1.בתביעה שלפניי עותר התובע לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לו, לטענתו, בעקבות נשיכה של כלב הנמצא בבעלות הנתבעים.
2.לטענת התובע, יליד X.6.2000, ביום 2.4.2014, בהיותו כבן 14 שנים, תלמיד כיתה ח', כאשר היה בדרכו מבית הספר לביתו, ברח' X במעלה אדומים, זינק עליו לפתע כלבם של הנתבעים, שכניו לרחוב, אשר הסתובב ללא השגחה, תקף אותו ונשך אותו, והוא נפגע בעיקר מנשיכה עמוקה באמת ידו הימנית. התובע טוען כי לאחר מכן ובעקבות האמור הוא פונה באמבולנס לבית החולים הדסה הר הצופים, שם בוצעה תפירה של הפצע, והוא הונחה לקבל שיקום רפואי. התובע טען לנכות צמיתה שנגרמה לו כתוצאה מהאירוע האמור.
3.הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי ככל שהתובע הותקף על ידי כלב, טענה המוכחשת על ידם, הוא הותקף על ידי כלב שאינו שלהם. בנוסף חלקו הנתבעים על שיעור הנזק לו טען התובע.
כן הגישו הנתבעים תביעה שכנגד נגד התובע, בה טענו כי התובע הגיש נגדם תלונה שקרית במשטרה ולווטרינר העירוני, תוך ביצוע עוולות נגדם, בין היתר עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. אולם במהלך ניהול ההליך חזרו בהם הנתבעים מהתביעה שכנגד, וזו נמחקה.
בנוסף הגישו הנתבעים הודעה לצד ג' כנגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ, בה טענו כי ככל שהתביעה תתקבל על צד ג' לשפות אותם מכוח פוליסת ביטוח שרכשו. אולם לאחר שמיעת הסיכומים, הגיעו הצדדים להסכמה על דחיית ההודעה לצד ג'.
4.העדויות הראשיות נשמעו בעל-פה, ובמסגרת זאת נשמעו עדויות ונחקרו בעלי הדין - התובע והנתבעים, ובנוסף מטעם התובע העידו אמו ת', אחיו ג', ושכנה, הגב' פלונית (להלן: פלונית). כן הגישו הצדדים תיקי מוצגים מטעמם.
בנוסף, במסגרת ההליך דנן הגישו הצדדים חוות דעת בתחום האורתופדיה והפסיכיאטריה, ונוכח הפערים בין חוות הדעת מונו מומחים מטעם בית המשפט בתחומים אלה, ועל כך יפורט להלן.
דיון והכרעה
סוגיית החבות
5.בין הצדדים נטושה מחלוקת בסוגיית החבות.
לטענת התובע העדויות והראיות אשר הוצגו מבססות את הטענה כי ננשך בידי כלב, וכן הרים הוא לטענתו את הנטל להוכיח כי הכלב אשר נשך אותו היה כלבם של הנתבעים.
הנתבעים טוענים מנגד כי כלל לא הוכח שהתובע ננשך בידי כלב, ומכל מקום, אם ננשך, לא הרים הוא את הנטל להוכיח כי הנשיכה בוצעה על ידי כלבם, ולא על ידי כלב אחר.
6.למחלוקת בסוגיית החבות יש אפוא שני ראשים: האם התובע כלל ננשך בידי כלב?, וככל שכן - האם ננשך על ידי כלבם של הנתבעים?
ביחס לשאלה הראשונה, האם התובע ננשך על ידי כלב, טען בא-כוח הנתבעים בסיכומיו כי התובע לא הוכיח את "עצם קיומו של אירוע נשיכת כלב הנטען להבדיל מחבלה למשל מנפילה סתם בוואדי" והוסיף "ילד בן 14, אני לא יודע מה היחסים שלו עם ההורים שלו, כן, לא, ראינו שההורים שלו די פושרים לגבי התביעה הזו, ואם חלילה קנו לו אתמול את אותו סווצרט יפה אז הוא לא רוצה להגיד שהוא ננשך סתם, אולי הוא לא רוצה להצטייר כפחדן מול האחים שלו? 101 סיבות למה הוא יכל להפיל את זה על... יש ילדים בני 14 שממציאים סיפורים, ... משיקולים שלהם, חברתיים, מול ההורים, אני לא יודע, לא יודע מה הסיבה שלו להמציא סיפור" (עמודים 44-46 לפרוטוקול הסיכומים). בעניין זה הצביע בא-כוח הנתבעים, בין היתר, על כך שהתובע לא הביא כראיה את הסווצ'רט אותו לבש במועד האירוע, ממנו ניתן היה ללמוד האם אכן ננשך, או תמונה של הסווצ'רט, וכן טען כי בתמונה של הפצע אשר הציג התובע כלל לא רואים סימנים של שיניים. כן נטען כי כיוון שאין עד לנשיכה עצמה, מדובר בעדות בעל דין יחידה, ואף יש ליתן משקל לכך שהתובע היה קטין במועד האירוע. לטענת הנתבעים בנסיבות אלו לא הרים התובע את הנטל להוכיח את גרסתו בדבר אירוע של נשיכת כלב.
איני מוצאת לקבל טענות אלו של הנתבעים, ולטעמי הראיות שהוצגו, ובוודאי משקלן המצטבר, מבססות תשתית מוצקה לטענה כי התובע ננשך בידי כלב, ומובילות למסקנה כי התובע הוכיח טענתו זו.
7.התובע העיד בפירוט על אירוע הנשיכה, אותה זכר בבירור, וסיפר כי "הכלב התנפל על יד ימין שלי. נעל את הלסתות בערך 8 שניות. בשלב הזה אני מאוד מאוד צועק, נסער", וכן סיפר בעדותו כי לאחר שהכלב עזב אותו הוא רץ ואנשים הזמינו פרמדיק של מד"א והוא פונה באמבולנס (עמוד 13 לפרוטוקול). עדותו של התובע על אירוע הנשיכה - עדות אותה מצאתי מהימנה - מתיישבת עם המסמכים "מזמן אמת" אשר הוגשו. כך, במסמכים מחדר המיון נכתב "פנה עקב נשיכת כלב" וכן מצוין כי בבדיקתו פצע של כ5*2 ס"מ מדמם ... לאור גודל פצע הנשיכה, הדימום ואי תפישת הכלב טופל במיון בשטיפה מאסיבית ובחיסון אקטיבי ופאסיבי לכלבת". כן הופנה התובע ללשכת הבריאות המחוזית "לקביעת תכנית לקבלת המשך החיסונים" (נספח 7 לתיק מוצגי התובע).
עוד יצוין כי אמו של התובע העידה כי הפרמדיק שהגיע למקום האירוע התקשר אליה וסיפר לה שבנה הותקף על ידי כלב ומפונה לבית החולים, והתובע שוחח איתה באותו מעמד בטלפון כשהוא "הסטרי וכולו בוכה" ואמר לה "אמא, אמא תקף אותו האסקי, כלב האסקי תקף אותי, נשך אותי ביד, אני הולך למות" (עמוד 100 לפרוטוקול). כן יצוין כי השכנה פלונית העידה "שמעתי צרחות, צעקות של מישהו. יצאתי לגינה, ראיתי ילד צורח וכלב בורח", והוסיפה כי אמנם לא ראתה את הנשיכה אבל ראתה "ילד צורח עם יד מדממת ... וראיתי כלב בורח והבנתי שמשהו קרה עם הכלב, כי שניהם היו באזור הזה הכלב והילד" (עמודים 67-68 לפרוטוקול). כן יצוין כי התובע סיפר על הנשיכה בהודעותיו במשטרה, הודעה מיום האירוע, 2.4.2014, והודעה מיום 7.4.2014, וכן זיהה את הכלב שנשך אותו לטענתו בתחנת ההסגר בה הושם כלבם של הנתבעים (מסמך נ/1א).
דהיינו, לפנינו עדות התובע עצמו על האירוע, הנתמכת בעדותה של פלונית, שהעידה כי שמעה ילד צועק וראתה כלב מתרחק, ובמסמכים מתאריכים סמוכים למועד האירוע. טענת הנתבעים כי התובע, בהיותו בן ארבע עשרה שנים, נפצע באופן אחר (כגון נפילה) ולא בעקבות נשיכה, ובעודו מדמם ופצוע קיבל החלטה מושכלת לשקר לפרמדיק שהוזעק למקום ולאמו בטלפון, וכן לספר סיפור שאינו אמת בבית החולים (ולקבל חיסון בבית החולים וחיסונים נוספים), וכן לספר סיפור שקרי זה במשטרה, בלשכת הבריאות ובתחנת ההסגר, היא לטעמי טענה שאינה מתיישבת עם נסיון החיים והשכל הישר. כן יצוין כי לוּ הפציעה שאירעה לתובע לא היתה נחזית כפציעה כתוצאה מנשיכה של כלב, יש להניח כי היו מבחינים בכך בבית החולים והיה לכך ביטוי במסמכים הרפואיים.
בשים לב לכך, ולצבר הראיות שהונחו לפניי, איני סבורה כי בכך שהתובע לא הביא כראיה את הסווצ'רט שלבש במועד האירוע, או תמונה של הסווצ'רט, יש כדי לגרוע מגרסתו. מסקנתי היא אפוא כי התובע הוכיח שנפגע כתוצאה מנשיכה של כלב. אוסיף ואעיר כי לטעמי העובדה שהנתבעים עמדו גם בסיכומיהם על הטענה כי התובע לא הוכיח שנפצע מנשיכה של כלב - למרות כל הראיות שהוצגו ונשמעו בעניין ותוך שניסו לצייר את התובע כבלתי מהימן - אף מחלישה את גרסתם בכללותה, ועל כך ארחיב בהמשך הדברים.
8.השאלה השניה, והעיקרית, אליה יש להידרש בסוגיית החבות היא האם הוכח שהכלב אשר נשך את התובע הוא הכלב של הנתבעים.
לטענת התובע הוא זיהה את הכלב שנשך אותו ככלבם של הנתבעים, באופן מיידי לאחר האירוע, כעולה מהמסמכים ממועד האירוע. כן טוען התובע כי עדותו נתמכת בעדותה של פלונית, וכן כי עדותם של הנתבעים היתה לא מהימנה, כי התנהגותם לאחר האירוע מחזקת את המסקנה שהנשיכה בוצעה על ידי כלב שלהם, וכי הם לא הוכיחו את טענותיהם ביחס לגדר המקיפה את הבית.
לפי גרסת הנתבעים, במועד האירוע הכלב שלהם, כלב מסוג האסקי סיבירי העונה לשם סימבה, היה בבית עם הנתבעת 2, אשר לא יצאה מהבית לאורך כל היום. לטענתם השער הראשי של הבית היה נעול, ואת הבית והחצר מקיפה גדר בגובה של כשלושה מטרים, ולא היה באפשרותו של הכלב לצאת ולשוטט מחוץ לבית. כן נטען כי התיאור של הכלב שנשך את התובע, כפי שמסר בתלונתו במשטרה ובלשכת הבריאות, שונה מהתיאור של כלבם, שכן לפי התיאור שמסר התובע מדובר היה בכלב גדול לבן, ואילו כלבם בגודל בינוני ובצבע שחור, ולכן הטענה שכלבם הוא הכלב שנשך את התובע אינה יכולה להתקבל.
9.לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בראיות שהגישו הצדדים ובטענותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי במאזן ההסתברויות הוכח שהכלב שנשך את התובע הוא הכלב של הנתבעים.
להלן אפרט נימוקיי.
בעדותו העיד התובע כך: "תוך כדי שאני חוזר הביתה שמתי לב לכלב משוחרר. כלב מסוג אסקי סיבירי, הפרווה שלו לבנה. זה כלב שאני זיהיתי בתור הכלב של משפחת אברהם, אני מכיר אותו כמה שנים אני חי איתם באותו רחוב. זיהיתי את הכלב. הכלב התחיל להתקרב אליי בשביל, בשלב הזה אני צעקתי, לעבר החצר של הבית שלהם, האירוע היה 20-30 מ' מחצר הבית שלהם. חצר אחורית. צעקתי כדי שמשהו יצא החוצה, אולי מישהו מבני הבית היה נוכח, לא יודע ולא ראיתי אף אחד. ... אחרי בערך 8 שניות. הכלב עזב אותי ורץ להמשך השביל לכיוון הבית שלהם. ... בית של משפחת אברהם".
עוד העיד התובע: "שבוע אחרי התקיפה התבקשתי לבוא לתחנת ההסגר, לזהות את הכלב שתקף אותי. בשלב ראשון עמדתי עם אמא שלי, הגעתי איתה לעבר הכלוב, מאוד פחדתי לגשת, הייתי מאד נסער. הכלב היה בשכיבה מכונס בתוך עצמו בכלוב. היה לי קשה לזהות אותו. לא רציתי להאשים ולתת מילה שלי במשהו שאני לא בטוח ב-100%. ולכן בשלב הראשון, אני אמרתי שקשה לי לזהות את הכלב, הכלבים האסקי סיבירים מאוד דומים מאוד אחד לשני. לא רציתי לתת מילה על משהו שאני לא בטוח. אז אחרי שהיה לי קצת קשה לזהות את הכלב בהתחלה, הוטרינר הפציר בי, לנסות ולזהות. הגעתי שוב לכלוב, בשלב הזה הכלב הזדקף, קם והיה זקוף כבר לא שכב במרכז הכלוב, אני זהיתי אותו בבירור, הוא כלב של משפחת אברהם. זיהיתי אותו בבירור ב-100% זה הכלב שנשך אותי ואני מכיר את הכלב כבר שנים".
כן הוסיף התובע כי לפני האירוע ראה את הכלב "כמעט כל יום. זה כלב שנמצא לרוב בחצר. שאני נכנס לרחוב, הוא לרוב עולה לשער ונובח. אני רואה את הפנים שלו כמעט כל יום", כי הכלב היה בבית השכנים "לפחות שנתיים לפני האירוע", וכי מיד לאחר האירוע אמר לאמו בשיחת טלפון, מהטלפון של הפרמדיק, כי "האסקי סיבירי של משפחת אברהם הוא זה שנשך אותי" (עמודים 12-14 לפרוטוקול).
בחקירתו לא הכחיש התובע שלכלבים המשתייכים לגזע ההאסקי סיבירי דמיון זה לזה, ובין היתר בשים לב לכך יש קושי לזהות את הכלב הקונקרטי בתמונה שהוצגה לו, אך הוסיף "כשאני רואה אותו בעיניים דרך גדר כל יום, אם אני עכשיו אבוא איתך לבית משפחת אברהם אני אזהה את הכלב הזה בוודאות" (עמודים 28-29 לפרוטוקול).
דהיינו, לפי עדותו של התובע הוא הכיר היטב את המראה של הכלב של שכניו, אותו ראה מדי יום תקופה ארוכה, וכאשר התרחשה הנשיכה מיד זיהה אותו באופן וודאי ככלב זה.
10.גרסתו זו של התובע, כי זיהה באופן ברור ומיידי את הכלב שנשך אותו ככלבם של הנתבעים, נתמכת בראיות הבאות:
א. אמו של התובע העידה כי בשיחה הראשונה של התובע איתה, ממקום האירוע ובנוכחות הפרמדיק, אמר לה התובע כי ננשך בידי הכלב האסקי של השכנים (עמוד 100 לפרוטוקול).
ב. בבית החולים, אליו הגיע התובע מיד לאחר אירוע הנשיכה, תועד מפיו של התובע "פנה עקב נשיכת כלב, לדבריו מכיר את הכלב - שייך לאחר השכנים" (נספח 7 למוצגי התובע).
ג. בהודעה במשטרה אותה מסר התובע ביום האירוע, 2.4.2014, אמר: "בא מולי כלב לבן מסוג אסקי סיבירי, הוא היה לבד, אני מכיר את הכלב הזה הוא שייך למשפחה שגרה ברח' X מול בית הכנסת ... הכלב הזה שייך לאשה שגרה ברח' X זאת הוילה הראשונה מול בית הכנסת, הטלפון של בעלת הכלב ... אני מכיר [א]ת הכלב הזה אני בטוח שזה הכלב של הדיירים בדקל 3 ... אני לא יודע מה השם של בעלי הבית" (נספח 4 למוצגי התובע).
גם בהודעתו הנוספת במשטרה, מיום 7.4.2014, ציין התובע כי הכלב נמצא אצל אותה משפחה שנתיים ולשאלה האם הוא בטוח שזה הכלב של אותה משפחה השיב "כן בטח, אני מזהה אותו אני עובר שם ארבע פעמים ביום זה כלב ביתי מטופח ומסורק", וכי אין לעוד אנשים ברחוב כלב דומה (נספח 6 למוצגי התובע).
ד. התובע זיהה את הכלב שנשך אותו ככלבם של הנתבעים גם בתחנת ההסגר בה הושם הכלב (מוצג נ/1א, וראו עדותו, בה סיפר כי נמנע מלקבוע שזה הכלב שנשך אותו כאשר הכלב ישב, וזיהה אותו רק אחרי שהזדקף ונעמד, עמוד 13 לפרוטוקול).
ה. לפי עדות הנתבעים כשעה-שעה ורבע לאחר אירוע הנשיכה, אחיו של התובע, ג', הגיע לביתם ואמר לנתבעת כי כלבם נשך את אחיו (עמודים 120, 143 לפרוטוקול).
11.העובדה שהתובע זיהה את הכלב שתקף אותו ככלבם של הנתבעים באופן מיידי, ומסר אמרה בעניין גם בבית החולים, היא נתון בעל משקל רב, התומך באמינות גרסתו, "זאת, מן הטעם שהאמרה מהווה תגובה ספונטנית מיידית לאירוע מרגש או מסעיר, בנסיבות שאינן מקיימות יסוד לחשש כי האמרה היא כוזבת" (ראו: ע"א (מחוזי ירושלים) 9592/06עאצי נ' עאצי, פסקה 4 (5.9.2007)), וכיוון שמדובר ב"גרסה אותנטית, שנמסרה בזמן אמת, בקשר עם קבלת טיפול רפואי, בטרם היה לנפגע סיפק לשקול אם גרסה זו גם תיטיב עימו" (ראו: ע"א (מחוזי ירושלים) 11078/07 סבג נ' וקסלר, פסקה 5 (26.5.2008)). בענייננו יש ליתן משקל בהקשר זה גם לכך שעת מסר התובע את הגרסה הראשונית הוא היה שרוי בכאב, מה שמקטין את האפשרות כי תכנן לספר גרסה שקרית, וכן לכך שמדובר בקטין, ולכן קשה לחשוב שעת פגש את הפרמדיק והגיע לבית החולים, תכנן הגשת תביעה נגד הנתבעים (השוו: ת"א (מחוזי חיפה) 6104-11-17 פלוני נ' רפת בערבה בע"מ, פסקה 14 (18.1.2021)).
הנה כי כן, הוכח כי התובע ננשך בידי כלב, וכי התובע זיהה באופן מיידי את הכלב שנשך אותו ככלבם של הנתבעים.
אוסיף כי נוכח כל האמור לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים בכתב ההגנה, לפיה גרסת התובע כי הכלב שנשך אותו היה כלבם היא "גרסה כבושה שקרית ומאוחרת, כפי שנטענה ככל הנראה ב'הוראות' הוריו אשר חיפשו 'כיס עמוק' להוצאת כספים, שינה לפתע התובע את גרסתו וטען כי ננשך דווקא על ידי כלבם של הנתבעים" [ההדגשה במקור]. כאמור, מהראיות עולה בבירור כי גרסת התובע היתה גרסה שהועלתה על ידו באופן מיידי, והוא חזר על כך באותו היום בבית החולים ובמשטרה וכן זיהה את הכלב בתחנת ההסגר. יודגש כי לזיהוי מיידי זה של התובע, באופן אותנטי המגובה במסמכים מזמן אמת, יש ליתן משקל משמעותי (השוו למשל: ת"א (שלום חיפה) 19396/06 י. ד. (קטין) נ' ארמוזה, פסקה 13 (22.10.2009)).
12.אוסיף ואציין כי הזיהוי של התובע את הכלב ככלבם של הנתבעים היה לפי עדותו על יסוד מראהו, לאחר שראה אותו לדבריו מדי יום בעוברו ליד החצר של שכניו. כן העיד התובע כי האירוע התרחש כמה מטרים מביתם של הנתבעים (עמוד 1 לפרוטוקול), וכי לאחר הנשיכה ראה את הכלב רץ לשביל שמוביל לבית הנתבעים (עמודים 13, 24 לפרוטוקול).
עוד יצויין כי טענות התובע ביחס למיקום האירוע, קרוב לבית הנתבעים, וביחס לכך שהכלב רץ לכיוון בית הנתבעים לאחר האירוע נתמכות בעדותה של פלונית, השכנה, אשר העידה כי האירוע התרחש מול גינת ביתה, משם שמעה את הצעקות, כשלושה-ארבעה מטרים מגינת ביתה; העידה "היה נראה לי שזה הכלב של השכנים, אני מכירה את הכלב מהגינה" ... "זה הכלב היחיד שאני רואה מולי מהגינה", דהיינו כי מגינת ביתה היא רואה את חצר בית הנתבעים, והמשמעות היא שהאירוע התרחש גם לגרסתה סמוך לבית הנתבעים; וכי לאחר האירוע הכלב רץ ימינה ולכיוון בית הכנסת, כלומר לכיוון ביתם של הנתבעים (עמודים 67-69 לפרוקטול). יצוין כי דומה שבעדות זו יש כדי ליתן מענה לטענות שהעלו הנתבעים לעניין פערים נטענים בגרסאות התובע ביחס למיקום האירוע, האם אירע בתוך שכונת המגורים או בוואדי, ולחזק את הגרסה כי האירוע אירע בתוך השכונה וסמוך לבתים.
13. עוד סבורה אני כי עדותה של פלונית מחזקת את טענות התובע בדבר זיהוי של הכלב ככלבם של הנתבעים, לא רק בנוגע למיקום האירוע.
פלונית העידה כאמור כי היא שמעה צעקות, יצאה לגינה - הנמצאת מול גינת ביתם של הנתבעים - ועוד העידה "ראיתי ילד צורח וכלב בורח. הכלב ברח לכיוון בית הכנסת, והיה נראה לי שזה הכלב של השכנים, אני מכירה את הכלב מהגינה". עוד העידה פלונית כי "לשכנים שברדיוס שלי לא היה כלב כזה נוסף, כלומר לאחרים", וכי כלבם של הנתבעים "זה הכלב היחיד שאני רואה מולי מהגינה מאז שהוא שם ומאז שאני גרה שם" (עמודים 67-69 לפרוטוקול). לשאלת ב"כ הנתבעים האם יכול להיות שזה היה האסקי סיבירי אחר "סתם האסקי של שכן", השיבה פלונית "יכולה להיות אבל אני מסבירה לך שאין לאף שכן אחר האסקי כזה" (עמוד 71 לפרוטוקול).
הנתבעים טענו כי עדותה של פלונית מחלישה את גרסת התובע, שכן כאשר נשאלה בידי ב"כ הנתבעים "אז את לא יכולה להגיד לי בוודאות שדווקא זה הכלב שלהם האסקי בורח", השיבה "אני ממש לא יכולה להגיד שזה דווקא שלהם. אני אומרת שראיתי סיטואציה של כלב האסקי בורח ימינה וילד צורח מדמם מולי", ולשאלה "ולא את הכלב שלהם, את לא יכולה להגיד לי שזה שלהם ולא האסקי אחר" השיבה "אני לא יכולה להגיד שזה שלהם. עוד פעם, זה הכלב היחיד שרץ לכיוון הזה אוקי? ונראה כזה" (עמוד 71 לפרוטוקול). אולם לא ניתן לקרוא תשובות אלו במנותק מהעדות בכללותה, ממנה עולה כי פלונית סברה כי הכלב שראתה הוא כלבם של הנתבעים, על יסוד מראהו כפי שהכירה היטב (כאמור היא העידה כי היא רואה את כלב הנתבעים בחצר בית הנתבעים מולה מגינת ביתה), ומכאן כי אם היה מדובר בכלב מסוג שונה או בצבעים שונים או בגודל שונה - כפי שטוענים הנתבעים - היא היתה מבחינה בכך; מקום הימצאו (ליד בית הנתבעים) והכיוון אליו ברח (לכיוון בית הנתבעים); וכן ידיעתה כי לא היו כלבים מסוג זה לשכנים אחרים ברחוב, והעובדה שבהגינותה השיבה כי אין לה יכולת לקבוע בוודאות כי מדובר היה בכלבם של הנתבעים אינה מבטלת את האמור, אשר יש בו לטעמי משום חיזוק לגרסת התובע.
אוסיף כי דבריה של פלונית כי ברחוב מגוריהם לא היו לשכנים אחרים כלבים מסוג האסקי סיבירי, עלתה גם בעדותו של אחיו של התובע שהעיד כי "זה האסקי סיבירי היחיד" ברח' X וברחוב X, ו"אין עוד האסקי סיבירי ברדיוס של הרחוב" (עמודים 91-92 לפרוטוקול), וגם בעדות אמו של התובע (עמוד 100 לפרוטוקול). כמו כן, כבר בהודעתו של התובע במשטרה מסר הוא כי אין לעוד אנשים ברח' X כלב דומה (נספח 6 לתיק מוצגי התובע).
14.לאורך ההליך ובסיכומיהם טענו הנתבעים כי ניתן ללמוד על כך שהכלב שנשך את התובע, לטענתו, אינו כלבם, מכך שהתובע תיאר את הכלב שנשך אותו ככלב בצבע לבן, ואילו הכלב שלהם הוא בצבע שחור.
בעניין זה הפנו הנתבעים לכך שבהודעת התובע במשטרה מיום 2.4.2014 אמר הוא כי הכלב "כלב לבן מסוג אסקי סיבירי", ולכך שבדו"ח לשכת הבריאות נכתב "כלב גדול - לבן - עם עיניים כחול".
עיון בכלל החומר ובעדויות, וכן בתמונה שהגיש התובע ובתמונה שהגישו הנתבעים, מלמד כי צבעו של הכלב אינו אחיד, בהתאם לתכונות של הגזע אליו הוא משתייך. בהודעתו של התובע במשטרה מיום 7.4.2014 כאשר התבקש התובע לתאר את הכלב השיב "יש לו פרווה בצבע אפור לבן, אוזניים עומדות ועיניים כחולות. הרוב שלו לבן עם גוונים של אפור" (נספח 6 למוצגי התובע). כאשר התבקשה הנתבעת לתאר את כלבה בחקירתה במשטרה השיבה "כלב שחור עם קצת אפור עם עיניים כחולות, כפות הרגליים שלו בז'" (נספח 5 למוצגי התובע).
דברים דומים עלו בעדויות שלפניי. כך אמר התובע בעדותו: "נכון, יתכן ואמרתי כמה פעמים שהכלב הפרווה שלו לבנה. זה כלב אסקי סיבירי, זה כלב עם פרווה בצבעים מעורבים. הפרצוף שלו לבן, החזה שלו לבן, הידיים שלו לבנות. הגב שלו שחור. הזנב שלו בצבעים מעורבים. שאר הפינות או אפור או לבן, הכלב שלו הצבעים שלו מעורבים. אני אמרתי לבן, כי אני מפרש את זה, שבקשו ממני לתאר לפרטי פרטים את הכלב, אני אתאר את החלקים השונים של הגוף שלו כל אחד מהצבע שלו" (עמוד 13 לפרוטוקול), ושב על הדברים: "יתכן ואמרתי מספר פעמים גם לבן. אם יבקשו ממני לתאר את הכלב לפרטי פרטים אני אגיד בדיוק איפה הוא לבן, איפה הוא לא לבן, איפה הוא אפור, איפה הוא שחור וכולי, מבחינתי כששואלים אותי מה הכלב, אני אומר האסקי סיבירי לבן" (עמוד 40 לפרוטוקול). הנתבעת העידה כי מרבית הכלב שחור, אך ציינה כי "הוא שחור עם אפור ונגיעות של בז' בוודאי" (עמודים 151, 162 לפרוטוקול).
כן הגישו הצדדים תמונות של הכלב של הנתבעים. התובע הציג תמונה חזיתית של הכלב (נספח 1 למוצגי התובע), בה נראים בעיקר הפנים והרגליים הקדמיות של הכלב. בתמונה זו הפנים והרגליים הקדמיות לבנות, הבטן נראית מעורבת, והמצח והגב נראים שחורים. הנתבעים הגישו גם הם תמונה של הכלב (סומנה נ/2א), תמונה בה הכלב נראה בקטן יחסית ומן הצד. בתמונה זו ניתן להתרשם כי הפנים והרגליים הקדמיות לבנות וגופו כהה ברובו (מעורב או שחור).
מן האמור עולה כי לא נכון יהיה לתאר את הכלב כ"לבן" (כפי שצוין בחלק מהמסמכים), אך גם לא נכון יהיה לתארו כ"שחור" (כפי שציינו הנתבעים בכתב ההגנה). עם זאת יש ליתן משקל לכך שכבר בדברי התובע במשטרה תיאר הוא את הכלב כבעל צבעים מעורבים, וכן יצוין כי מהתמונות עולה כי החלק הקדמי של הכלב לבן, כך שבמבט חזיתי ועל פניו זה נראה כי זה הצבע הבולט (ואפנה לתמונה הסרוקה בצבע, נספח 1 למוצגי התובעים). כן אעיר בהקשר זה כי התמונה הברורה והגדולה יותר, של פניו של הכלב, הוגשה דווקא בידי התובע, וצולמה לפי הטענה ברחוב (עמוד 30 לפרוטוקול הסיכומים). נראה כי אם הנתבעים ביקשו לחלוק על תמונה זו, ולהוכיח כי המראה הכולל של הכלב אינו יכול בשום פנים להתיישב עם התיאור של הכלב שמסר התובע היה מצופה שיגישו הם, כבעלי הכלב, תמונות ברורות של הכלב, מלפנים ואף מזוויות שונות, והעובדה שבחרו להגיש תמונה אחת, חשוכה, בה דמות הכלב מצולמת כשהיא קטנה יחסית לתמונה, ומן הצד (נ/1 ו-נ/2א) אומרת דרשני, ומכרסמת בטענתם כי התובע לא תיאר את הכלב שנשך אותו באופן שיכול להתיישב עם התיאור של כלבם.
לאמור אוסיף כי פלונית תיארה את הכלב שראתה בורח כבעל צבעים מעורבים, "אפור לבן שחור אפור" ... "האסקי נראה כמו האסקי. אפור, שחור לבן" (עמודים 67-68 לפרוטוקול), מה שמתיישב עם הצבעים של הכלב דנן.
15.כן אציין כי התובע תיאר את הכלב, במשטרה ובלשכת הבריאות, כבעל עיניים כחולות, וכך עולה גם מן התמונות. בחקירתו ניסה בא-כוח הנתבעים לבלבל את התובע ביחס לצבע עיניו של הכלב (כאשר שאל אותו האם ייתכן שתקף אותו כלב עם עין חומה), אך הוא עמד על הטענה שלפי זכרונו הכלב שתקף אותו היה בעל עיניים כחולות (עמודים 43-44 לפרוטוקול).
עוד יוזכר כי כפי שצוין לעיל התובע זיהה את הכלב של הנתבעים בתחנת ההסגר ככלב שתקף אותו (מוצג נ/1א), והדבר מלמד כי לא סבר גם באותו שלב כי הכלב שתקף אותו כולו לבן, וגם לאותו זיהוי ממועד הסמוך לאירוע יש ליתן משקל.
בנוסף אעיר כי הנתבעים טענו שלכלב שלהם סימן היכר ייחודי של משולשים מתחת לעין, וכי מעדות התובע עלה כי הוא לא שם ליבו לכך. אולם כאמור הנתבעים לא הגישו תמונה ברורה של הכלב ממנה ניתן ללמוד על קיומו של סימן ייחודי ובולט על פניו של הכלב שלהם, כמו גם תמונות של כלבים אחרים מאותו סוג המלמדים כי מדובר בסימן ייחודי כטענתם (וראו טענת ב"כ התובע בעניין, עמוד 25 לפרוטוקול הסיכומים).
16.על מנת לתמוך בטענתם של הנתבעים לעניין זיהויו של הכלב בידי התובע, הגישו הנתבעים תמונות, המלמדות לטענתם כי בקרבת מקום מגוריהם מסתובבים כלבים משוטטים, ותמונות מקבוצת וואטסאפ במעלה אדומים בהן פורסמו הודעות על כלבים שנמצאו וכנראה אבדו לבעליהם (מוצג 1 למוצגי הנתבעים, הוגש בצבע בדיון סומן נ/3).
איני סבורה כי בתמונות שהציגו הנתבעים יש כדי לכרסם בראיות התובע, כטענתם.
ראשית, בכל הנוגע להודעות בקבוצת הוואטסאפ בדבר כלבים שאבדו, לא נטען, וממילא לא הוכח, שאלו פורסמו במועד הסמוך לאירוע דנן, וכן לא הוכח כי המקום בו נמצאו הכלבים סמוך למקום האירוע דנן (וראו טענות התובע, עמודים 27-28 לפרוטוקול הסיכומים). האפשרות שבאותו היום בו התרחשה הנשיכה, כלב האסקי סיבירי אבד לבעליו והגיע לרחוב בו מתגוררים הצדדים, נותרה כאפשרות תיאורטית שאין לה עוגן ראייתי.
שנית, הנתבעים טענו כי יתר התמונות שהציגו הן תמונות של כלבים משוטטים (ראו הגדרת מוצג 1 לתיק מוצגי הנתבעים). יש להזכיר בעניין זה כי התובע סיפר במשטרה כי זיהה את הכלב שנשך אותו ככלבם של הנתבעים, בציינו "זה כלב ביתי מטופח ומסורק" (הודעה במשטרה מיום 7.4.2026, נספח 6 למוצגי התובעים), וגם בעדותו העיד כי הכלב שתקף אותו היה מטופח (עמוד 41 לפרוטוקול). הטענה כי התובע פגש בכלב משוטט ולא בכלבם של הנתבעים, אינה מתיישבת עם תיאור זה.
בנוסף, בחלק מהתמונות שהוצגו ניתן לראות אדם ליד הכלב או רצועה, כך שנראה כי כלל אין מדובר בכלב משוטט (וראו תשובות הנתבע, עמודים 122-123 לפרוטוקול), וגם לגבי יתר התמונות לא ניתן לקבוע כי אכן מדובר בכלב משוטט (שכן ייתכן ובעליו של הכלב נמצא במרחק מה ממנו ולא מופיע בתמונה).
שלישית, הנתבעת טענה בעדותה כי ברחוב X יש כלבים משוטטים (עמוד 145 שורות 27-30 לפרוטוקול). אולם כעולה מהאמור איני סבורה כי בתמונות שהוגשו, כפי שהוגשו, יש כדי להוכיח טענה זו. כן יצוין כי הנתבעים לא הביאו עד מטעמם שיתמוך בטענה כי באזור יש כלבים משוטטים בכלל, וכלבים משוטטים מסוג האסקי סיבירי בפרט. לעומת זאת פלונית העידה כי אין ברחוב כלבים משוטטים, ואף הוסיפה "אין מצב שכלבים משוטטים" (עמודים 68-70 לפרוטוקול). כן אציין כי לשאלות שנשאל התובע בעניין השיב הוא כי ברחוב המגורים שלהם אין כלבים משוטטים, אלא רק במרחק גדול יותר לכיוון הוואדי, שם יש מושבות של בדואים, וכי לא ראה כלב האסקי סיבירי משוטט באותו רחוב (עמודים 31-37 לפרוטוקול) (וביחס לציטוט של ב"כ הנתבעים בסיכומיו מעמוד 37 לפרוטוקול, הרי שהציטוט שהובא חלקי, ומהקשר הדברים ניתן ללמוד כי בשורות 3-10 חלה טעות בשמות הדוברים, כך שהדברים שמיוחסים לתובע נאמר על ידי ב"כ הנתבעים, וההפך).
הנה כי כן, הנתבעים לא הוכיחו כי במקום בו אירעה הנשיכה יש כלבים משוטטים בכלל, וכלבים מסוג האסקי סיבירי בפרט. כמו כן, הנתבעים לא טענו ולא הוכיחו כי בבעלות דיירים אחרים ברחוב מגוריהם או ברחוב סמוך כלב מסוג האסקי סיבירי, או כי באותו היום נמצא בקרבת מקום כלב מסוג זה. לעומת זאת התובע ועדיו העידו כי ברחוב דנן אין לשכנים אחרים כלב מסוג האסקי סיבירי וכי אין ברחוב כלבים משוטטים, ומהודעת התובע במשטרה אף עולה כי זיהה את הכלב שנשך אותו ככלבם של הנתבעים בין היתר נוכח ההיכרות שלו איתו כ"כלב ביתי מטופח ומסורק", כלומר לא כלב משוטט.
17.טענה נוספת שהעלו הנתבעים בכתב ההגנה היא כי ביתם "מוקף בגדר של כשלושה מטרים עם שער נעול שנסגר מאליו ומצויד במערכת אינטרקום", כך שכלבם לא יכול לצאת לבדו ממתחם הבית, ולפיכך אין בסיס לטענה שכלבם הסתובב חופשי ונשך את התובע. לתמיכה בטענתם כי ביתם מוקף בגדר בגובה של כשלושה מטרים צירפו הנתבעים תמונה של חלק קטן של גדר ביתם (מוצג 3 לתיק מוצגי הנתבעים, נסרק בצבע נ/1).
איני סבורה כי הנתבעים הוכיחו את טענתם זו.
מחקירתם של הנתבעים עלה כי אופן הצגת הדברים בכתב ההגנה היה לא מדוייק. כאשר נשאל הנתבע האם כל הבית מוקף בגדר בגובה שלושה מטרים, השיב כי החצר מחולקת לשני מפלסים, וכי בצד הפונה לכיוון רחוב X יש חומות שמגיעות לשלושה מטרים בערך, ואילו בחלק השני יש חומה של מטר וחצי ועוד קני סוף שמוסיפים עוד חצי מטר. עם זאת נטען כי בין המפלסים יש שער נעול, וכי הכלב נמצא במפלס העליון (עמוד 116 לפרוטוקול). הנתבעת העידה אף היא כי בחצר שני מפלסים, שביניהם חציצה, וכי ככלל לא נעשה שימוש במפלס התחתון (עמוד 153 לפרוטוקול).
ב"כ התובע הציג בדיון תמונה של השער והגדר בחלק האחורי, התחתון (סומנה ת/2), ממנה עולה כי בחלק האחורי יש שער ברזל בגובה שנחזה כסטנדרטי, עם ידית רגילה, ועל פי גובה הידית של הדלת לא נראה כי הגדר וקני הסוף הם בגובה של שני מטרים (ובוודאי לא של שלושה מטרים). הנתבעים לא הציגו בעניין זה מדידה כלשהי של גדר ביתם, ואף לא תמונה המלמדת על חציצה הקיימת בתוך החצר עצמה בין המפלסים, וממילא לא על גובהה של אותה חציצה נטענת. עוד יצויין כי בהודעתה במשטרה אמרה הנתבעת "הבית שלי מגודר, יש לי דלת פלדה עם ידית, ומבחוץ אין ידית" (נספח 5 לתיק מוצגי התובע), ולא סיפרה על השער הנוסף בחלק האחורי, וכאמור גם בכתב ההגנה התייחסו הנתבעים רק לגדר בצד הקדמי של הבית, והתמונה שצירפו היא תמונה של חלק מאותה גדר בלבד.
ב"כ הנתבעים טען בהקשר זה כי היות שהנטל להוכיח את התביעה מוטל על התובע, הוא לא נדרש להגיש תמונות ומדידות בעניין. ואולם, ככלל בעל דין נדרש להוכיח את הנושאים הנחוצים לו במשפט, וצד הטוען לקיומה של עובדה מסוימת יחויב בהוכחתה (גיא שני חזקות רשלנות - העברתנטל ההוכחה בדיני נזיקין 30 (2011)). היות שהטענה כי הבית מוקף בגדר בגובה של כשלושה מטרים הועלתה על ידי הנתבעים בכתב ההגנה, הנטל להוכיח טענה זו מוטל היה עליהם, מה גם שמדובר בנכס בשליטתם המלאה והם היו יכולים בקלות להציג תמונות הממחישות את מבנה החצר והגדרות ואת מידותיהם. כעולה מן האמור הנתבעים לא הוכיחו טענה זו, הגישו תמונה של חלק קטן מגדר הבית בלבד (ואין בתמונה חלקית זו ללמד שהבית כולו מוקף בגדר גבוהה, השוו: ע"א (מחוזי מרכז) 27520-01-11 אגרנט נ' אבן (13.11.2011) (להלן: עניין אגרנט)); אישרו בחקירתם שאין בנמצא גדר בגובה הנטען המקיפה את הבית כולו; ובנוסף על פי התמונה שהגיש התובע (ת/2) נראה כי הגדר בחלק האחורי נמוכה באופן משמעותי מהנטען בידי הנתבעים. עוד אעיר כי ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו כי מעדות התובע עולה כי הוא לא הכחיש כי הכלב לא יכול היה לצאת גם מהחלק הנמוך של הגדר, אולם ראו תשובות התובע בחקירתו, עמודים 63-65 לפרוטוקול. כן אוסיף כי העובדה שהנתבעים בחרו להציג תמונה לא מדוייקת בכתב ההגנה אומרת דרשני אף היא, ומעלה את הרושם כי נעשה נסיון להציג מצג המרחיק את הנתבעים מהאירוע תוך אי דיוק בעובדות. בכך אף יש לכרסם בגרסת הנתבעים ולהקרין על מהימנותם.
18.התובע מוסיף וטוען כי חיזוק לגרסתו נמצא גם בהתנהלותם של הנתבעים לאחר האירוע. בעניין זה טוען התובע כי מיד לאחר אירוע הנשיכה הגיע אחיו לבית הנתבעים וביקש לראות את כלבם), אך הנתבעת לא שיתפה פעולה ולא הכניסה אותו לביתה (ראו עדות אחיו של התובע, עמודים 85-87 לפרוטוקול). עוד טוען התובע כי גם העובדה שלאחר שהנתבעים ידעו כי התובע ננשך וכי הוא טוען כי ננשך על ידי כלבם, לאחר שהגיעו לביתם אחיו וכן פקח עירוני, הם לא מצאו לנכון ליצור כל קשר עם הוריו (לשם הכחשת המיוחס להם ואולי אף הבעת אמפתיה), היא התנהגות לא סבירה, המחזקת את הסברה שמדובר היה בכלב שלהם.
הנתבעים טוענים מנגד כי אחיו של התובע הגיע לביתם סמוך לאירוע והנתבעת הציעה לו להכנס לביתם, אך הוא בחר שלא להכנס (ראו עדות הנתבעת עמודים 143, 147-148 לפרוטוקול).
בעניין זה אציין כי טענת התובע כי אין זה סביר שאחיו הגיע לבית הנתבעים כדי לראות את הכלב אך לבסוף סירב להכנס לבית הנתבעים, אכן מעוררת סימן שאלה, שכן גרסת הנתבעים בעניין פחות מתיישבת עם הגיונם של דברים, אולם מכל מקום לטעמי גם אם לא יינתן משקל לטענות התובע בדבר התנהלות הנתבעים, הציג הוא די ראיות התומכות בטענותיו, הכל כמפורט לעיל.
19.לכל האמור יש להוסיף, כי על פי התרשמותי הישירה מן התובע ומעדותו, מצאתי כי התובע מהימן ורכשתי אמון בגרסתו. בין היתר אציין כי התרשמתי שהתובע לא העיד תוך הפרזה (גם בסוגיית החבות וגם בסוגיית הנזק), וכי לא ביקש להאדיר את הדברים, ובנוסף עדותו השתלבה עם עדויות יתר העדים מטעמו ועם המסמכים מזמן אמת. לעומת זאת ההתרשמות היא כי הנתבעים עשו מאמץ להרחיק מעצמם את האירוע, ולשם כך העלו גם טענות שאינן מתיישבות עם הראיות (למשל כי התובע כלל לא ננשך), וטענות לא מדוייקות ושהרושם שעלה מהן הוא נסיון הגזמה (למשל לעניין גובה גדר הבית, או הטענה כי גרסתו של התובע היא גרסה כבושה ומאוחרת).
בהקשר זה אציין כי הנתבעים טענו כי גרסת התובע היתה לא מהימנה נוכח סתירות ואי דיוקים נטענים עליהם עמדו בסיכומיהם. אולם איני סבורה כי הנתבעים הצביעו על סתירות בסוגיות מהותיות או על אי דיוקים היורדים לשורשם של דברים, אשר יש בהן לפגום במהימנות הגרסה בכללותה. כן איני סבורה כי בעובדה, עליה הצביעו הנתבעים, בדבר אי הגשת כתב אישום נגדם מחמת היעדר ראיות מספיקות, יש כדי להטות את הכף בענייננו למסקנה שונה, בשים לב לתשתית הראייתית שהונחה לפניי.
כן אציין כי הנתבעים טענו שבכל הנוגע לאירוע הנשיכה עדות התובע היא עדות בעל דין יחידה ואף עדות של קטין (כיוון שהיה קטין במועד האירוע), וכי מטעם זה נדרש לה סיוע. ואולם, התובע לא היה קטין במועד העדות, ומכל מקום עמדתי לעיל על הראיות הנוספות שהוצגו, המהוות לטעמי סיוע לגרסתו (ובוודאי שהנימוקים לעיל מהווים הנמקה כדרישת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, אליו הפנו הנתבעים).
עוד אציין כי לא נעלם מעיני שמטענות ועדויות הצדדים עולה כי קיים דמיון בין הכלבים המשתייכים לגזע ההאסקי סיבירי, ואף התובע העיד על כך. אולם אין בפי הנתבעים טענה, ובוודאי שלא הוכחה, לזהות מלאה של כל הכלבים המשתייכים לגזע זה, והתובע העיד כאמור כי הוא מכיר קונקרטית את הכלב של הנתבעים, הנמצא בחצר הקרובה אל ביתו, ויכול לזהות אותו כשהוא רואה אותו בעיניו. כאמור מצאתי את עדותו של התובע בעניין זה מהימנה, ומתיישבת גם עם מכלול האירועים כפי שהוכחו.
20.לבסוף אציין כי הנתבעים הפנו בסיכומיהם בהרחבה לפסק הדין שניתן בעניין אגרנט, אשר עסק אף הוא בנשיכה של כלב ובסוגיית זיהוי הכלב שנשך. הנתבעים הפנו לכך שבפסק הדין התקבל ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בראשון לציון, ונקבע כי לא היו בפני הערכאה הדיונית ראיות מספיקות לקבוע כי שהכלב שנשך את התובעת-המשיבה בערעור, היה כלבם של הנתבעים-המערערים. אולם לטעמי ענייננו שונה מעניין אגרנט הנ"ל. בפסק הדין בעניין אגרנט קבע בית המשפט המחוזי כי עדות התובעת בדבר זהות הכלב "אינה מספקת" נוכח תשובותיה בחקירתה הנגדית, וכן עמד על כך שמהראיות עולה כי לשכנים נוספים, שלא הוכח שביתם מרוחק יותר ממקום האירוע מביתם של הנתבעים, כלב מאותו סוג שיש ביניהם דמיון של "שתי טיפות מים" (מדובר היה בכלבה שהיא אמה של כלבת הנתבעים). נוכח קביעות אלו קבע בית המשפט המחוזי כי הגם שבית המשפט קמא מצא את עדות התובעת מהימנה יש לקבוע כי היא לא הרימה את הנטל להוכיח את תביעתה. בשונה מכך בענייננו, התובע לא פיקפק מהרגע הראשון בשאלת זיהויו של הכלב, ומיד מרגע הנשיכה זיהה אותו ככלבם של הנתבעים, כפי שפורט לעיל, ולכך יש ליתן משקל משמעותי (ויצוין כי מהעובדות שפורטו בעניין אגרנט עולה כי התובעת באותו עניין טענה לזיהוי של הכלב כארבעה חודשים לאחר אירוע הנשיכה). כמו כן, בשונה מעניין אגרנט העידו בענייננו מספר עדים, ובהם גם פלונית שהיא עדה אובייקטיבית (לפי עדותה היכרותה עם שני הצדדים היכרות דומה, עמוד 73 לפרוטוקול), כי ברחוב בו מתגוררים התובע והנתבעים אין לשכנים נוספים כלב מסוג האסקי סיבירי. כן אפנה לאמור לעיל בדבר שיקולים נוספים התומכים בגרסת התובע.
21.מכל הטעמים אשר פורטו לעיל מסקנתי היא כי במאזן ההסתברויות הוכח לפניי כי התובע ננשך בידי כלבם של הנתבעים.
הוראת סעיף 41א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) קובעת כי:
"בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים".
הוראה זו קובעת אחריות חמורה שלא על בסיס אשם, ולפיכך התובע אינו נדרש להוכיח התרשלות מצד הנתבעים (ראו: ע"א 7611/22פלוני נ' פלונית, פסקה 5 (7.6.2023)). כן יציין, כי הנתבעים לא העלו בסיכומיהם כל טענה כי מתקיימות בענייננו איזו מהחלופות הקבועות בסעיף 41ב לפקודת הנזיקין, אשר בהתקיימן קמה הגנה לבעלים (התגרות של הניזוק בכלב; תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו; הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים).
לפיכך, ונוכח מסקנתי, דין התביעה להתקבל, ויש להידרש לסוגיית שיעור הנזק.
בכך אדון להלן.
שיעור הנזק
הנכות הרפואית
22.התובע טען בכתב התביעה כי כתוצאה מאירוע הנשיכה נותרה לו נכות בידו הימנית-הדומיננטית, וכן נכות בתחום הפסיכיאטריה. לכתב התביעה צירף התובע חוות דעת של ד"ר חיים אשור, מומחה לכירורגיה של היד, וזה קבע כי בגין הפגיעה בידו נותרה לתובע נכות בשיעור של 24% בהתאם לסעיפים 75(1)(ב) ו-31(3)א| (מותאם) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי)). כן צירף התובע לכתב התביעה חוות דעת של ד"ר יוסי הטב, מומחה בתחום הפסיכיאטריה, וזה קבע כי בגין האירוע נותרה לתובע הפרעת דחק בתר חבלתית - נכות זמנית בשיעור של 25% למשך כשנה וחצי (עד לתום הטיפול עליו המליץ), ונכות צמיתה בשיעור של 15% לפי סעיף 34 ב-ג לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי.
הנתבעות הגישו אף הן חוות דעת מטעמן. בחוות הדעת שניתנה על ידי ד"ר מיכיילביץ, מומחה בתחום הכירורגיה של היד ואורתופדיה, נקבע כי נותרה לתובע נכות בשיעור של 5% בגין "צלקת אסטטית רחבה ובולטת לעין" לפי סעיף 75 (בין א ל-ב, מותאם) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי. כן הוגשה חוות דעת של מומחה בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר מיכאל ינקו, אשר קבע כי אין לתובע נכות נפשית בגין האירוע.
23.נוכח הפער בין חוות הדעת מטעם הצדדים מונו מומחים מטעם בית המשפט. ד"ר שי לוריא מונה כמומחה בתחום כירורגיה של היד ואורתופדיה, וזה קבע כי נותרה לתובע נכות בשיעור של 2.5% לפי סעיף 31(3)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי, בחלקו. המומחה ציין כי בבדיקה נמצאה עדות לגירוי ותפקוד לקוי של החלק התחושתי של העצב הרדיאלי, והוסיף כי אמנם הפגיעה תחושתית, אך מתוארת הפרעה תפקודית אופיינית לפגיעה במיקום זה. כן קבע המומחה נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 75(1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי, בקובעו כי בבדיקה נמצאה צלקת מכוערת עם רגישות קלה בצידה הרדיאלי (צלקת "רגישה ומכוערת").
בהתאם לקביעת המומחה נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע בגין אירוע הנשיכה היא על כן בשיעור של 12.25%.
בתחום הפסיכיאטריה מונה כמומחה ד"ר רמי אהרונסון, וזה קבע כי בעקבות האירוע פיתח התובע הפרעת דחק בתר חבלתית, אשר תסמיניה הופיעו כמעט מיידית לאחר האירוע וחלפו בהדרגה תוך כשנה, והוא קבע אפוא כי כתוצאה מהאירוע היתה לתובע נכות זמנית (25% לתקופה של חצי שנה, ו-10% לחצי שנה נוספת, לפי סעפים 34ב (3-4) ו-(2) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי), אך כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה.
הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחים מטעם בית המשפט, ואני מאמצת אפוא את קביעותיהם.
ראשי הנזק
24.מכאן אפנה לדון בראשי הנזק השונים, על בסיס נתוניו של התובע - התובע יליד X.6.2000, במועד אירוע הנשיכה (2.4.2014) היה התובע כבן ארבע-עשרה, והיום הוא כבן 23.5 שנים.
פיצוי בגין נזק לא ממוני - התובע טען בסיכומיו כי יש לפסוק לטובתו סכום משמעותי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו, בהתחשב בנסיבות האירוע ובנכויות שנקבעו, כולל הנכות הזמנית בתחום הפסיכיאטריה, והפנה לתחשיב הנזק מטעמו בו התבקש סכום של 100,000 ש"ח.
הנתבעים טענו מנגד כי בגין נשיכת כלב, אף בנסיבות חמורות יותר מכבענייננו, נפסקים בפסיקה סכומים מתונים ביותר בגין הנזק הלא ממוני. כן נטען כי במקרה דנן, נוכח אופי הפציעה של התובע והיות שמחקירת התובע עולה כי לא נותרה לו נכות תפקודית, יש לפסוק כאב וסבל "ברמה הנמוכה ביותר".
25.בקביעת שיעור הנזק הלא ממוני יש ליתן בענייננו משקל לנסיבות האירוע, ויצוין כי אירוע של נשיכת כלב הוא אירוע מפחיד ביותר, בפרט בהינתן שהתובע היה קטין בעת האירוע.
עוד יש ליתן משקל לפציעתו של התובע באירוע, אשר הצריכה פינוי לבית החולים - ויצוין כי תצלום הפציעה (נספח 3 לתיק מוצגי התובע) מלמד על פצע גדול ומשמעותי שנפער בזרועו של התובע - תפירה וחיסונים, ועל פי עדות התובע ואמו התובע הלך לטיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק בשערי צדק ולמטפל פרטי (אך לא צורפו ראיות המלמדות על היקף הטיפולים). בנוסף יש ליתן משקל לנכות שקבע המומחה מטעם בית המשפט בתחום הכירורגיה האורתופדית, כמתואר לעיל, ובכלל זאת לפגימה העצבית כמו גם לצלקת שנמצאה "רגישה ומכוערת". כן יש ליתן משקל לנכות הזמנית בתחום הפסיכיאטריה, ויוער כי המומחה ציין בחוות דעתו כי "אירוע הנשיכה נחווה כאירוע טראומטי נפשי. לאחר מכן התפתחה הפרעה חרדתית עם תסמינים המנעותיים, זכרונות טורדניים וחודרניים, הפרעות שינה פוסט-טראומטיות והחמרה בגמגום", והוסיף כי התסמינים נחלשו תוך חצי שנה ונעלמו לאחר שנה.
הנתבעים טוענים כי מעדותו של התובע עולה כי בפועל נכותו אינה תפקודית, שכן הוא המשיך בחייו, היה מאמן קרב מגע והתגייס ליחידה קרבית, ומתמונות שהוא מעלה ברשת חברתית נלמד כי אף אינו מסתיר את ידו, והתובע אישר זאת בחקירתו. התובע אכן ציין בחקירתו כי הפגיעה שנגרמה לו לא מונעת ממנו להשיג את מטרותיו ושאיפותיו, בציינו כי אמנם בעת מאמץ הוא חש בכאב אבל "יכאב לי, יציק לי ואני אעשה", בהעידו על עצמו כי הוא בעל כוח רצון עז (עמודים 53-60 לפרוטוקול). לנתון זה יש ליתן משקל, כמו גם לכך שלתובע לא נותרה נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטריה, ועל פי עדותו כי התסמינים חלפו מבלי שהלך לטיפול (עמוד 50 לפרוטוקול), לכך שהצלקת היא ביד (ולא בפנים), ולעדותו כי הוא לא מסתיר את הצלקת.
אציין כי מהפסיקה, כולל (אך לא רק) הפסיקה אליה הפנו הצדדים, עולה כי סכומי הפיצוי שנפסקים בגין נזק לא ממוני כתוצאה מנשיכת כלב משתנים ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות האירוע, לגיל הנפגע, לחומרת הפציעה, לשאלה האם נותרה נכות צמיתה והאם קיימת נכות תפקודית.
בענייננו, בנותני דעתי לפסקי הדין בהם עיינתי, ולנסיבות העניין הקונקרטי, עליהן עמדתי לעיל, ולאחר איזון בין כל השיקולים הרלבנטיים, סבורה אני כי יש להעמיד את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני על סך של 65,000 ש"ח.
26.גריעה מכושר ההשתכרות בעתיד - לטענת התובע בשים לב לגילו הצעיר יש לקבוע כי נכותו התפקודית היא כשיעור הנכות הרפואית, והוא הפנה בעניין זה לכך שגם מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט עולה כי מדובר בנכות תפקודית (ולפי תחשיב הנזק אליו הפנה בסיכומיו התבקש לערוך תחשיב אקטוארי לפי 10% נכות, מגיל 25, לפי השכר הממוצע במשק ובתוספת הפסדי פנסיה). כן טוען התובע כי העובדה שהמשיך בחייו והתגייס לשירות קרבי, תוך שהוא מתמודד עם קשיים ומתגבר עליהם, אינה מאיינת את החשש שכושר השתכרותו ייפגע, כאשר עוד לא ידוע במה יבחר לעסוק בעתיד.
הנתבעים טוענים מנגד כי הנכויות שנקבעו לתובע אינן תפקודיות ואינן משפיעות על כושר ההשתכרות, ומדגישים כי הנכות לא הפריעה לתובע להמשיך בחייו בכל התחומים, ובכלל זאת לוחם קרבי, מאמן קרב מגע ועוד.
27.נתתי דעתי לכלל השיקולים הרלבנטיים, מזה ומזה.
בענייננו יש ליתן משקל לטיב הנכות הצמיתה שקבע המומחה - נכות בשיעור של 10% בגין צלקת, אך תוך שקבע כי אין מדובר בצלקת אסטתית גרידא, אלא בצלקת מכוערת עם רגישות קלה בצידה הרדיאלי; וכן מצא המומחה עדות לגרוי ותפקוד לקוי של החלק התחושתי של העצב הרדיאלי, ובציינו כי מתוארת הפרעה תפקודית אופיינית לפגיעה במיקום זה, קבע נכות בשיעור של 2.5%. נוכח קביעות אלו של המומחה, אין מדובר בעניינו ב"נכות רפואית צלקתית בלבד" כפי שנטען בידי הנתבעים בסיכומיהם. כן אוסיף כי בסיכומיו חלק ב"כ הנתבעים על קביעת המומחה בדבר פגיעה עצבית, שכן לטענתו זו לא נסמכה על ממצא אובייקטיבי (עמודים 66-68 לפרוטוקול הסיכומים), אך משלא התבקש לחקור את המומחה איני סבורה כי יש לסטות מקביעות המומחה בחוות דעתו.
כן יצוין כי הפגיעה נגרמה בידו הדומיננטית של התובע, ועוד יש ליתן משקל לכך שהתובע נפגע כקטין, ולכך שטרם רכש מקצוע.
לצד זאת יש ליתן משקל לכך שהמומחה קבע כאמור "רגישות קלה" של הצלקת, וכן קבע כי מעבר לגרוי ולתפקוד לקוי של החלק התחושתי של העצב הרדיאלי שאר תפקודי היד תקינים. כן יש ליתן משקל לכך שהתובע העיד על עצמו כאמור כי למרות שהפגיעה כואבת ומציקה לו היא לא מנעה ממנו להשיג את מטרותיו, ובכלל זאת היה הוא מאמן קרב מגע והתגייס ליחידה קרבית.
בנסיבות אלו בכללותן, ולאחר איזון בין כל השיקולים הרלבנטיים, סבורה אני כי למרות שהתובע נפגע כקטין אין מקום לפצותו על בסיס תחשיב אקטוארי, כמבוקשו, אך גם אין מקום לשלול כל פיצוי בגין ראש נזק זה, כטענת הנתבעים, אלא יש לפצותו בסכום גלובלי, המשקף את אפשרות הגריעה מהשכר, בשים לב גם למספר שנות העבודה הצפויות לו. בהינתן האמור אני מעמידה את הפיצוי על סך של40,000 ש"ח (על מנת לסבר את האוזן, סכום זה שווה בקירוב לחישוב אקטוארי לפי השכר הממוצע במשק, במעוגל סך של 12,500 ש"ח, 1% גריעה מכושר השתכרות, מקדם היוון 291.35, בתוספת 12.5% בגין הפסדי פנסיה).
28.כן עתר התובע לפיצוי בגין עזרת צד ג'.
על פי עדות התובע ואמו, הוריו נדרשו להיות איתו בחדר המיון, אמו שהתה איתו בבית כשבוע, הוריו לקחו אותו לקבלת חיסונים, לתחנת ההסגר, ליוו אותו בתקופה הסמוכה בקשיים שחווה, וכן לקחו אותו לטיפולים (פיזיותרפיה, מטפל פרטי, וריפוי בעיסוק). התובע לא הציג כל אסמכתא המלמדת על היקף ותדירות הטיפולים שעבר במסגרת ציבורית או פרטית, ובנסיבות העניין, סבורה אני כי יש לפסוק סכום גלובלי מתון בגין העזרה, בפרט בימים הסמוכים לאירוע, בשיעור של 1,500 ש"ח. עם זאת יצוין כי טיב נכותו של התובע ושיעורה אינו מצדיק פסיקת פיצוי בגין עזרה לעתיד (וכן אציין כי בהתאם לתחשיב אליו הפנה התובע בסיכומיו לא התבקש ולא הוכח בנוסף פיצוי בגין הוצאות רפואיות).
הסכום המתקבל בגין ראשי הנזק שפורטו לעיל הוא סך של 106,500 ש"ח.
סיכומם של דברים -
29.מכל הטעמים המפורטים לעיל, התביעה מתקבלת, והנתבעים מחוייבים לשלם לתובע סך של 106,500 ש"ח.
לסכום הפיצוי יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% (כולל מע"מ). בנוסף, על הנתבעים לשאת בהוצאות המשפט בהן נשא התובע - הוצאות בגין אגרה, בגין שכר המומחים מטעמו, ובגין חלקו בשכר טרחת המומחים מטעם בית המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה ועד ההחזר בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"א אדר א' תשפ"ד, 01 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.
