פס"ד בתביעת שחקני המחזמר "שודדי הקריביים"

בחופשת החנוכה של שנת תשע"ב (דצמבר 2011) עלתה על הבמות, במסגרת שלל הפקות החנוכה, הפקת המחזמר "שודדי הקאריביים – המסע לאי המטמון" (להלן: "ההצגה"). מדובר היה בהפקה עתירת כוכבים, ובהם אריה מוסקונה (להלן: "מוסקונה"), שלומי קוריאט (להלן: "קוריאט"), ליטל שוורץ (להלן: "שוורץ"), אביהו שבת (להלן: "שבת") ומיכל אמדורסקי (להלן: "אמדורסקי")– אמנים ידועים ומפורסמים, איש איש וניסיונו, איש איש והמוניטין שצבר במהלך הקריירה שלו. עוד השתתפו בהצגה ליאור שיקווה (להלן: "שיקווה") ולירז חממי (להלן: "חממי"), שני שחקנים צעירים, שההצגה הייתה בעבורם הניסיון הראשון לאחר שסיימו את לימודי המשחק.

ספינת ההפקה – אם תורשה לי המטאפורה – שטה על פני מים סוערים לכל אורך תהליך החזרות, סערה שהגיעה לשיאה במהלך ההופעות.

עדות לסערות אלה ניתן ללמוד מן העובדה שההפקה הזו – והיא בלבד – סיפקה חומר לשישה הליכים משפטיים שונים לכל הפחות (וזאת בנוסף להליך שלפניי): ת"א 15977-07-13 אלבאום נ' פליי רקורדס ואח' (סכסוך שעניינו תקליטורי ה-DVD של המופע); ת"ק 55576-02-12 אלבאום נ' שמואל (תביעה ותביעה שכנגד מול הבמאי הראשון שנשכר לביים את ההצגה, ופוטר, בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה במסגרת רת"ק 19580-08-12); דמ"ש 39944-06-12 קפניס נ' אלבאום (תביעה שהגישה מנהלת ההצגה לעניין שכרה ותנאים סוציאליים שונים ותביעה שכנגד); ת"ק 586-08-12 עדות נ' אלבאום (תביעת המעצב הגרפי שעיצב את החומרים המודפסים שליוו את ההצגה), תא"מ 43589-06-12 לוי נ' אלבאום ו-ת"א 56626-05-12 לוי נ' אלבאום ואח' (תביעות שהגיש מעצב התפאורה להצגה).

הנה כי כן, נראה כי מספר ההליכים והדיונים שהתקיימו בבתי המשפט ובערכאות השונות בקשר עם ההצגה אינה נופלת (ואולי אף עולה) על מספר הפעמים שבהן עלתה "שודדי הקאריביים" עצמה על בימות התיאטרון.

התביעה שלפניי מורכבת מתביעה ומתביעה שכנגד. בתביעה העיקרית תובעים שני סוכני אומנים – סוכניהם של שוורץ, קוריאט, אמדורסקי ושבת, ושני שחקנים – מוסקונה ושיקווה – תשלומים שונים שלא שולמו להם:

• לשוורץ, קוריאט, אמדורסקי ושבת שולמה התמורה המוסכמת בגין 20 הצגות בלבד, כאשר אין מחלוקת בין הצדדים כי בפועל התקיימו 23 הצגות;

• לאיש מן השחקנים הנ"ל לא שולם תשלום נוסף שסוכם עמם בגין השתתפותם בתקליטור ה-DVD של ההצגה;

• לשיקווה לא שולמה כל תמורה שהיא בגין השתתפותו בהצגות, בחזרות או ב-DVD.

התביעה שכנגד הוגשה נגד הנתבעים – ובהם השחקנים והסוכנים – בטענה לגרימת נזקים, ל"מרד" שחקנים שגרם נזק כלכלי, ובטענה לסירוב להמשיך בהופעות לאחר חופשת חנוכה.

בטרם אגש לניתוח הטענות ולהכרעה בהן, אציין כי ביום 9.12.2013 ניתן פסק דין בתיק זה (כב' השופט ירון גת), וזאת מאחר שאלבאום לא התייצבה לישיבת קדם משפט שהייתה קבועה בתיק. ביום 18.12.2013 הגישה אלבאום בקשה לביטול פסק הדין, בה הסבירה, כי נעדרה מן הדיון מאחר שהיה עליה להימלט לאילת, וזאת לאחר שהתובעים איימו על חייה, והיא חששה כי בדעתם להורגה.

ביום 25.1.2014, לאחר עיון בתגובות הצדדים, קיבלתי את בקשתה של אלבאום לבטל את פסק הדין.

עוד אציין, כי כבר בישיבת 8.7.2014, המלצתי לאלבאום ליטול ייצוג משפטי, והבהרתי לה, כי תתקשה מאוד לנהל את ההליך כשאינה מיוצגת. אולם משבחרה אלבאום להימנע מקבלת ייצוג משפטי – התנהל ההליך כפי שהתנהל, וזאת עד לשלב הסיכומים, שבו הייתה אלבאום מיוצגת. בהקשר זה אציין, כי אלבאום ביקשה להגיש חומר ראיות נוסף לאחר תום דיוני ההוכחות, אולם לאור העובדה כי מדובר בהליך מאפריל 2012, אשר התעכב פרק זמן ניכר באשמת היעלמותה של אלבאום עצמה, ומאחר שאני עצמי הערתי לגב' אלבאום בישיבות המקדמיות בדבר הקושי בניהול ההליך ללא ייצוג משפטי, לא ראיתי לפתוח מחדש את ההליך בסוף חודש אפריל (וראו בקשה 41), באופן שהיה מחייב לחזור לשמיעת ראיות נוספות.

דיון והכרעה

התביעה העיקרית

על עיקר העובדות הנוגעות לתביעה העיקרית – אין מחלוקת למעשה בין הצדדים:

• אין מחלוקת, כי בפועל התקיימו 23 הצגות, וכי חוזיהם של רוב השחקנים מתייחסים לכמות יסודית של 20 הצגות, שמעבר לה – נדרשת אלבאום לשלם תשלום נוסף;

• אין מחלוקת, כי לאיש מן השחקנים לא שולמה התוספת בגין שלוש ההצגות שמעבר ל-20 הראשונות, ואין גם מחלוקת על כך שלשיקווה לא שולם שכרו כלל ועיקר – גם לא בגין 20 ההצגות הראשונות;

• אין מחלוקת, כי לאיש מן השחקנים לא שולמה התמורה המוסכמת בגין ההשתתפות בתקליטור ה-DVD.

אלבאום העלתה שתי טענות עיקריות בנוגע לתשלום החסר:

• מתוך שלוש ההצגות הנוספות, הצגה אחת הייתה "הצגה גנרלית" שאותה התחייבו השחקנים לקיים ללא תשלום במסגרת החוזה, הצגה נוספת הייתה "הצגת מוזמנים" שנועדה למוזמניהם של השחקנים, ועל כן אין לאלבאום חובה לשלם בגינה, וההצגה השלישית, בנס ציונה, הסתיימה בהפסד כלכלי ניכר לאלבאום, בעקבות "מרד" שערכו השחקנים, "מרד" שגרם לנזקים עתידיים ניכרים;

• התנהלותם של השחקנים גרמה לאלבאום נזקים ניכרים, ועל כן – אין הם זכאים לתשלום מעבר למה ששולם להם.

נבחן אפוא כל אחת מן הטענות ביחס לשלוש ההצגות. הטענה להתחייבות ל"הצגה גנרלית" מבוססת על סעיף 3 (ח) להסכם ההתקשרות (ראו לעניין זה הסכם קוריאט, אך הסעיף מופיע בכל החוזים):

"התשלום בעבור ההצגות כולל בתוכו עלויות של כל החזרות ושל חזרה גנרלית אחת, בפני קהל עיתונאים, מוזמנים וקהל קונה כרטיסים למימון עלויות אולם החזרות." (ההדגשה הוספה – ע"י)

ראשית, בעוד אלבאום הקפידה להתייחס בעדותה ל"הצגה גנרלית", ההסכם מדבר על "חזרה גנרלית", ונראה שלא בכדי: מתכתובת שצירפה אלבאום עצמה לתצהירה (נספח 21א לתצהיר אלבאום) עולה, כי לפני תחילת ההצגות בפועל, אכן התקיימה חזרה גנרלית בנוכחות קהל, או כלשונה של אלבאום "הצגה גנרלית":

"מאחר והשנה תרמנו את ההצגה הגנרלית של המחזמר שודדי הקריביים לילדים חוסים וברור שאין מצב שאנחנו לא נזמין אתכם שהייתם איתנו כל הדרך וגם בגלל שלא נשארו מקומות להזמנות של השחקנים והתקשורת, פתחנו הצגה מיוחדת למוזמנים ולאורחים של הקאסט והצוות.

המופע המיוחד יתקיים ביום שלישי הקרוב 27/12 בשעה 18:00 בבית לסין.

לכל אחד ואחת מכם/ן יש הזמנה זוגית ומי שצריך יותר ניתן לרכוש כרטיסי ידיד במחיר 55 ₪.

את ההזמנות צריך לאשר בטלפון..."

כלומר – את ההתחייבות מסעיף 3 (ח) להסכם, קיימו השחקנים בחזרה גנרלית, אולם אלבאום בחרה שלא להזמין לחזרה זו קהל רוכש כרטיסים, אלא לתרום אותה לארגון צדקה. החלטה זו – שהיא ראויה מאוד בהיבט החברתי – ודאי שאינה יכולה לחייב את השחקנים, אשר הסכימו להשתתף בחזרה גנרלית אחת, לא בשורה של הצגות (וראו לעניין זה גם עמ' 378 לפרוטוקול, ש' 6 – 24).

על כן, אני דוחה את הטענה שלפיה לא קמה לאלבאום חובה לשלם בגין אחת משלוש ההצגות הנוספות בטענה שזוהי ה"הצגה הגנרלית" המוזכרת בחוזה.

טענה נוספת שהעלתה אלבאום נוגעת למעמדה של אותה הצגה עצמה – מ-27.12.2011. לטענת אלבאום, היא ביקשה לבטל את ההצגה, מאחר שלא הצליחה למכור כרטיסים בכמות מספקת, אולם השחקנים סירבו לדרישה זו שלה, ודרשו לקיים את ההצגה, שאליה קיבלו כרטיסי הזמנה לקרובים ולחברים.

טענה זו אין בה ולא כלום. אלבאום התחייבה במסגרת ההסכמים להעמיד לרשות כל אחד מן השחקנים בהצגה כרטיסי הזמנה בכמות מסוימת ובמקומות טובים באולם (וראו סעיף 3ו להסכם קוריאט; יוער, כי בחלק מן החוזים, דוגמת חוזהו של מוסקונה, מופיעה הזכות להזמנות לחזרה הגנרלית, לא להופעות החנוכה, וגם מכאן אנו למדים כי החזרה הגנרלית אינה אחת מן ההצגות השוטפות). מהודעת הדוא"ל נספח 21א לתצהיר אלבאום עולה גם, כי בחזרה הגנרלית לא נותרו כרטיסים למוזמני השחקנים. על כן, הייתה על אלבאום חובה לקיים הצגה שבה יוכלו השחקנים לממש את זכותם החוזית. בוודאי שלא ניתן לדרוש מהם לשאת בעצמם בקיום הזכות החוזית, ממש כשם שלא ניתן לדרוש מהם לשלם את משכורותיהם לעצמם.

מעבר לאלה, אפילו סברתי שה"הצגה הגנרלית" היא אחת מההצגות השוטפות, ברי כי במקרה כזה, נכון היה לראות את הצגת המוזמנים (הצגת ה-27.12.11 בשעה 18:00) כ"הצגה גנרלית"), על פי תכליתה. מכאן שגם אילו סברתי (וכאמור – אינני סבור כך) כי אלבאום הייתה זכאית להימנע מתשלום בגין הצגה נוספת פרט לחזרה הגנרלית, ודאי שלא ניתן להלום הימנעות מתשלום בגין שתי הצגות באותו טיעון.

הפועל היוצא הוא, שאני דוחה את טענת אלבאום גם ביחס להצגת המוזמנים.

ההצגה השלישית היא זו שהתקיימה בנס ציונה. ביחס להצגה זו, טענה אלבאום, כי בשל התנהלות השחקנים, ובין היתר – "פגישת הלינץ'" שהתקיימה לפני תחילת ההצגה, ואיומי השחקנים שלא לעלות לבמה, נגרמו לה נזקים כבדים, אשר בגינם אין היא חייבת לשלם את תמורת ההצגה.

גם דינה של טענה זו להידחות. ראשית, אלבאום לא הביאה כל ראייה לנזק שנגרם לה – לא נזק כספי, ולא נזק שאינו ממוני. אולם מעבר לכך: המפיק הוא זה שנושא בסיכון – ונהנה מהסיכוי – להצלחת ההפקה. השחקנים, אנשי הצוות היצירתי מקבלים את השכר שסוכם עמם – בין שההצגה מצליחה ומניבה רווחים ובין שהיא מסבה הפסדים. המפיק אינו יכול לדרוש מהשחקנים לחלוק עמו בסיכון, כאשר אין הוא משתף אותם ברווחיו.

אשר לתשלום בגין הפקת התקליטור – אלבאום לא נתנה כל הסבר מניח את הדעת לסירובה לשלם סכומים אלה, אשר היא התחייבה במפורש לשלם בהסכם. טענותיה לנזקים שנגרמו לה – כאמור – לא הוכחו כלל.

חמורה במיוחד בעיניי התנהלותה של אלבאום בכל הנוגע לשיקווה. מדובר בשחקן צעיר, שהיה באותה העת בוגר טרי של בית ספר למשחק. החוזה שנכרת עמו קובע כי בגין השתתפותו בכל החזרות וב-20 הצגות, כמו גם בגין השתתפותו בצילומי התקליטור – הוא עתיד לקבל סך של 7,000 ₪ ברוטו. מדובר בשכר זעום, שאמור, הלכה למעשה, לאפשר לשחקן להתפרנס במשך כמעט חודשיים ימים. אלא שגם את הסכום הזעום הזה נמנעה אלבאום מלשלם, וזאת אף ששיקווה השתתף בכל החזרות ובכל אחת מ-23 ההצגות.

הניסיון לתלות בשיקווה את "המרד" הנטען מאחורי הקלעים הוא מופרך לחלוטין. בהפקה שמשתתפים בה שחקנים ידועים ומפורסמים, שהשתכרו פי ארבעה, חמישה ויותר משיקווה, האם ניתן לטעון באמת ובתמים כי שיקווה (עם כל חשיבותו להצגה) הוא הגורם שיכול להביא להפסקת ההצגות? דומה כי התשובה לשאלה זו ברורה לכל בר דעת.

במסגרת הסיכומים, עתרו התובעים לקביעה עקרונית בדבר זכאותה של חממי (שנתבעה בתביעה שכנגד, אך לא הגישה תביעה עצמאית מטעמה) לתשלום. אין בידי לעשות כן. מי שלא הגיש תביעה – ואפילו אם הוכיח קיומה של זכות – לא יוכל לקבל סעד, והדברים ידועים ובסיסיים. לא אכחד, כי טוב תעשה אלבאום אם תעשה מאמץ לשלם גם לחממי, וזאת על מנת לחסוך עלויות נוספות, וניהול הליכים מיותרים, שסופם נראה ידוע מראש. עם זאת, משלא הגישה חממי תביעה – אין היא יכולה לקבל סעד במסגרת הליך זה.

הפועל היוצא מהאמור הוא שאני מקבל את התביעה הראשית במלואה.

התביעה שכנגד

אלבאום התייחסה בתביעה שכנגד לנזקים שנגרמו לה – לטענתה – בשל סירובם של השחקנים להמשיך ולהשתתף בהפקות שהוזמנו לאחר חנוכה, וכן בשל הצורך להקדים תשלומים בשל לחץ הסוכנים.

בפתח הדברים אציין, כי שמעתי את עדויותיהם של הסוכנים – ברק ורטפן – ביחס לנסיבות שהביאו את אלבאום למסור שיקים בעיצומן של הצגות חנוכה, ולא שוכנעתי, כי פרשנותם של הסוכנים, שלפיה תשלום בתנאי "שוטף פלוס 30" הותנה במסירת שיקים מעותדים בטרם תחילת ההצגות. עם זאת, הייתה זו אלבאום שבחרה להיענות לדרישות אלה, ובכך נמצאה מסכימה לשינוי החוזה במהלך תקופת קיומו.

ודוק: אלבאום הוכיחה, כי היא יודעת לעמוד על זכויותיה החוזיות, שכן במקרים אחרים פיטרה בעלי מקצוע שסירבו להתאים את התנהלותם המקצועית לדרישותיה (וראו לעניין זה הבמאי נועם שמואל, ת"ק 55576-02-12 שמואל נ' אלבאום). יש לציין, כי במקרה האמור, אישש גם בית המשפט לתביעות קטנות את זכותה של אלבאום לנהל את ההפקה בהתאם להבנתה המקצועית, ובוודאי שכך היה אילו הובאה שאלת החוזים לבחינה שיפוטית.

אלא שאלבאום בחרה – ונראה שבחרה בעיניים פקוחות – שלא להיכנס לעימות עם כוכבי ההצגה: עניין אחד הוא להחליף במאי, אשר גם אם תפקידו חשוב, הוא איננו מהווה את "הפנים" של ההצגה. עניין אחר הוא להחליף כוכבים – לאחר שנמכרו כבר כרטיסים על בסיס התכנית המוצעת, לאחר שהונפקו כרזות ואולי אף לאחר שהוקלטו חלק מן השירים. אלא שקשיים אלה הם חלק בלתי נפרד מעבודתו של המפיק, ומפיק מקצועי צריך לדעת להתמודד גם עם "שגיונותיהם" של הכוכבים שנשכרו כדי לתת צבע וזוהר להפקה.

בידי אלבאום הייתה, אפוא, הבחירה לעמוד על קיום החוזה – אולי במחיר נזק כבד להצגה, עד כדי ביטולה – או להסכים לשינוי תנאי התשלום. אלבאום בחרה באפשרות השנייה, בחירה לגיטימית, סבירה ואולי אף נכונה – אולם אין היא יכולה לאחוז במקל משני קצותיו, ולתבוע כעת, בדיעבד, את נזקיה הנטענים בגין החלטתה.

זאת ועוד. אלבאום הגישה שלל נספחים לתצהיריה: היא צירפה תכתובות דוא"ל ומסרונים עם שחקנים, עם יוצרים, עם מנהלת ההצגה, עם קניינים, עם לקוחות. אולם בכל שלל המסמכים שצורפו, לא צורפו ראיות שיש בהן כדי לכמת את הנזק הנטען, ולאפשר לבית המשפט לשום אותו – אילו סברתי כי אכן נגרם נזק, וכי אכן יש לחייב בגינו את הנתבעים בתביעה שכנגד.

הוכחת הנזק הנטען הייתה מחייבת חשיפה מלאה של חשבונות ההפקה, בצירוף חוות דעת מומחה, שיש בה כדי להצביע על נזקים שנגרמו, על הכנסות שאבדו וכיו"ב. אלה לא הוגשו, וגם במסגרת הבקשה להוספת ראיות – לא הייתה כל כוונה להגיש חוות דעת מומחה. אין לי אלא לקבוע, כי אלבאום לא עמדה בנטל להוכיח את עצם קיומם של נזקים, ובוודאי לא את שיעורם.

טענותיה של אלבאום ביחס לסירובם של השחקנים להמשיך בהפקה לאחר ההצגות שתוכננו לחנוכה אינן יכולות לעמוד. ראשית, ספק בעיניי אם הוראות סעיף 3 (ג) להסכם ההתקשרות, המחייבות את השחקן להמשיך ולהיות זמין למילוי התפקיד מעבר ל-20 ההצגות הקבועות בחוזה – הוא בר אכיפה, בוודאי כך לאחר תקופת חג החנוכה.

שנית – כמו ביתר רכיבי התביעה שכנגד, לא הוכח כי נגרם נזק, וממילא לא הוכח מה שיעורו של הנזק.

עוד יש לציין, כי טענותיה של אלבאום כלפי השחקנים ביחס להתנהלותם בתקופת החזרות אינן יכולות לעמוד, גם משום שאלבאום עצמה הודתה, כי לא השתתפה בחזרות כלל (סעיף 11.7 לתצהיר אלבאום). כל המידע שבידי אלבאום על תקופת החזרות מגיע ממידע שסיפקה לה – לכאורה – גב' יערה קפניס, מנהלת ההצגה (להלן: "קפניס"). אלא שקפניס לא זומנה לעדות מטעם התובעת, אף שלא ניתן להטיל ספק במידת החשיבות שיש לעדותה. הטעם שניתן לכך – העובדה שבין אלבאום ובין קפניס מתנהל הליך משפטי (דמ"ש 39944-06-12) – מסביר מדוע לא פנתה אלבאום לקפניס על מנת לקבל תצהיר שיתמוך בטענותיה, אך אין בכך כדי להסביר מדוע לא עתרה אלבאום לזימונה של קפניס – אשר שימשה "אשת הקשר" בין אלבאום ובין צוות השחקנים, ועל כן – אין חולק כי היא עדת מפתח בהליך זה.

לא ראיתי גם כל ממש בטענות שהעלתה אלבאום על בעיות של זמינות או מוכנות לחזרות, שכן אין חולק, כי ההצגה עלתה בסופן של החזרות כמתוכנן, ומהחומר שצורף עולה גם שזכתה להצלחה לא מבוטלת. על כן, ברי כי גם אם הפר מי מהשחקנים את התחייבויותיו בתקופת החזרות, לא היה בכך כדי לפגוע ב"שורה התחתונה" של ההפקה.

אלבאום טענה גם לעוולה של לשון הרע, שמקורה – בכתבה שפורסמה באתר Ynet ב-9.5.2012, ושבה צוטטו גורמים שונים בהפקה בטענות שאינן נעימות ביחס לאלבאום. גם עילה זו אינה עומדת לאלבאום, ויש לדחותה. איש מן המרואיינים בכתב – פרט למוסקונה – לא הזדהה בשמו. הבאתי קודם את רשימת ההליכים שמנהלת אלבאום בקשר עם ההפקה כדי להראות, שהנתבעים שכנגד בהליך שלפניי אינם יכולים להיחשב, בשום צורה, כיחידים שיש להם ביקורת או טענות כלפי אלבאום. אלבאום לא הוכיחה כי מי מהנתבעים שכנגד אמר לכתב Ynet את הדברים שצוטטו נגדה. הדברים שהובאו מפי מוסקונה, בשמו הופיעו בכתבה כדלקמן:

"אריה מוסקונה סיפר ל-ynet:'היא פיטרה אותי פעמיים והחזירה אותי. יש לי בטן מלאה עליה, אבל אני מעדיף להיות אנושי. קיבלתי את רוב הכסף שהגיע לי, אבל היא עדיין חייבת לי סכום גדול."

דברים אלה, שמוסקונה לא הכחיש שאמר לכתב, חוסים תחת הגנת "אמת בפרסום", שכן אין מחלוקת, והדברים מובאים גם במסרונים שהציגה אלבאום עצמה, כי הוא פוטר מן ההצגה, והוחזר אליה לאחר מכן, וכן אין מחלוקת כי אלבאום שילמה את חלק הארי של שכרו, אולם לא את כולו.

על כן גם התביעה בעילה של לשון הרע – נדחית.

סוף דבר

ההצגה "שודדי הקאריביים – המסע לאי המטמון" יכולה הייתה להיות הצלחה קופתית ואמנותית מרשימה. חברו ליצירתה שחקנים, זמרים ואנשי מקצוע מהשורה הראשונה, אשר למרבה הצער – לא הצליחו לנתב את האנרגיות היצירתיות שלהם למימוש הפוטנציאל שהיה בהצגה.

התרשמותי מהראיות שהובאו לפניי היא, כי ההפקה התנהלה באופן סוער, ללא סדר או שיטה, ומבלי שאלבאום הצליחה להשתלט על הרכב הכוכבים שגייסה להשתתף בהצגה. אפשר שהייתה זו בחירה לא נכונה של צוות העזר; אפשר שהייתה זו אנרגיה לא נכונה בתוך הצוות. כך או אחרת, נראה שאלבאום לא עמדה במשימתו של המפיק, ולא הצליחה להשתלט על צוות היוצרים המפואר שגיבשה. על כך יש להצר.

כאמור, התביעה העיקרית מתקבלת, משאין מחלוקת שהשחקנים הופיעו ב-23 הצגות ולא ב-20, ואף הצטלמו לתקליטור DVD. על כן, ובהתאם לסכומים שהובאו לפניי במסגרת חומר הראיות, אני מחייב את אלבאום לשלם לתובעים כדלקמן:

• לתובעת 1 – איילה ברק (כל הסכומים להלן כוללים מע"מ כשיעורם אז):

  1. בגין יתרת החוב לשלומי קוריאט – 13,566 ₪;

  2. בגין יתרת החוב לליטל שוורץ – 10,150 ₪;

• לתובעת 2 – כחול לבן אומנים ויזמות (2008) בע"מ:

  1. בגין יתרת החוב למיכל אמדורסקי – 10,695 ₪;

  2. בגין יתרת החוב לאביהו שבת – 12,087 ₪.

• לתובע 3 – ליאור שיקווה: אלבאום מסרה בידי שיקווה התחייבות לשלם לו סך של 7,700 ₪ (נספח ד' לתצהיר שיקווה), ואני מחייב אותה לשלם את מלוא הסכום האמור, קרי – 7,700 ₪.

• לתובע 4 – אריה מוסקונה: אלבאום נותרה חייבת למוסקונה סך של 10,012₪.

• בסה"כ לכל התובעים – 64,210 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (29.4.2012) ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה שכנגד נדחית במלואה.

אלבאום תישא בהוצאות התובעים והנתבעים שכנגד כדלקמן:

• הוצאות התובעת 1 והנתבעת שכנגד 1 (איילה ברק )בסך 2,500 ₪;

• הוצאות התובעת 2 והנתבעת שכנגד 2 (כחול לבן אומנים ויזמות (2008) בע"מ בסך 2,500 ₪;

• הוצאות התובע 3 והנתבע שכנגד 3 (ליאור שיקווה) בסך 5,000 ₪;

• הוצאות התובע 4 והנתבע שכנגד 4 (אריה מוסקונה) בסך 2,500 ₪;

• הוצאות הנתבע שכנגד 5 (שלומי קוריאט) בסך 2,500 ₪;

• הוצאות הנתבעת שכנגד 6 (ליטל שוורץ) בסך 2,500 ₪;

• הוצאות הנתבעת שכנגד 7 (מיכל אמדורסקי) בסך 2,500 ₪;

• הוצאות הנתבע שכנגד 8 (אביהו שבת) בסך 2,500 ₪;

• הוצאות הנתבעת שכנגד 9 (לירז חממי) בסך 5,000 ₪;

• הוצאות הנתבע שכנגד 10 (ינאי רטפן) בסך 2,500 ₪.

  בנוסף לסכומים אלה, תישא אלבאום בשכ"ט עו"ד לכל התובעים והנתבעים שכנגד גם יחד בסך 20,000 ₪. הסכומים כולם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

  ניתן היום, ט"ז תשרי תשע"ו, 29 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.