פס"ד בעניין השארת מגילת העצמאות בידי המדינה ולא בידי ידיים פרטיות

השופט ד' מינץ:

           בערב שבת, ה' באייר תש"ח התכנסה מועצת העם בשעה 16:00 במוזיאון תל אביב למעמד ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל. במסגרת הישיבה הקריא יושב ראש מנהלת העם, דוד בן-גוריון, את נוסח הכרזת העצמאות ובסיומה חתמו הנוכחים על המגילה. למן אותו מועד, התקבעה הכרזת העצמאות כטקסט מכונן, כ"אני מאמין" של מדינת ישראל. הכרזת העצמאות נתפסת בציבוריות הישראלית כ"'מגילת העצמאות' שלנו, שהיא הן תעודת הלידה והן תעודת הזהות של המדינה כיחידה מדינית, ריבונית ועצמאית" (הנשיא (בדימ') מ' שמגר בע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 309 (1995)).

           הערעור שלפנינו אינו עוסק בנוסח הסופי של הכרזת העצמאות, כי אם בטיוטות המוקדמות שלה ובעוסקים במלאכת כתיבתה. האם מקומן של הטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות בגנזך המדינה או שיש להותירן בידי יורשיו של מחברן, עו"ד מרדכי בעהם? זו בתמצית השאלה הניצבת לפנינו.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1. לאחר הכרזת העצמאות והקמת המדינה, אביהם של משיבים 1 ו-2, עו"ד מרדכי בעהם (להלן: בעהם), עבד תקופה מסוימת במשרד המשפטים. בנוסף, עובר להקמת המדינה, במהלך חודש אפריל 1948, במסגרת המחלקה המשפטית במנהלת העם, כתב בעהם מספר טיוטות להכרזת העצמאות, שלאחר מכן שימשו כבסיס לנוסח הסופי של ההכרזה. הטיוטות והתזכירים של בעהם נשתמרו בידיו ובידי בני משפחתו לאורך השנים.

2. בחודש נובמבר 2015 פרסם משיב 3, בית מכירות פומביות (להלן: בית המכירות), קטלוג בו הוצעו למכירה מספר מסמכים של בעהם תחת הכותרת "הטיוטות הראשונות של מגילת העצמאות – כתובות בידי בעהם". המסמכים שהוצעו למכירה כללו את "טיוטת הפסוקים", אליה העתיק בעהם מקורות שסבר כי הם ראויים לשמש בסיס להכרזת העצמאות; "הטיוטה האנגלית" של הכרזת העצמאות; "הטיוטה העברית", שלושה עמודים בכתב ידו של בעהם הנושאים את הכותרת "הצהרה בדבר מדינה יהודית"; "ההצעה הראשונה", הגרסה המודפסת של הטיוטה העברית; "תזכורת בעהם", במסגרתה כלל בעהם הסברים לנוסח המוצע להכרזת העצמאות. בסך הכל נכללו בקטלוג חמישה מסמכים שנכתבו על ידי בעהם (להלן: טיוטות בעהם או הטיוטות או המסמכים).

3. בעקבות פרסום הקטלוג והידיעה כי בית המכירות מתעתד למכור את הטיוטות במכירה פומבית הגישה המדינה את התביעה מושא הערעור דנא. במסגרת התביעה ביקשה המדינה כי ייאסר על המשיבים לערוך כל דיספוזיציה בטיוטות ולהורות על השבתן לרשות המדינה לשם הפקדתן בגנזך המדינה. המדינה טענה כי הטיוטות חוברו במסגרת עבודתו של בעהם עבור מנהלת העם והמדינה שבדרך. משכך, משיבים 1 ו-2 היו מנועים מלהציע את המסמכים למכירה והיה עליהם להפקידם בגנזך המדינה. מנגד, המשיבים טענו כי אביהם החל לעבוד במשרד המשפטים רק לאחר קום המדינה ועבודתו במסגרת המחלקה המשפטית במנהלת העם נעשתה בהתנדבות, כאדם פרטי. על כן, המסמכים הם קניינו האישי ולא קניינה של המדינה. עוד טענו כי עילת התביעה התיישנה ואף אם לא התיישנה היא לוקה בשיהוי קיצוני המצדיק את דחייתה.

4. לאחר שמגעים לפשרה בין הצדדים לא צלחו, דן בית המשפט המחוזי בתביעת המדינה ודחה אותה. בהכרעתו קבע בית המשפט, כי הוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) אמנם לא חלות על התביעה והיא לא התיישנה, אך נוכח השיהוי בן עשרות השנים בהגשתה יש לדחותה. פרק הזמן הממושך שחלף ממועד התגבשות עילת התביעה ועד למועד הגשת התביעה הביא לשינוי לרעה במצבם של המשיבים, שכן המעורבים בדבר נפטרו ונמנעה מהם היכולת להציג ראיות קבילות בהליך משפטי על אודות העובדות הנחוצות להגנתם. מעבר לכך, עילת התביעה התגבשה עשרות שנים לפני הגשת התביעה, אך אף גורם לא פנה לבעהם בקשר למסמכים, למרות שדבר קיומם לא הוסתר בסוד. התנהלות זו עולה כדי זניחת זכות התביעה על ידי המדינה. בית המשפט לא חלק על כך שקיים אינטרס ציבורי בהגשת התביעה, נוכח חשיבותם ההיסטורית של המסמכים. אולם נוכח הסכמתם של המשיבים לתנאים מסויימים – שהמסמכים יימכרו רק לגורם שיתחייב שלא להוציאם דרך קבע מגבולות ישראל ולא יעבירם, בתמורה או שלא בתמורה, אלא למוסד ציבורי בישראל, וכי המדינה תוכל לבצע כל פעולה סבירה שתבקש לעשות במסמכים על מנת לייצר העתקים – סבר בית המשפט כי האינטרס הציבורי נסוג אל מול השיהוי בהגשת התביעה והפגיעה בהגנתם של המשיבים שנבעה כתוצאה משיהוי זה.

5. מעבר לכך ולמעלה מן הצורך, הכריע בית המשפט גם בתביעת המדינה לגופה. לצורך כך בחן האם הוכיחה המדינה כי בעהם היה עובד המחלקה המשפטית במנהלת העם במועדים הרלוונטיים והאם הייתה הסכמה משתמעת כי מסמכים אשר ייווצרו על ידיו יישמרו בידי המחלקה המשפטית. ראשית, באשר ל"טיוטת הפסוקים" ו"הטיוטה האנגלית" קבע בית המשפט כי אף לו הוכיחה המדינה כי בעת כתיבת המסמכים היה בעהם עובד המחלקה המשפטית, לא היה בכך די כדי ללמד על בעלות המדינה בהם. שכן, שני מסמכים אלה נכתבו בביתו של בעהם, מחוץ לשעות העבודה, ואין להניח כי קיימת הסכמה מכללא שמסמכים מסוג זה יימסרו למקום העבודה. באשר ליתר המסמכים ולשאלת מעמדו של בעהם באותו עת, דחה בית המשפט את טענת המשיבים כי הראיות עליהן הסתמכה המדינה להוכחת עילת התביעה – חוות דעתו של פרופ' יורם שחר הדן בגלגוליה של הכרזת העצמאות, מסמכים מארכיון המדינה ויומנו האישי של אורי ידין (רודולף הינסהיימר), ממקימי משרד המשפטים וראש מחלקת החקיקה הראשון לאחר קום המדינה, אשר תיעד את תקופת ההקמה – אינן קבילות וכי לא הוכח דבר ביחס למסמכים. עם זאת, נקבע כי המדינה לא הוכיחה די הצורך את עילת תביעתה. כך, לא הצליחה המדינה להוכיח מתי הוטלה על בעהם המשימה לנסח את הכרזת העצמאות; מה הייתה המסגרת המשפטית בה הוטלה עליו המשימה – כמתנדב או כעובד, ומה היו ההסכמות בינו לבין המחלקה המשפטית, אם היו, כאשר הוטלה עליו מלאכת הניסוח. על כן, מצא בית המשפט כי מעבר לשיהוי בו לקתה תביעת המדינה, לא עלה בידיה להוכיח את עילת התביעה לגופו של עניין.

תמצית טענות הצדדים