אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס"ד בערעור של ידועה בציבור של המנוח לקיום צוואה

פס"ד בערעור של ידועה בציבור של המנוח לקיום צוואה

תאריך פרסום : 03/12/2015 | גרסת הדפסה

עמ"ש
בית המשפט המחוזי חיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
7980-01-15
16/11/2015
בפני השופטים :
1. שושנה שטמר - אב"ד
2. ריבי למלשטריך-לטר
3. סארי ג'יוסי


- נגד -
המערערת:
פלונית
עו"ד דלית בן אבו ואח'
המשיב:
אלמוני
עו"ד שושנה ברוידה
פסק דין
 

 

השופט סארי ג'יוסי:

  1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה מיום 20.11.2014 (כבוד השופטת שושנה ברגר, סגנית נשיא) בת"ע 30676-07-10, ת"ע 36108-11-10 ו-ת"ע 36194-11-10.

רקע

  1. המערערת (להלן: "המערערת") הייתה ידועה בציבור של המנוח (להלן: "המנוח"). בין הצדדים התקיימו בעבר הליכים משפטיים בגדרי תביעות שהגישו זו נגד זה: תביעת פינוי שהגיש המנוח נגד המערערת בשנת 2001, בקשה לצו הגנה שהגיש המנוח בשנת 2007, וכן תביעה רכושית של המערערת ותביעתה למזונות (ועל כך יורחב בהמשך).

 

  1. המנוח ערך בחייו מספר צוואות, כאשר המחלוקת לפני בית משפט קמא נסבה סביב שתי צוואות שערך המנוח בשנת 2007. בנו של המנוח (להלן: "המשיב") מבקש לקיים את צוואת המנוח מיום 17.05.2007 (להלן: "הצוואה הראשונה") במסגרתה ציווה המנוח את עזבונו לשני ילדיו וכן ביקש לבטל את הרישום של המערערת כבעלת מחצית הדירה הרשומה על שם שניהם זאת משום שהרישום נעשה לדידו, כך על פי הצוואה, תחת כפייה ולחץ. הצוואה הראשונה קובעת כדלקמן:

"2. הנני מצהיר בזאת כי כל רכושי אשר יש לי בהווה ואשר יהיה לי בעתיד לרבות: דירה ב........חיפה, גוש 00, חלקה 00, מכונית, כספים, חשבונות בנק א. בע"מ סניף חיפה, ובנק ל. בע"מ סניף חיפה, וכל החשבונות האחרים שיש לי בבנקים אחרים, תוכניות חסכון, הכספת שבבנק, וכל רכוש אחר אשר יצטבר לי בעתיד, ועד למותי יחולק כדלקמן:

א. על שמי רשומה מחצית דירה ברחוב ....חיפה הידועה כחלקה 00 בגוש 00 (להלן: "הדירה"), המחצית השנייה של הדירה רשומה במשרדי הטאבו על שם הגב' א. נ. הרישום בטאבו נעשה תחת כפייה ולחץ ואני מבקש לבטל את הרישום. הדירה שייכת לי בלבד.

ב. הנני מצווה כי לאחר פטירתי, תועבר הדירה לבני ק. א. ת.ז 0000 בשלמותה, על כל תכולתה למעט חפציה האישיים של נ.

ג. הנני מצווה את כל שאר רכושי, וכספיי שיש לי בבנקים, תוכניות החיסכון, תכולת הכספת, וכל רכוש אחר אשר יצטבר לי בעתיד ועד למותי יועברו לילדיי אא. ק. ולבתי ר. ע., כולל המכונית יונדאי ו/או כל רכב אחר שיהיה ברשותי. בין היתר, הכספים שלי בבנקים הינם בבנק איגוד (סניף ראשי) ובבנק במרכז הכרמל.

ד. הנני מצווה כי ילדיי א.ק. ו-ר.ע. יהיו זכאים לקבל את כל הכספים שהצטברו לזכותי ב"מבטחים".

  1. הנני מבקש ומצווה כי גברת א.נ. לא תפריע למימוש צוואתי זו, שהינה צוואתי האחרונה, לאחר שהגב' א.א. קיבלה עוד בחיי כספים שווי כולל של למעלה מ 70,000 דולר.
  2. אני מצווה למרכז רפואי בחיפה, מתוך רכושי, למחלקה הפנימית אשר ניתחו אותי סך של 20,000 דולר לפי שער הדולר של ארה"ב.
  3. אני מצווה מעיזבוני סך של 5,000 דולר פ. ט. מרומניה, רחוב ק.ק. [ליד פ.]."

 

  1. מנגד, המערערת מבקשת לקיים צוואתו המאוחרת של המנוח מיום 20.09.2007 אשר נערכה בפני רשות – נוטריון (להלן: "הצוואה האחרונה") שבמסגרתה ציווה המנוח את כל עזבונו למערערת, וסכום של 1,000 ₪ לכל אחד מילדיו. הצוואה האחרונה קובעת כדלקמן:

 

"3. אני מוריש ומצווה שעם מותי, אם לא אחזור בי כל ימי חיי, את כל רכושי, ללא יוצא מן הכלל, (פרט לאמור בסעיף 5 שלהלן) והכולל נכסי ניידא ונכסי דלא ניידא, וכן מטלטלין, כספים יתרות חשבונות בבנקים, ניירות ערך מכל הסוגים, כולל זכויות מביטוח, אגרות חובות, תעודות למוכ"ז וכן זכויות מתביעות, ללא יוצא מהכלל וכן כל הכספים שיש לי כעת ו/או שיהיו לי בעתיד, אני מוריש לגב' א.נ. בעלת ת.ז 000 שהיא חברתי  לחיים, שגרה עמי תחת קורת גג אחת והיא ידועה בציבור שלי ברציפות מאז שנת 1990, שסועדת אותי ומטפלת בי במסירות גדולה.

  1. מבלי לפגוע בכלליות האמור בסעיף 3 דלעיל, אני מוריש לגב' נ.:

א. את כל זכויותי בדירת המגורים בחיפה, הידועה גם כחלקה 00 גוש 000.

            ב. את כל תכולת הדירה.

ג. את כל הכספים השייכים לי המופקדים ומוחזקים בכל צורה שהיא בבנק ל. ובנק א..

ד. כמו כן אני מצווה, שכספי הפנסיה שמגיעים לי מקופת הפנסיה "מבטחים" ישולמו לגב' נ. בתור פנסיית שאירים המגיעה לאשת חבר בקרן ו/או לידועה בציבור של החבר.

ה. כמו כן מצווה לגב' נ. את כל הקצבאות מאת המוסד לביטוח לאומי לרבות קצבת שאירים המגיעה כחוק.

            ו. כמו כן אני מוריש לה את המכונית שלי.

  1. כמו כן אני מוריש 1000 ₪ לכל אחד מילדי:

- ר.ע, ת.ז 000.

- א.ק. ת.ז. 000.

                        ...

  1. אני מבקש מכל קרובי משפחתי לכבד את רצוני כפי שהוא בא לידי ביטוי בצוואתי זו ולא להתנגד לצוואה זו כמו כן לשמור על כבודה של הגב' נ.."

 

  1. ביום 19.07.2010 עתרה המערערת לרשם לענייני ירושה בחיפה בבקשה לקיים את הצוואה האחרונה. המשיב התנגד לבקשה ועתר לקיום הצוואה הראשונה. הבקשות וההתנגדות הועברו לדיון לפני בית משפט קמא אשר קבע בפסק דינו, מיום 20.11.2014, כי המערערת השפיעה על המנוח השפעה בלתי הוגנת, באופן שעורר ספק כבד על אודות רצונו החופשי של המנוח לערוך את הצוואה המאוחרת. משכך, הורה על ביטולה, ועל קיום הצוואה הראשונה.

 

            מכאן הערעור שלפנינו.

 

 

 

פסק דינו של בית משפט קמא

  1. בית משפט קמא העמיד לבחינה את השאלה האם הצוואה המאוחרת שערך המנוח הינה תולדה של השפעה בלתי הוגנת שהפעילה המערערת על המנוח, או שמא מדובר בהכרת תודה לאור מערכת היחסים הטובה אשר שררה ביניהם וטיפולה המסור של המערערת במנוח.

 

  1. בית משפט קמא קבע כי הנסיבות אשר אפפו את החתימה על הצוואה האחרונה, במועד בו נחתמה, נגועות במימד של אי הגינות באופן שמעיד כי ההשפעה של המערערת על המנוח אינה בבחינת השפעה לגיטימית, כי אם השפעה בלתי הוגנת. צוין כי נוכח ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין המנוח לבין המערערת, ניתנה לבית משפט קמא האפשרות לשמוע את המנוח ולהתרשם ממנו באופן בלתי אמצעי עוד בחייו.

 

  1. בית משפט קמא קבע כי הונחה לפניו תשתית ראייתית מספקת המלמדת על התנהלות הצדדים לאורך השנים, באופן שהוביל למסקנה כי המנוח היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד המערערת. קביעתו זו של בית משפט קמא התבססה על אלה:

א. כתב התביעה שהגיש המנוח בתביעת פינוי משנת 2001 כנגד המערערת, ממנו עולה כי זו ניסתה להשתלט על רכושו ועל ביתו של המנוח וכן איימה על חייו.

ב. בקשה לצו הגנה שהגיש המנוח ביום 17.05.2007 כנגד המערערת, במסגרתה ניתן צו הדדי האוסר על הצדדים לנהוג באלימות וכן נאסרה הטרדה הדדית, והצדדים הופנו ליחידת הסיוע.

ג. עמדת יחידת הסיוע בגדרי הליכים שהתנהלו בשנת 2007, לפיה יש צורך דחוף לבדוק את נזקקותו של המנוח עקב תלותו במערערת וכן בעריכת בדיקה אצל פסיכוגריאטר. יחידת הסיוע נותרה בעמדתה גם לאחר שהצדדים הגישו בקשה מוסכמת לסגירת תיקים, ביום 20.09.2007, מאחר וחזרו לשלום בית. בית משפט קמא ציין כי המנוח לא נבדק לבסוף על ידי פסיכוגריאטר וניסיונה הלכאורי של המבקשת להשתלט על רכושו לא קיבל מענה מספק וראוי. עוד צוין כי חרף בקשת הצדדים לסגירת התיק מצא בית המשפט לנכון לעמוד על מעורבותו של ב"כ היועמ"ש לצורך מינוי אפוטרופוס לאור התלות של המנוח במערערת.

ד. פרק הזמן הקצר, כארבעה חודשים, מעריכת הצוואה הראשונה ביום 17.05.2007, עד ליום 20.09.2007 בו נערכה  הצוואה האחרונה, בד בבד עם הודעת הצדדים לבית משפט כי הם חזרו לשלום בית. בית משפט קמא לא שוכנע כי המנוח שינה את רצונו באופן כה קיצוני והחליט להוקיר למערערת תודה על טיפולה המסור בו.

ה. בית משפט קמא לא התרשם מכנות גרסת המערערת בדבר הרמוניה משפחתית, ומצא פער בינה לבין גרסת המנוח שנשמעה בהליכים קודמים שהתנהלו לפניו. צוין כי פער זה מעלה ספק כבד באשר לרצונו החופשי של המנוח עת ערך את הצוואה האחרונה.

ו. בית משפט קמא הצביע על אינדיקציות נוספות המלמדות על הלך הרוח שאפף את מערכת היחסים בין הצדדים, ביניהן, תלונה על איומים שהגיש המנוח ביום 11.10.2006, עדותה של עו"ד ברוידה (להלן: "עו"ד ברוידה") אשר יצגה את המנוח ואמירותיו של המנוח בהליכים קודמים.

  1. מן הפן המשפטי, בית משפט קמא יישם את המבחנים המשמשים לבדיקת קיומה של השפעה בלתי הוגנת. באשר למבחן התלות העצמאות והסיוע נאמר שהמנוח לא היה אדם בריא – סבל מבעיות בלב, לחץ דם גבוה, עבר ניתוח בעקבות גידול סרטני וכן עבר מספר צנתורים. בית משפט קמא קיבל את האמור בתצהירה של עו"ד ברוידה כי המנוח לא היה אדם עצמאי, חדל לנהוג והעביר את רכבו למערערת כדי שזו תסיע אותו ממקום למקום. נאמר כי מידת התלות של המנוח במערערת הייתה גדולה מאד וזו ככל הנראה הסיבה בגינה חזר לחיות עמה בשלום.

 

            באשר לקשרי המצווה עם אחרים בית משפט קמא קבע כי הוכח לפניו שהמערערת דאגה להרחיק מהמנוח את ילדיו. בית משפט קמא ביסס מסקנתו על מכתביה של הבת ר. למנוח, מתאריכים 09.04.2006 ו-02.07.2007, בהם ניכר רצונה להתקרב לאביה. דבריה של ר. חזרו גם בחקירתה בבית המשפט וגרסתה נמצאה מהימנה. חיזוק לגרסתה נמצא בתמליל שיחה שהקליטה עו"ד ברוידה את המנוח במשרדה, מיום 17.05.2007, ובו המנוח מלין על כך שהמערערת מתנגדת לקשריו עם ילדיו.

            לעניין נסיבות עריכת הצוואה בית משפט קמא ציין כי אין לפניו ראיות המוכיחות כי המערערת הייתה מעורבת ישירות בעריכת הצוואה, אולם נסיבות עריכתה מעלות ספק נוסף באשר לרצונו החופשי של המנוח. ראשית, צוואה זו נחתמה לפני נוטריון, להבדיל מצוואות קודמות של המנוח שנערכו בפני עדים. שנית, זו הצוואה הראשונה בה המנוח מנשל את ילדיו ומזכה את המערערת בכל רכושו. עוד צוין כי עדותו של עו"ד חן (להלן: "עו"ד חן"), עורך הצוואה, לא סיפקה מענה מספק לגבי הנסיבות שאפפו את החתימה על הצוואה האחרונה.

לאור האמור, הסיק בית משפט קמא כי בנסיבות המקרה מתקיימים המבחנים שלעיל, באופן המבהיר כי המנוח היה נתון תחת השפעה בלתי הוגנת עת שערך את הצוואה האחרונה. משכך, הורה על ביטול הצוואה האחרונה ועל קיום הצוואה הראשונה. עם זאת נקבע כי לא ניתן לקיים את הוראת המנוח לעניין ביטול רישום מחצית הזכויות בדירה על שם המערערת, שכן המדובר בהעברת זכויות שכבר בוצעה בפועל ואין מצווה יכול לצוות יותר משיש לו. אשר על כן, בהיות המנוח הבעלים של מחצית הזכויות בדירה, נקבע כי יועברו זכויותיו בדירה למשיב, בהתאם לצוואה הראשונה.

טענות המערערת

  1. לטענת המערערת, בית משפט קמא השמיט ראיות מהותיות ללא מתן הסבר לכך ומבלי לתקוף את מהימנותן. כך למשל, הושמט סעיף מהצוואה הראשונה בו המנוח מוריש ל-ק. עמה ניהל קשר רומנטי, כספים מהעיזבון. נטען שבית משפט קמא התעלם מקיומה של ק. ששמה אוזכר על ידי המנוח בצוואה הראשונה במטרה לפגוע במערערת.
  2. טעה בית משפט קמא בקובעו כי המערערת ניסתה להשתלט על רכושו של המנוח וכי חשש זה לא התפוגג, שכן המערערת לא טרחה לפנות עמו לערוך בדיקה פסיכוגריאטרית. לשיטתה, בית משפט קמא התעלם משתי תעודות רפואיות שרבה חשיבותן. האחת, תעודה רפואית מיום 27.09.2007 שהופקה שישה ימים לאחר שמנוח חתם על הצוואה האחרונה, ובה מומחית לרפואה פנימית קבעה כי המנוח צלול ו"מדבר לעניין". השנייה, תעודה רפואית מיום 07.12.2007, ובה מומחית לגריאטריה קבעה כי המנוח משתף פעולה וריכוזו ושיפוטו תקינים.

נטען כי האמור במסמכים הרפואיים אינו עולה בקנה אחד עם ממצאי בית משפט קמא לפיהם המנוח היה חולה סיעודי שלא היה מסוגל לטפל בענייניו, וכן תלוי תלות מוחלטת במערערת עד כדי כך שהיה נתון להשפעותיה השליליות. 

  1. לשיטת המערערת ישנן מספר ראיות המוכיחות כי מצבו הפיזי והמנטלי של המנוח היה תקין, ולהלן עיקרן: תסקיר מטעם היחידה לאישות ואפוטרופסות בעיריית חיפה מיום 07.08.2007 ממנו עולה כי המנוח צלול ומסוגל לשקול את מהלכיו הכלכליים על פי ראות עיניו; תמליל שיחה שערכה עו"ד ברוידה ביום 17.05.2007 בו הצהירה כי המנוח כשיר וצלול בדעתו; עדות עו"ד חן לפיה המנוח ציווה מרצונו החופשי; התנהלותו הפעילה של המנוח אשר ניהל קשרים חברתיים.
  2. טעה בית משפט קמא עת קבע כי החשש בדבר השתלטותה של המערערת על רכושו של המנוח לא התפוגג ונותר כחשש ממשי. נטען כי בית משפט קמא הדגיש יתר על המידה את דברי פקידת הסעד בתסקיר לפיהם הצדדים "הגיעו להסכם מלית ברירה, מאילוצי החיים, לה אין לאן ללכת והוא זקוק לה סיעודית". זאת על אף שפקידת הסעד לא נפגשה עמם אלא שוחחה עמם בטלפון. טעה בית משפט קמא בהתעלמו משאר התסקיר, בין היתר מסיכום הדו"ח בו נקבע כי למיטב ההבנה המקצועית של הגורמים "בני הזוג הגיעו לשלום בית", כמו גם מהקביעה כי המנוח "מסוגל לשקול את מהלכיו הכלכליים על פי ראות עיניו". נטען שהמלצת התסקיר להנחיה ליווי ומעקב, לא נובעת מחשש למסוכנות הנשקפת למנוח, אלא כאמצעי טיפול שמטרתו למנוע הישנות של משברים בין בני הזוג.
  3. טעה בית משפט קמא בקובעו כי מההליכים המשפטיים הקודמים ניתן ללמוד על אודות כוונותיו של המנוח ורצונו האמיתי באשר למערערת. בית משפט קמא העניק משקל לאמירות המנוח בכתבי הטענות שהגיש כנגד המערערת, למרות שההליכים נסגרו עקב בקשות משותפות שהגישו הצדדים.

            בהקשר זה נטען כי שגה בית משפט קמא עת שביכר את עדות המנוח (שנמסרה בבקשה לצו הגנה) על פני עדותה של המערערת (שנמסרה בהתנגדות לצוואה). נטען שעדות המנוח ניתנה במצב בו נתגלע משבר עמוק בזוגיות, לעומת עדות המערערת שניתנה שלוש שנים לאחר פטירתו.

  1. טעה בית משפט קמא במסקנתו כי סמיכות הזמנים מהווה אינדיקציה מהותית בבחינת רצונו החופשי של המנוח. הקיצוניות הגמורה שחלה בהתנהגותו של המנוח בפרק זמן קצר כלל לא הייתה חריגה בעניין המנוח, כשישנן עדויות לכך שהלה נטה לשנות דעתו בצורה אימפולסיבית. יש ליתן הדעת לכך שגם הצוואה הראשונה נחתמה באותו המועד בו הגיש המנוח נגד המערערת בקשה לצו הגנה.

 

  1. טעה בית משפט קמא עת שקבע כי המערערת עשתה כל שלאל ידה כדי להיות שותפה לרכושו של המנוח, הן באמצעות הבקשה להכיר בה כידועה בציבור של המנוח ומכוח מעמדה לזכות בחלק מרכושו, והן באמצעות התביעה הרכושית שהגישה מכוח הצוואה האחרונה. מחד גיסא, קיבל בית משפט קמא את פסיקת בית הדין האזורי לעבודה המכיר במעמדה של המערערת כידועה בציבור של המנוח, מאידך גיסא בית משפט קמא הכשיר עדויות כשבמרכזן נטען כי המערערת הייתה רק המטפלת של המנוח.
  2. באשר למבחני התלות, הסיוע והעצמאות, נטען שבית משפט קמא טעה במסקנות שהגיע לגבי מבחנים אלו, משום שנסמך על תשתית ראייתית חסרה כאמור לעיל. באשר לקשרי המצווה עם אחרים, הרי שהמנוח הסתייע בשירותיהם של עורכי דין ונפגש עם מכריו. בין המנוח לילדיו מערכת יחסים סבוכה הנושאת תסכולים הדדיים והאשמות שמקורן מהילדות, כך שהמערערת אינה הגורם ליחסים הקלוקלים ביניהם. לעניין נסיבות עריכת הצוואה, נטען כי עו"ד חן הכיר את המנוח וידע לזהות כי מצבו ההכרתי תקין.
  3. לבסוף נטען כי טעה בית משפט קמא עת שקבע כי החריג שבסעיף 31 לחוק הירושה לא חל בעניין. המערערת לא נכחה בחייו של המנוח כל העת, אלא נסעה לחו"ל כל שנה לתקופה של כחודש ימים.

טענות המשיב

  1. מנגד, טען המשיב כי הודעת הערעור לא העלתה אף טיעון משפטי המצדיק התערבותו של בית משפט זה. על פי החלטה דיונית מוסכמת מיום 19.12.2012, לפני בית משפט קמא עמדו כל המסמכים שניתנו במסגרת הליכים קודמים בין הצדדים. על סמך ממצאים עובדתיים אלה, העדויות שנשמעו, תצהירי המנוח שניתנו בעודו בחיים לרבות הופעתו לפני השופטת קמא, עמדה לפני בית משפט קמא תמונה מלאה של תלות המנוח במערערת והשפעתה הבלתי הוגנת עליו.
  2. לפני בית משפט קמא הוצגה תשתית ראייתית מוצקה לכך שרצון המנוח שהמערערת תעזוב את דירתו היה רצון עקבי לאורך השנים. טענת המערערת לפיה ביטול התביעה שהתנהלה בהמשך נעשה למען שלום בית לא נראתה לבית משפט קמא כטענה הגיונית, אלא כרצון למנוע מינוי אפוטרופוס אשר יגן על רכוש המנוח.
  3. בית משפט קמא לא נתן אמון בדברי המערערת ופסק באופן חד משמעי את קיומה של השפעה בלתי הוגנת, לאור מבחן התלות של אדם קשיש וחולה, אשר בידודו מבני משפחתו הגביר את תלותו במערערת. בהקשר זה צוין כי למנוח היה אישור להעסקת עובד זר משירות התעסוקה – האגף למתן היתרים לעובדים זרים, עוד בשנת 1999, עקב נכותו.

 

 

  1. מסקנת בית משפט קמא נסמכת על עדויות עדים חיצוניים להם אין כל אינטרס בצוואות, כמפורט להלן:

            א. רישומיה של העובדת הסוציאלית ביחידת הסיוע, גב' ב.א. לפיהם "יש צורך דחוף לבדוק את נזקקותו של המנוח עקב  התלות הרבה בגב' א. ולכך השלכות רבות". העובדת הסוציאלית תיארה את התלות הרבה של המנוח במערערת וכן צוינה הסכמת המנוח לערוך בדיקה אצל פסיכוגריאטר, והמלצה למנות פקידת סעד אשר תגיש תסקיר בעניין נזקקותו.  עוד ציינה העובדת הסוציאלית כי הצדדים ביקשו מגורים נפרדים וכי אין הסכמה בעניין מזונותיה של המערערת, שכן המנוח לא רצה לתת לה שקל אחד.

            ב. דו"ח פקידת הסעד לסדרי דין - עובדת סוציאלית י.ב. מיום 06.08.2007, בו נרשם כי: "בשיחת הטלפון התרשמה פקידת הסעד, כי הגיעו להסכם בלית ברירה, מאילוצי חיים, לה אין לאן ללכת והוא זקוק לה סיעודית".

            ג. החלטת בית משפט על-פי סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, תשכ"ב – 1962 (להלן: "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות"), בה התבקש היועץ המשפטי לבדוק אם יש צורך במינוי אפוטרופוס למנוח. ההחלטה נתקבלה לאחר שהתגלו בתשובות הבנקים כמחזיקים כי ברשות המנוח סכומי כסף גדולים, ויש חשש להשתלטות עליהם. בקשת עו"ד חן מיום 31.12.2007 לסגור את התיק נעשתה כאשר הוא מודע לכך שבית המשפט ביקש מהיועץ המשפטי לדון בבקשה למינוי אפוטרופוס למנוח. נטען כי גם בקשתם המשותפת של המנוח ושל המערערת לסגור את התיק נועדה למנוע חקירה יסודית של לשכת הרווחה ושל היועץ המשפטי לעניין מינוי אפוטרופוס.

  1. לשיטת המשיב, תלותו של המנוח במערערת והשפעתה הבלתי הוגנת עולות גם בנסיבות עריכת הצוואה. בניגוד לצוואות הקודמות, הצוואה האחרונה נחתמה לפני נוטריון, וכן נישלה את ילדיו וציוותה את כל רכושו למערערת. נסיבות אלה מעלות ספק באשר לרצונו החופשי של המנוח. יש ליתן הדעת גם לסמיכות הזמנים בין הצוואות, שכן למנוח אין כל הסבר הגיוני וסביר לשנות את הצוואה עד כדי נישול ילדיו.
  2. באשר לפסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בק"ג 48711-07-10 אשר הכיר במערערת כידועה בציבור של המנוח, הרי בית משפט קמא ציין כי אין זה משפיע על התוצאה אליה הגיע. בית הדין בחן את מהות היחסים ולא את איכותם, בעוד שההליך דנן בוחן את איכות היחסים בין המנוח למערערת והשאלה אם זו השפיעה עליו באופן בלתי הוגן. המשיב הדגיש כי המנוח לא ראה במערערת כידועה בציבור שלו, אלא כמטפלת שמשתלטת על חייו ומסרבת לעזוב את ביתו.
  3. צדק בית משפט קמא עת שקבע כי נסיבות עריכת הצוואה אצל עו"ד חן מעוררות ספק לגבי רצונו של המנוח. עו"ד חן ניסה ליצור הרושם כאילו הוא לא ידע דבר על ההתנהלות המשפטית בין המנוח למערערת, בעוד שבפועל הוא קיבל ייפוי כוח לעיין בתביעות. גרסת עו"ד חן כי המנוח ביקש ממנו לבטל את צוואתו הראשונה מבלי שבירר את הנסיבות שהביאוהו לנשל את ילדיו, לא התקבלה על ידי בית משפט קמא. עו"ד חן לא ערך תרשומת על נסיבות עריכת הצוואה ולא בירר מה הניע את המנוח, אשר ניהל הליכים כנגד המערערת, להוריש לה את כל רכושו.

 

  1. לעניין מכתב סיכום ביקור הרופא מיום 07.12.2007, הרי שלא מדובר בבדיקה קוגניטיבית או בבדיקה של תלות בהתאם להנחיות בית המשפט. לדברי המשיב, המסמך נועד להכשיר את הצוואה האחרונה.

דיון והכרעה

  1. אקדים ואומר כי שוכנעתי שדין הערעור להידחות, ולהלן אפרט את נימוקיי לכך.
  2. המערערת מלינה על קביעות עובדתיות מסוימות שקבע בית משפט קמא ועל המסקנות שגזר וגיבש מאותן קביעות בציינה, כי אלה וגם אלה אינן מתיישבות עם חומר הראיות שהוצג לפניו. ערעור המעלה טענות ממין זה צריך להתגבר על משוכה גבוהה, שכן הלכה מושרשת היא שהליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בכל הטענות העובדתיות שנדונו ונדחו בערכאה הדיונית. התערבות בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות יש לה מקום בנסיבות מיוחדות וחריגות בלבד, בהן מתגלה שגיאה בולטת על פני החלטתו של בית משפט קמא. כך למשל, כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, או מקום שבו הגרסה העובדתית אותה אימץ בית משפט קמא, אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר (ראו: ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ, (פורסם במאגרים המשפטיים, עמ' 288, פסקה 3 ניתן ביום 15/1/2004) [פורסם בנבו] ; ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, (פורסם במאגרים המשפטיים, עמ' 3408, פסקה 4 ניתן ביום 22/4/2004 [פורסם בנבו] .

המקרה שלפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה. פסק דינו המפורט והמקיף של בית משפט קמא פרש את מכלול הראיות וניתח את ממצאי העובדה שעליהן ראה להשתית את מסקנותיו, ואיני רואה כל טעם המצדיק התערבות בקביעותיו הנ"ל.

  1. אפתח את נימוקיי בהצגה תמציתית של השתלשלות העניינים בפרשה מורכבת זו. בשנת 2001 הגיש המנוח תביעת פינוי כנגד המערערת בטענות של איומים והטרדות מצידה, במסגרתה טען כי המערערת מנסה להשתלט על רכושו. ביום 8.10.02 הוגשה הודעתה של עו"ד ברוידה אשר ייצגה את המנוח לביטול התביעה מאחר והצדדים הגיעו להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט. ביום 11.10.06 הגיש המנוח תלונה נגד המערערת, הפעם בגין איומים מצידה.

            בתחילת שנת 2007 הורע מצבו הבריאותי של המנוח. ביום 10.01.07 אושפז בחדר מיון במצב קשה עקב קוצר נשימה ודופק מהיר. צוין שמצבו הכללי ירוד והומלץ על מעקב לאור ירידה בתפקודו. ביום 19.3.07 אושפז שוב עקב לחצים בחזה. ביום 26.3.07 המנוח עבר צנתור.

            ביום 17.05.07 ערך המנוח את צוואתו הראשונה. באותו יום הקליטה עו"ד ברוידה שיחה עם המנוח במשרדה בה הלה ציין כי המערערת איימה עליו, חנקה אותו ותקפה אותו עם גרזן. במקביל הגיש המנוח בקשה לצו הגנה כנגד המערערת. בדיון שנערך בבקשה במעמד צד אחד אמר המנוח: "אני חושב שהמשיבה רוצה לגמור אותי. בסביבות פסח היא ניסתה לחנוק אותי. אני מבקש שבית המשפט יציל אותי". ביום 21.05.07 התקיים דיון במעמד הצדדים, המערערת והמנוח במסגרת הבקשה לצו הגנה, במהלכו טען המנוח כי המערערת "באה מאחורה ותפסה אותי מהגרון ואמרה יהיה פה רצח". משנשאל מדוע הגיש בקשה לצו הגנה, השיב "מספיק 17 שנה של סבל, אין לי שום קשר מיני עמה". בהמשך חזר על בקשתו להוציא את המערערת מהבית. בסוף הדיון ניתן צו הדדי האוסר על הצדדים לנהוג באלימות וכן נאסרה הטרדה הדדית. הצדדים הופנו ליחידת הסיוע.

בדיווח מטעם יחידת הסיוע מיום 04.07.07, ציינה הגב' ב.א. כי יש צורך דחוף לבדוק את המנוח עקב התלות הרבה שלו במערערת. שלושה ימים לאחר מכן, ביום 07.07.07 , נערך הסכם בכתב ידו של המנוח לפיו הוא יוריש למערערת את כל רכושו אם ימות לפניה, ולהיפך. למחרת היום המנוח ועו"ד ברוידה הביעו הסכמתם להצעת בית משפט לערוך בדיקה פסיכוגריאטרית. עו"ד ברוידה ביקשה שלא יאושר אף הסכם בין הצדדים משום שעל המנוח מופעלים לחצים. ביום 9.7.07   שלחה עו"ד ברוידה מכתב לב"כ המערערת לפיו יש לבטל את ההסכם מיום 07.07.07 מאחר ונעשה כשהמנוח היה שרוי תחת לחץ והשפעה בלתי הולמת.

ביום 07.08.07 הוגש דו"ח פקידת הסעד בו צוין כי הצדדים זומנו לשיחות נפרדות אולם הודיעו כי אינם מעוניינים להגיע כיוון שערכו הסכם שלום בית. פקידת הסעד התרשמה שהצדדים הגיעו להסכם בלית ברירה, בציינה: "לה אין לאין ללכת והוא זקוק לה סיעודית". בסיום הדו"ח מציינת פקידת הסעד כי "משיחת הטלפון עם בני הזוג ומהדו"ח שהתקבל על-ידי הצוות המטפל בקשישים, ועל פי מיטב הבנתנו המקצועית בני הזוג הגיעו לשלום בית, לדבריהם". באותו היום הגישה עו"ד ברוידה הודעה דחופה לבית המשפט בה ביקשה שלא לנקוט שום הליכים עד הדיון, עקב רצונה של המערערת לנצל את תלות המנוח בה.

ביום 20.9.07 ערך המנוח את הצוואה האחרונה. במקביל, הגישו הצדדים בקשה מוסכמת לסגירת התיקים מאחר וחזרו לשלום בית.

בדיון שנערך ביום 21.10.07 ציינה לפרוטוקול הגב' ב.א. כי יש מקום לבדוק את שאלת התלות החזקה של המנוח במערערת. בית משפט עשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות וביקש את מעורבותו של ב"כ היועמ"ש, על מנת שישקול נקיטת הליך למינוי אפוטרופוס על המנוח.

ביום 31.12.07 נעתר בית המשפט לבקשה למחיקת התביעות. נקבע כי היה ותוגש ע"י ב"כ היועמ"ש בקשה למינוי אפוטרופוס למנוח, תתברר היא בתיק נפרד.

            עד כאן עיקר העובדות הצריכות לעניין.

נטל השכנוע ונטל הראיה – על מי?

  1. הנחת המוצא בדיני צוואות ועל פי חוק הירושה היא שהצוואה כשרה. הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, כך שעליו להוכיח שהצוואה הייתה פועל יוצא של אותה השפעה אסורה (ראו: ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינברוט, פ''ד כב(2) 138 (20.06.1968)). נטל זה נשאר מוטל על המתנגד גם אם מערכת הנסיבות מלמדת על תלות מקיפה ויסודית של המצווה בנהנה. מערכת נסיבות כאמור מעבירה את הנטל להבאת הראיות לשכמו של מבקש הקיום, אך לא את הנטל הסופי, דהיינו נטל השכנוע (ראו: דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, נב (2) 813 (22.06.1998) (להלן: "פרשת מרום")).

אלא שהעברת נטל הראיות בנסיבות של תלות מקיפה ויסודית איננה חלה במסגרת יחסי האמון בין בני זוג, כך שהטוען לכך שצוואה נגועה בפסלות לפי סעיף 30 לחוק הירושה, עליו הראיה (ראו: ע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי, פ''ד מה(2) 221 (07.02.1991)).

  1. ובחזרה למקרה שלפנינו. טענתה המרכזית של המערערת, השזורה לכל אורך הודעת הערעור, היא כי בית משפט קמא ביסס את פסק דינו על תשתית ראייתית חסרה.

            לאחר עיון במכלול הראיות שוכנעתי כי פסק דינו של בית משפט קמא, והטעמים שהביא לביסוסו, בדין יסודם. המבקש השכיל להרים את הנטל המוטל עליו להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, באופן המלמד על ניצול המערערת את תלות המנוח בה. אפרט את מסקנתי דרך יישום המבחנים שנועדו לסייע לבית המשפט להכריע בשאלת קיומה של בהשפעה בלתי הוגנת.

מבחני הפסיקה

  1. המבחנים שהותוו בפסיקה לבחינת השפעה בלתי הוגנת הם מבחן התלות העצמאות והסיוע,  קשרי המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה (ראו: פרשת מרום).
  2. באשר למבחני התלות העצמאות והסיוע קבע בית משפט קמא את הדברים הבאים (עמ' 13 ש' 21-34, עמ' 14 ש' 1-8):

"המנוח לא היה אדם בריא. מהמסמכים הרפואיים (ראה נ/20 ו- נ/13) עולה כי המנוח סבל מבעיות בלב, מלחץ דם גבוה, עבר ניתוח בעקבות גידול סרטני בוושט, עבר מספר צנתורים בבית החולים רמב"ם (ראה סיכום אשפוז מיום 26.3.2007). כעולה מתצהיר עדותה הראשית של עוה"ד ברוידה, המנוח לא היה אדם עצמאי, הוא חדל לנהוג ואת רכבו העביר למבקשת כדי שזו תסייע לו ותסיע אותו ממקום למקום. ראה סעיף 42 ג' לתצהיר עדותה הראשית:" המנוח לא יכול היה לנהוג עקב בעיותיו הבריאות. הוא התקשה בהליכה. רגליו היו כבדות הוא התקשה בראיה ולא היה מסוגל לנהוג נ. נהגה לו וכאיום היא דרשה כי הרכב ירשם על שמה....עובדה זו נאמרה לי עשרות פעמים על ידי המנוח, במשרדי....."

דברים אלו מתיישבים עם האמור בתצהיר שהגיש המנוח בתביעת הפינוי בשנת 2001: "המשיבה כאמור, השתלטה על דירתי ונכסי, היא חייבה אותי לרכוש מכונית ולרושמה מחצית על שמה, חייבה אותי לממן עבורה שיעורי נהיגה...."

זאת ועוד, ראה נספח 10 לתצהיר עדותה הראשית של עוה"ד ברוידה,  ממנו עולה שכבר בשנת 1999 קיבל המנוח היתר עבודה להעסקת עובד תושב חוץ בסיעוד, היתר שניתן לו עד שנת 2001.

מעצם היותה של המבקשת בת זוגו, היקף הסיוע שניתן למנוח על ידי המבקשת היה היקף רחב, שכן הם חיו תחת קורת גג אחת, לבדם, ללא התערבותם של מקורבים נוספים. כך נראה כי מידת התלות של המנוח במבקשת היה גדולה מאד  וזו גם ככל הנראה היתה הסיבה שבגינה חזר המנוח לחיות עם המבקשת בשלום. ראה גם הדיווחים שהוגשו לבית המשפט בהליכים הקודמים בעניין תלותו של המנוח במבקשת: דיווח מטעם פקידת הסעד- "הם הגיעו להסכם בלית ברירה, מאילוצי חיים, לה אין לאן ללכת והוא זקוק לה סיעודית...." ודיווח מטעם יחידת הסיוע: "התרשמתי שיש צורך דחוף לבדוק את נזקקותו של מר ק. עקב התלות הרבה שלו בגב' א. ולכך השלכות רבות". 

            לשיטת המערערת, ישנן מספר ראיות המוכיחות כי מצבו הפיזי והמנטלי של המנוח היה תקין. המערערת הפנתה למסמכים רפואיים מהם עולה לטענתה כי המנוח היה אדם צלול המסוגל לטפל בענייניו. עוד נטען כי זו ראיה לכך שהמערערת לא מנעה מהמנוח לערוך בדיקה אצל רופא פסיכוגריאטר.

אין בידי לקבל טענה זו. כל שהמערערת הציגה הם מכתבי סיכום רפואי שנערכו בעניינו של המנוח מימים 26.09.07 ו-07.12.07. אין מדובר בבדיקה פסיכוגריאטרית אליה הופנה המנוח בהתאם להחלטת בית משפט לצורך הערכת תלותו במערערת ויכולתו לקבל החלטות הנוגעות לענייניו באופן עצמאי. לפיכך, בצדק ציין בית משפט קמא את תמיהתו – מדוע לא טרחה המבקשת לפנות עם המנוח לערוך בדיקה פסיכוגריאטרית בהתאם להפנייתו, אם כה דאגה לשלומו כפי שניסתה לטעון.

לגופו של עניין, יש להבחין בין שאלת הכשרות לצוות לבין בחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת. הסוגיה הראשונה מוסדרת בסעיף 26 לחוק הירושה הקובע כי "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה".

מכתבי הסיכום הרפואי אליהם הפנתה המערערת רלוונטיים לסוגיית הכשרות, קרי, לבחינת מצבו הקוגניטיבי וכשרותו המשפטית של המנוח. לעניין זה כבר נקבע כי כמות ההוכחה הנדרשת כדי לקבוע כי המגבלה ממנה סבל המצווה הינה כזו אשר עלולה לשלול את כשרותו לצוות, אינה עניין של מה בכך, ואין די בהעלאת ספקות גרידא (ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל לה (3) 101; ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל מג (1) 760; ע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי, [פורסם בנבו] דינים עליון מ 648).

אולם, לבחינת הטענה של השפעה בלתי הוגנת קיימת חשיבות למצבו הבריאותי והמנטלי של המצווה, אפילו היה כשיר לעשות צוואה. לעניין זה ראו הדברים שנאמרו בפרשת מרום (ההדגשה בקו איננה במקור):

 

"בבחינת טענה של השפעה בלתי הוגנת, יש חשיבות רבה לראיות בדבר מצבו הבריאותי והנפשי של המצווה (פרשת מנלה [15],בעמ' 50; ראו גם פרשת אלוני[13], בעמ' 381 בפסק-דינה של חברתי, השופטת ביניש). ודוק: אין מדובר בבחינה של כשירותו של המצווה לעשות צוואה. למצבו הבריאותי והנפשי של המצווה חשיבות רבה אפילו היה המצווה כשיר, מבחינה זו, לעשות צוואה. אכן, מצבו הבריאותי והנפשי של המצווה עשוי להיות חשוב לצורך הכרעה אם היה המצווה מועד לפעול תחת השפעה, אשר תביאו להקנות את רכושו שלא בהתאם לרצונו האמיתי. עשויה להיות לנתון זה חשיבות רבה בהכרעה אם למצווה היה רצון אמיתי להקנות את רכושו, אשר מצא את ביטויו בצוואה העומדת לדיון. נתון זה עשוי להצביע על מידת תלותו של המצווה בזולת, אשר בגינה ייתכן שהמצווה איבד את היכולת האפקטיבית לממש את רצונותיו, להבדיל מרצונות הזולת."

מהאמור לעיל יוצא כי גם אם אקבל את עמדת המערערת לפיה המנוח היה בדעה צלולה (עניין שלא הוכח), אין בכך כדי לשלול קיומה של השפעה בלתי הוגנת על המנוח. מכל מקום, בהתייחס למבחני התלות, העצמאות והסיוע שוכנעתי כי המנוח לא היה מסוגל, הן מפאת גילו והן מפאת מחלותיו,   לדאוג לעצמו והיה תלוי במערערת לסיפוק צרכיו האלמנטריים.

  1. באשר לקשרי המצווה עם אחרים קבע בית משפט קמא כי המערערת נהגה להרחיק את המנוח מילדיו. המערערת טענה כי בין המנוח לילדיו מערכת יחסים סבוכה והיא אינה הגורם לקשר הרופף ביניהם. ואכן, בית משפט קמא לא התעלם מעובדה זו אך קבע שהמערערת בודדה את המנוח מילדיו (עמ' 14 ש' 16-18):

"מן הראיות שבתיק עולה כי מערכת היחסים בין המנוח לילדיו היתה מערכת יחסים מורכבת. יחד עם זאת, הוכח כי המבקשת אכן דאגה להרחיק מהמנוח את ילדיו, משפחתו היחידה."

מסקנתו של בית משפט קמא מקובלת עליי בנסיבות העניין. למסקנה זו הגיע בית משפט קמא לאחר עיון במכתביה של בתו של המנוח לאביה מימים 09.04.06 ו-02.07.07, בהם ניכר רצונה להתקרב אליו. דבריה חזרו על עצמם בחקירתה בבית המשפט, וגרסתה נמצאה מהימנה. גרסה זו קיבלה חיזוק מהאמור בתמליל השיחה שהקליטה עו"ד ברוידה את המנוח במשרדה, בה המנוח סיפר כי המערערת לא מעוניינת שילדיו יבקרו אותו או יתקשרו אליו. טענות המערערת לפיהן המנוח נהג להיפגש עם מכריו נותרו טענות בעלמא, באופן שאין די בהן כדי לשנות ממסקנתו של בית משפט קמא.

 

  1. באשר לנסיבות עריכת הצוואה קבע בית משפט קמא כי אלה מעוררות חשד ממשי לגבי רצונו החופשי של המנוח לחתום על הצוואה האחרונה. המערערת טענה כי עו"ד חן הכיר את המנוח וידע לזהות כי מצבו ההכרתי תקין.

                        בעניין זה קבע בית משפט קמא, ובדין כי (עמ' 18 ש' 18-25):

"גרסתו של עוה"ד כהן חן כעורך הצוואה לא סיפקה מענה מספק אשר לנסיבות שאפפו את החתימה על הצוואה האחרונה. היה מצופה כי בנסיבות הללו, כאשר עוה"ד כהן חן מודע לתוכנן של הצוואות הקודמות, תיעשה תרשומת אשר לנסיבות, תישאלנה השאלות הדורשות בירור, וזאת ביודעו שתלויים ועומדים הליכים משפטיים בין המבקשת למנוח. הרי נישול ילדיו מצוואתו וציווי כל רכושו למבקשת הינו חריג לצוואותיו הקודמות להן היה עוה"ד כהן חן עד, משנת 1991 (ראה נ/25) לצוואה משנת 1997, לצוואה משנת 1998. משכך סבורני כי גם נסיבות עריכת הצוואה האחרונה מעוררות חשד ממשי אשר לרצונו החופשי של המנוח לחתום על צוואה זו. "

מקריאת פסק הדין עולה כי בית משפט קמא לא השתכנע מעדותו של עו"ד חן כי הצוואה נערכה מרצונו החופשי של המנוח, ומעיון בחומר הראיות נראה כי אין מקום להתערב בכך. אף אם המנוח היה צלול, כדבריו של עו"ד חן בחקירתו בבית משפט קמא, אין בכך כדי לשלול השפעה בלתי הוגנת, בהינתן אינדיקציות רבות לקיומה.

נכון הוא שאין ראיות ישירות למעורבות המערערת בעריכת הצוואה האחרונה, אולם די להתבונן בתמצית השתלשלות העניינים שהוצגה בפתח פרק הדיון, על מנת ללמוד על השפעתה הבלתי הוגנת. הצוואה האחרונה נערכה כאמור ביום 20.09.07. כארבעה חודשים לפני כן, ביום 17.05.07 הגיש המנוח בקשה לצו הגנה כנגד המבקשת וביקש מבית משפט שיציל אותו מידיה. בדיון שהתקיים בבקשה המנוח אמר שהמערערת ניסתה לחנוק אותו, סיפר שסבל 17 שנה ממנה וביקש להוציאה מביתו.

            נוסף על כך, גורמים אובייקטיביים בלתי תלויים הביעו חששם מתוצאות תלותו של המנוח במערערת, בסמוך לעריכת הצוואה האחרונה. כך למשל, דיווח מטעם יחידת הסיוע מיום 04.07.07 בו צויין כי יש צורך דחוף לבדוק את המנוח עקב התלות הרבה שלו במערערת. וכן דיווח פקידת הסעד מיום 07.08.07 בו צוין כי הצדדים הגיעו להסכם שלום בית בלית ברירה: "לה אין לאן ללכת והוא זקוק לה סיעודית".

במצב דברים זה, אין בידי לקבל את טענת המערערת לפיה הצוואה האחרונה היא תולדה של אופיו האימפולסיבי של המנוח אשר "נהג לשנות את רצונותיו בהתאם לגחמות ליבו". הדברים אמורים בייחוד בהינתן העובדה שהצוואה האחרונה הינה הצוואה הראשונה אשר בה מנשל המנוח את ילדיו ומצווה את כל רכושו למערערת. ניכר כי המערערת ניסתה לנכס לעצמה את רכוש המנוח, כאשר הראיות הנסיבתיות המובאות לעיל מהוות אינדיקציות משמעותיות להשפעתה על רצונו.

 

  1. לא נעלמה מעיני טענת המערערת כי חלק מהאמור בתסקיר פקידת הסעד זכה להדגשה יתרה, תוך "הצנעת" יתר פרטיו. לעניין זה אזכיר כי משקלו הראייתי של תסקיר המוגש על ידי פקיד סעד נתון לקביעתה של הערכאה הדיונית. ראו ע"א 3554/91 פלונית נ' היועמ"ש [פורסם בנבו], שבו בית המשפט התייחס למעמדו של תסקיר פקידת הסעד כדלקמן (ההדגשה בקו איננה במקור):

"מיגוון הנושאים בהם רשאי פקיד-סעד לחוות את דעתו, במסגרת תסקירו, איננו מוגדר או מוגבל, ובעניינים המסורים לסמכותו, או שבית המשפט מטיל עליו לחקור ולדרוש בהם, מותר לו - והוא אף מצופה - לחוות דעה, לא רק בתחומי נושאים שיש לו בהם הסמכה פורמלית, על יסוד לימודים במסגרת מוסדית מוכרת, אלא גם בתחומים שקנה בהם ידע וניסיון במסגרת עבודתו המעשית כפקיד-סעד. אינני מוצא כל היגיון בהגבלת הנושאים, בהם רשאי פקיד-סעד לחוות דעה במסגרת תסקירו, ובלבד שיש להם נגיעה לשאלות שהתסקיר מיועד להאיר. וגם על-פי המבחנים המקובלים לקבילות חוות-דעת של מומחה, לפי סעיף 20 לפקודת הראיות, תסקיר אשר כזה ראוי להתקבל (השווה: ע"א 745/82 שחר ואח' נ' בור ואח', פ"ד מ(46 (2, בעמ' 50; וע"פ 436/88 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(553 (1, בעמ'

556-555). לא למותר להזכיר, שמשקלו הראייתי של תסקיר המוגש על-ידי פקיד-סעד, והמשקל שיש לייחס לחוות-דעתו של פקיד הסעד, בכל עניין ועניין, נתונים - ככל ראיה אחרת - לקביעתה של הערכאה הדיונית."

  1. טענה נוספת בפי המערערת היא כי טעה בית משפט קמא שהסיק מהליכים משפטיים קודמים בין הצדדים אודות כוונותיו של המנוח ורצונו האמיתי באשר למערערת.

תחילה אציין כי במסגרת הדיון מיום 19.12.2012 הסכימו ב"כ הצדדים כי כל החומר המצוי בתמ"ש 24680/01 יהיה חלק מחומר הראיות בתיק. כך שלפני בית משפט קמא הונחו כתבי הטענות, מסמכים והחלטות שניתנו בהליכים קודמים, מהם ניתן היה להתחקות על רצונות וכוונות המנוח.

כך כתב בית משפט קמא לגבי התרשמותו מהמנוח בהליכים קודמים (עמ' 6 ש' 28-34, עמ' 7 ש' 1-2):

"חרף הקושי הטמון בהליך כגון דא, נוכח הניסיון להתחקות אחר כוונתו ורצונו של המנוח עוד בחייו, הונחו  בפניי מספר לא מבוטל של אינדיקציות המלמדות כי עוד בחייו היה קיים חשש כבד לרצונה של המבקשת להשתלט על רכושו של המנוח. נראה כי ההליך הנוכחי הינו המשך ישיר ומצער של ההליכים המשפטיים הקודמים  שהתנהלו בין הצדדים.

בניגוד למרבית תיקי העיזבונות אשר מגיעים לפתחם של בתי המשפט לענייני משפחה, בהם מנסים הצדדים לתאר בפני בית המשפט את קווי אופיו, התנהלותו ומערכות היחסים שניהל המנוח בחייו, בתיק זה נוכח ההליכים המשפטיים שהתנהלו בפניי בין המנוח והמבקשת, ניתנה לבית המשפט ההזדמנות/ האפשרות לשמוע את המנוח  ולהתרשם ממנו באופן בלתי אמצעי, עוד בחייו."

התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית של בית משפט קמא מהמנוח הקנתה לו יתרון רב, להבדיל מתיקי עיזבונות אחרים בהם רק ניתן לשער מה היה רצון המצווה ולהסתמך על ראיות נסיבתיות בלבד. נתון זה מהווה חיזוק ממשי למסקנותיו של בית משפט קמא, שכן הלכה מושרשת היא שהתרשמות ישירה זו מהווה את יתרונה של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור. על הקושי ללמוד על כוונתו של מצווה שאיננו עוד בחיים ראו ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, מט (1) 318 (20.02.1995):

"בהליך פלילי נוכל ללמוד על כוונתו של אדם מתוך מעשיו - מעשיו יחייבוהו ומעשיו יזכוהו - ואולם כיצד נדע אם נתכוון פלוני "באמת" לצוות את רכושו כפי שציווה או אם הונעה נפשו בשל השפעה בלתי הוגנת? אכן, נושא זה מעורר מעצמו קשיי ראיות רבים, ובייחוד כך ביודענו כי הגיבור הראשי אינו עוד עמנו ואת פיו לא נשאל.

קשיים אלה בהוכחה - קשיים הטבועים במאטריה עצמה - הוליכו אותנו אנשי המשפט אל חיקו של דין הראיות..."

ובהמשך:

"הלכה זו היא בת השכל הישר, וייעודה להיות לעזר לבית המשפט להכריע כיאות בנסיבות שבהן הראיות, כמעט לעולם, לא תהיינה אלא ראיות נסיבתיות בלבד. אכן, אם היחסים בין המנוח לבין זולתו היו כאלה שהזולת שלט בחייו של המנוח ועל פיו נשק דבר; אם המנוח היה תלוי לחלוטין או באורח מהותי בזולתו; אם המנוח כמו נעטף כולו בידי זולתו; עד "שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי..." (פרשת בן נון [5] , בעמ' 378), כי אז אך סביר הוא להניח, לכאורה, שצוואה כי תיכתב לטובתו של אותו זולת תהיה אותה צוואה "תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר" (שם). המדובר הוא אפוא במערכת נסיבות המעלה מעצמה חשד כי נשלל רצונו החופשי של המצווה, ומערכת נסיבות זו מקימה חזקה לשלילת הרצון החופשי."

  1. בטרם סיום אדגיש כי טענת המערערת לתחולת סעיף 31 לחוק הירושה – דינה להידחות. הסעיף מורה כי: "עברה שנה מהיום שהאונס, האיום, ההשפעה הבלתי הוגנת או התחבולה חדלו לפעול על המצווה, או מהיום שנודע למצווה על התרמית או הטעות, והיה בידי המצווה לבטל את הצוואה ולא עשה כן, לא יהיה עוד באותו פגם כדי ביטול הוראת הצוואה או תיקונה." בענייננו, המערערת הייתה נוכחת בחייו של המנוח עד יומו האחרון ולכן לא חל הסעיף הנ"ל. גם אם אקבל את גרסת המערערת במלואה, לפיה המערערת נסעה לחו"ל כל שנה לתקופה של כחודש ימים, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי זו.

סוף דבר

  1. סיכומו של דבר, לא מצאתי טעם להתערב במסקנתו של בית משפט קמא, אשר נסמכה על התשתית העובדתית שנתבררה לפניו ועל התרשמותו הישירה מן העדים ומן הראיות, ומעל הכל מהמנוח עצמו.

לאור האמור, ככל שדעתי תתקבל, סבורני כי דין הערעור להידחות.

 

 

ס. ג'יוסי, שופט

 

השופטת שושנה שטמר - אב"ד:

אני מסכימה.

 

ש. שטמר, שופטת

[אב"ד]

השופטת ריבי למלשטריך-לטר:

אני מסכימה.

 

ר. למלשטריך-לטר, שופטת

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט סארי ג'יוסי: הערעור נדחה. אנו מחייבים את המערערת לשלם למשיבים את הוצאותיהם ושכ"ט עורך דינם בסכום של 8,000 ₪ (הסכום כולל מע"מ).

 המזכירות תעביר מתוך הערבון שהמערערת הפקידה, ככל שהפקידה, את ההוצאות ושכר הטרחה שפסקנו למשיב, למשיב באמצעות בא-כוחו. ככל שתשאר יתרה בערבון, יש להחזירו למערערת באמצעות בא-כוחה.

ניתן היום,  ד' כסלו תשע"ו, 16 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

ש. שטמר, שופטת

[אב"ד]

 

ר. למלשטריך-לטר, שופטת

 

ס. ג'יוסי, שופט

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ