כב' השופט סארי ג'יוסי:
ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופט בן ציון ברגר, בת"ע 9935-06-11), מיום 7.8.13, בו קיבל בית משפט קמא את בקשת המשיבים מס' 1 ו-2 לביטול צו ירושה מיום 13.12.98 אחר עזבון המנוח-ח' ס' ח' ז"ל (להלן: " המנוח" ו/או "המצווה"), סבו של המשיב מס' 1 ואביו של המשיב מס' 2, והורה על קיום צוואתו מיום 5.11.94.
רקע
1. צוואה בעדים מיום 5/11/94, שלא נפל בה פגם או חסר בצורתה, כשהמצווה הולך לעולמו ביום 6/8/97. כשנה לאחר פטירת המנוח ומשאיש לא ידע על הצוואה (למעט בנו של המצווה-ס' ז"ל שלא היה בקו הבריאות בעקבות אירוע מוחי שני מ- 1997 שהותירו "סיעודי מלא" עד לפטירתו ב-2002 ), ניתן צו ירושה אחר עזבונו המכריז על יורשיו על פי דין.
בחלוף שנים רבות, ולאחר פטירת עדי הקיום, מגיש הנכד, הוא המשיב מס' 1, ביום 2/3/11, בקשה לביטול צו הירושה משום אותה צוואה שהותיר סבו המנוח ומבקש לקיימה. זה טוען כשאליו מצטרף המשיב מס' 2, כי הצוואה התגלתה אך לאחרונה, ועל כן בקשתו לביטול צו הירושה עומדת בשני התנאים המצטברים שמציב סעיף 72 לחוק הירושה, התשכ"ה 1965 (להלן: " החוק"), הראשון - קיומה של עובדה או טענה שלא הובאו בפני בית המשפט או הרשם טרם מתן הצו, שאילו הובאו לפניהם קודם, היה בהן כדי לגרום לקבלת צו שונה מזה שניתן, והשני - כי לא היה ניתן להביא אותה עובדה או טענה קודם להגשתה של בקשה זו.
מנגד, העלה המערער קשת רחבה של טענות כנגד אותה צוואה, החל מהיותה מזויפת; כי עדי הקיום הלכו לעולמם לפני הגשת הבקשה לקיומה ועל כן נבצר ממנו לברר נסיבות עריכתה; המנוח לא הניח אחריו צוואה כלשהי; כי המסמך המתקרא צוואה הוא יציר ידיהם של המשיבים וכי הם השתהו בהגשת בקשתם.
2. בית משפט קמא קבע, כי המשיבים עמדו בדרישות סעיף 72 לחוק וכי יש להורות על ביטול צו הירושה וזאת נוכח צוואת המנוח אשר נתגלתה. בית משפט קמא המשיך וקבע, כי צוואת המנוח הינה צוואה בעדים אשר עומדת בדרישות סעיף 20 לחוק הירושה, ומשכך, על המערער, הנתבע שם, הטוען כנגד כשרות הצוואה, מוטל הנטל להוכיח טענותיו כשבמלאכה זו הוא נכשל, משלא עלה בידו להוכיח את כל אלה:
א. מעורבות של מי מהצדדים בעריכת הצוואה.
ב. כי המנוח לא ידע קרוא וכתוב ועל כן אין זה סביר כי זו צוואתו.
ג. כי קיימת סתירה בין הוראות סעיפים 3 ו-4 לצוואה.
ד. כי המנוח ס' ז"ל, בנו של המצווה שבמשרדו אותרה הצוואה, מסר בחייו כי המנוח לא ערך צוואה וכי מכתבו של המצווה אל ס' אינו תומך בטענת המשיבים כי ערך צוואה בחייו.
מייד לאחר קביעותיו אלה של בית משפט קמא, הוא הורה על קיום צוואת המנוח מיום 5/11/94.
3. יצוין, למען שלמות התמונה והבהרת עמדות הצדדים הניצים, כי המערער כפר לאורך כל ההליך לפני בית משפט קמא בהיות אותו מסמך צוואה שנערכה על ידי המנוח, וכי זו משקפת את רצונו הכן והאמיתי וכמי שנערכה כדין.
בהקשר אחרון זה, ומפאת חשיבותם של הדברים, בהיותם אלה המעצבים את גדר המחלוקת- הפלוגתות השונות לפני בית משפט קמא, ולאלה השלכות על נטל השכנוע והבאת הראיות כפי שאבהיר בהמשך, שבתי ועיינתי עיין היטב בתיק בית משפט קמא ולא מצאתי כי המערער הודה בדרך זו או אחרת בחתימת המצווה על הצוואה, או כי הוא מתגדר אך ורק בטענות המצטמצמות לכדי שיהוי בהגשת הבקשה לביטול צו הירושה או טענות הנוגעות לנסיבות גילויה. רק למען ההמחשה אביא להלן מקבץ אמירות וטענות שהעלה המערער לפני בית משפט קמא כנגד אותו מסמך-צוואה, שאין משמעותן אלא כפירה באמיתותה:
- בכתב "טענות בכתב מטעם הנתבע 1" : (כתב הטענות שהגיש המערער לפני בית משפט קמא המהווה תשובה לבקשה לביטול צו ירושה והתנגדות לקיום הצוואה) נאמר: בסעיף 15 " לפיכך, הנתבע יטען כי ... כמו כן צו הקיום (הכוונה לצו קיום ככל שיינתן ביחס לאותה צוואה - ס' ג') נגוע בשיהוי ניכר הפוגע בנתבע וביתר היורשים... וגורם לנתבע נזק ראייתי רציני היות ואין בכוחו עוד להוכיח כי נפלו פגמים בצוואה בדבר עצם עשייתה או בעריכתה או שמא המנוח חסן היה במצב נפשי או רפואי בלתי כשיר בזמן שחתם על הצוואה".
בהמשך בסעיף 16 טוען: "האמור לעיל מקבל משנה תוקף לנוכח העובדה כי שני העדים לצוואה כבר הלכו לעולמם, דבר אשר פוגם בכוחו של הנתבע להוכיח כי נפלו פגמים בעריכת הצוואה, אם בכלל, ובאשר לעצם קיומה של הצוואה ולמצבו הנפשי והרפואי של המצווה וכן בכלל לגבי נסיבות עריכתה של הצוואה".
- המערער הקדיש פרק שלם בכתב טענותיו האמור, אותו הכתיר "הפרק השני - ספק באמינות ובאמיתות הצוואה כמכשול נוסף לאי קיומה".
- גם בתצהיר עדותו הראשית טען מפורשות בסעיף 17 דברים אלה: "לבסוף, הריני להצהיר כי למיטב ידיעתי המנוח אבי לא הניח אחריו צוואה כלשהיא וכי הצוואה שנשלפה על ידי התובעים לאחר יותר מ14 שנים לא נערכה על ידו ואינה משקפת את רצונו".
4. ויודגש כבר כאן: לפני בית משפט קמא לא נשמעו עדויות וראיות אודות נסיבות עריכת הצוואה, וזאת מן הטעם הפשוט שהעדים לעריכתה אינם עוד בינינו, כך גם המנוח ס' ז"ל, בנו של המצווה ואביו של המשיב 1, אשר לדידם של המשיבים היה בסוד העניינים ושימש יד ימינו של המנוח ובמשרדו שמר את הצוואה, ללא ידיעת מי מהצדדים כולל המשיב 1. גם לא נשמעו עדויות וראיות חיצוניות אחרות על רצונו של המנוח לערוך צוואה וכיצד ביקש לחלק את עזבונו, או ראיות אחרות מהן ניתן להבין כי ביקש לערוך צוואה לפני עדי הקיום. העדויות התמקדו בנסיבות גילוי הצוואה במשרד המנוח ס'; מועד הגילוי - ימים ספורים לפני הגשת בקשת הביטול ב-1/11; במצבו הבריאותי של ס' ז"ל בתקופת הביניים ממועד פטירת המנוח ועד למועד פטירתו, בעטיו לא התאפשר לו להתנגד למתן צו הירושה או להודיע כי הוא מחזיק בצוואה של אביו - המנוח.