי , ובפרט כאשר המדובר במקרקעין , חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירת דעתו של הנותן קפדנית במיוחד" (ראו: ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' גולדברג (פורסם בנבו, מיום 20.7.1995)).

     

  213. גמירת הדעת בחוזה מתנה צריכה לגבש רצון ברור, כוונה רצינית החלטית, מגובשת וסובייקטיבית ליצור חוזה מתנה. עוד נקבע כי כאשר דנים בעסקת מתנה יש להקפיד הקפדה יתירה על גמירות דעתו של נותן המתנה, שכן ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחתת בעמדתה אל מול הצורך לבחון גמירת דעתו של נותן מתנה המוותר על זכויותיו (ראו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582 (1998)).

     

  214. במקרה שבפנינו, וכפי שפורט לעיל, כל הצדדים ועדיהם היו תמימי דעים, כי המנוח כן התכוון ליתן לנתבעת קרקע שתוכל לבנות עליה יחידת דיור. לא נטען, אפילו לא ע"י הנתבעת בעצמה, כי המנוח התכוון ליתן לה 50% מהזכויות שלה בדירת המגורים, ומכאן ניתן להסיק כי תוכן ההסכם וההסכמות אליהם הגיעו הצדדים אינם משקפות את אומד דעתם האמתי. ניתן להסיק כי לא הייתה בהסכם כל גמירות דעת שכן מה שנוסח ונתכתב בהסכם לא משקף את גמירות דעתם של הצדדים. כל הצדדים, לרבות הנתבעת, תמימי דעים כי לא הייתה למנוח כל כוונה להעביר לה מחצית מהזכויות בדירת המגורים, אלא רק שטח אדמה כדי שתוכל לבנות יחידת דיור.

     

  215. דרישת הנתבעת בסיכומיה, כמו גם דרישת האפוטרופוס לדין, להעניק לנתבעת רבע מהזכיות בבית או במקרקעין, היא דרישה שלא ניתן להיעתר לה במסגרת תביעה זו. הסוגיה המונחת בפני ביהמ"ש היא באם יש להורות על ביטול הסכם המתנה אם לאו, קרי או שההעברה כפי שנוסחה בהסכם המתנה מבוטלת, או שהיא מאושרת והנתבעת מקבלת מחצית מזכויות המנוח בדירת המגורים, ובעניין זה קובע ביהמ"ש כי יש להורות על ביטול הסכם המתנה.

     

    תביעת הפינוי כנגד הנתבעים:

  216. ראשית, מצאתי לקבל את תביעת הפינוי כנגד הנתבע עו"ד א., על אף שהנתבע הודיע כי אינו מתגורר עוד ביחידת הדיור. יש לציין כי התביעה הוגשה כנגד הנתבע כאשר התגורר עם הנתבעת וכן הסעד שנתבקש נגדו הינו סעד נכון ולגיטימי. לכן אני קבוע כי ככל והנתבע עודו מתגורר ביחידת המגורים, אני מורה על פינויו מיחידת הדיור לאלתר.

     

  217. שנית, ובאשר לתביעת הפינוי של התובעת כנגד הנתבעת, עתה היא מקבלת משמעות אחרת, וזאת לאור פטירתו של המנוח. כיום גם לנתבעת, וגם לשאר ילדי המנוח, מגיעות זכויות בבית מכוח היותם הזכאים להיות ירשיו של המנוח. יחידת הדיור בה מתגוררת היום הנתבעת היא יחידה ששייכת לעיזבון המנוח, ולנתבעת, בתור הזכאית להיות יורשת, חלק בזכויות אלו, וביתר שאת לאור טענותיה כי השיפוץ שנעשה, בוצע על ידה ועל חשבונה האישי.

     

  218. שלישית, לא ניתן גם להתעלם מעדות התובעת בעצמה, אשר הודתה כי היא והמנוח כן התכוונו ליתן לנתבעת רשות להשתמש ביחידת הדיור.

     

  219. לאור האמור לעיל, ובשלב זה, ועד לבירור זהות יורשיו של המנוח וזכויתיהם בדירת המגורים, תביעת הפינוי כנגד הנתבעת נדחית.

     

    מספר הערות בטרם סיום:

  220. אודה ולא אבוש, כי התוצאה המתבקשת של פסילת הסכם המתנה הינה תוצאה קשה, אשר יהיו לה השלכות רבות מרחיקות לכת. תוצאה זו של פסילת הסכם המתנה והקביעה כי המנוח לא היה כשיר בעת שחתם על תצהירי המתנה ויפוי הכוח יש בה משום ביטול כל העסקאות שחתם עליהם המנוח לאחר הסכם המתנה, ואולי גם על עסקאות שבטרם חתימת הסכם המתנה.

     

  221. בתיק זה לא ניתן להתעלם כי בין הצדדים קיימת יריבות קשה, מרה ועכורה לאור כל ההליך, יריבות שהסתעפה לכל בני המשפחה. התנהלות הצדדים והמטענים הקשים שקיימם אף הקשו על ניהול ההליך ואף השפיעה על ב"כ. ההליך כולו התנהל בעצימות גבוהה, ואף בין ב"כ הצדדים, עד שלפעמים הם שכחו את תפקידם כמייצגים בהליך וכמי שנדרשים לשמור על

    התנהלות מכובדת בבית המשפט ולהיות זרועו הארוכה של ביהמ"ש, אולם ולצערו הרב של ביהמ"ש, לא עשו כן.

     

  222. הצדדים, ובעיקר ב"כ, רבו על מחלוקות בעניינים טכנים ובעניינם מהותיים בכל דבר ועניין, הן בחקירות והן בבקשות שהוגשו וזאת עשו בנימה צעקנית ובלתי מכובדת. התנהלות הצדדים וב"כ אף סרבלה את ניהול התקין של ההליך וגרמה להתארכותו המיותרת. אין ספק שהתנהלות זו מבטא גם את התנהלות הצדדים בעצמם ומהווה אינדיקציה לריב ולסכסוך המר והעכור בין כל משפחת המנוח.

     

  223. תיק זה זעק ועודו זועק לפשרה, וביתר שאת, לאחר לכתו המצערת של המנוח וכן לאור התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש. תוך כדי שמיעת התיק נחשף ביהמ"ש לעובדות שאינן קשורות למחלוקת נשוא התביעה כפי שהבהיר ביהמ"ש. בעלי הדין וכל ילדי המנוח, למעט הבן נ., שלא נטל חלק בתביעה, תמימי דעים כי המנוח כן רצה להעניק לנתבעת שטח במקרקעין עליו קיימת דירת המגורים, ונראה לביהמ"ש כי אופצית סיום המחלוקת בפשרה, חרף פס"ד זה, עודה קיימת ואולי אף מתבקשת ומתחייבת לאור הנסיבות החדשות שנוצרו, היינו מות המנוח ופס"ד זה.

     

  224. על אף פסה"ד שניתן, פס"ד שכאמור מחייב ויש לפעול לפיו, הגעה לפשרה יכולה לסיים את המאבקים הקשים בין בני המשפחה ויכולה להפסיק את "מלחמותיהם" וכן,וביתר שאת, יכולה לחסוך הליכים עתידיים, שככל הנראה יוגשו לאור תוצאות פס"ד זה. הגעה לפשרה אולי תגרום למנוח, על אף שהוא לא איתנו, נחת במנוחתו.

     

  225. למרבה הצער, ביהמ"ש לא הצליח להביא את הצדדים להסכמות, בטרם מתן פס"ד, ברם ניתן עדיין לשקול אפשרות הגעה להסכמות.

    סיכום:

  226. אני מורה על קבלת תביעת התובעת באשר לבטלות הסכם המתנה.

     

  227. אני מורה על דחיית תביעת הפינוי כנגד הנתבעת.

     

  228. אני מקבל את תביעת הפינוי כנגד הנתבע.

     

  229. אשר לפסיקת הוצאות, בשים לב לתוצאות פסק הדין, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים, ועל מנת לא להסלים את הסכסוך בין הצדדים, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

     

  230. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

     

    ניתן היום, כ"א שבט תשפ"ב, 23 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.

     

    תמונה 1

     

     

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ