פס"ד בסוגיית חיוב בן ממשיך בפיצוי אחיו בגין השקעה או השבחת המקרקעין

השופט נ. סילמן

ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות (כב' השופטת דהן חיון) מיום 27.3.22 שעניינו תביעה לתשלום דמי שימוש בגין נכס מקרקעין והוצאות אחזקתו, ותביעה להחזר שווי השקעות שבוצעו בו.

רקע עובדתי –

1.המערערים והמשיבים הם בני זוג נשואים. המערער והמשיב הם אחים, ילדיהם של ח' ז"ל שנפטר ביום 25.9.2004 ושל ט' ז"ל שנפטרה ביום 11.5.2008 (להלן: "המנוחים"). המנוחים, היו בעלי זכויות ובני רשות במשק מס' ...., ב-מ' הידוע גוש .... חלקה .... (להלן: "המשק" ). המשיב הוכרז כבן ממשיך במשק עליו בנוי הנכס מושא המחלוקת.

2.בין הצדדים התנהלו הליכים נוספים שעניינם בבקשת המערערים ואחים הנוספים לבטל את הכרזת המשיב כבן ממשיך במשק. בסופו של יום נדחתה תביעת המערערים בהתאם לפס"ד של בית משפט שלום מיום 15.3.14 שאושר ע"י ערכאת הערעור ביום 28.10.14 ונקבע שאין לבטל את ההכרזה. ביום 6.1.2015 ניתנה החלטת בית המשפט עליון הדוחה את הבקשה למתן רשות ערעור על פסק הדין של בימ"ש המחוזי.

3.המשיבים עתרו לסילוק ידם של המערערים מהנכס, וחיובם בתשלום הוצאות אחזקתו ובדמי שימוש בעבור 7 השנים הקודמות להגשת התביעה. המערערים מנגד הגישו תביעה כספית במסגרתה עתרו לקבוע שפינוי הנכס יעשה בכפוף לשיפוי בעבור ההשקעות שלטענתם ביצעו בנכס, בסך של 3,016,140 , כמפורט בחו"ד שמאית שהוגשה על ידם.

4.הצדדים הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של פס"ד חלקי ביום 5.6.16 בהתאם לה המערערים פינו את הנכס בסוף חודש אוגוסט 2016, ונקבע שהתביעות הכספיות יתבררו במאוחד.

5.לטענת המשיבים, הזכויות במשק נתונות להם שכן הוכרזו כבן ממשיך בהתאם לרצון ההורים המנוחים עוד בשנת 1982, ופעלו להסדיר את כל הדרוש מול הרשויות, והחל משנת 1972, מנהל המשיב את המשק ואחראי לכלל ההתחייבויות הכרוכות בכך, והוא ובני משפחתו התגוררו בבית הוריו.

6.המשיבים טענו כי מעבר המערערים לבית ההורים התאפשר אך ורק בשל רצונם הטוב, לאור מצבם הכלכלי הקשה אותה העת. לגרסתם, נקטו בהליכים כשהבינו שהמערערים משלמים רעה נגד טובה, ולאחר שפנו אליהם בדרכי נועם עובר להגשת התביעה ובקשו שיפנו את הנכס. משלא הועילה דרישתם פנו בתביעה לסילוק וחיוב בדמי שימוש החל למן המועד בו התנגדו לזכותם כבן ממשיך, קרי מיום 1.5.08 ועד למועד הפינוי בפועל, כמו גם לחייבם להשיב את התשלומים בהם נשאו בעבורם והקשורים עם המגורים בנכס.

7.אשר לתביעה הכספית שהגישו המערערים, טענו המשיבים כי מדובר בתביעה מופרזת. המערערים ביצעו תוספת בניה לבית טרם מות האב המנוח בשנת 2004 ועל כן אין להם כל זכות חזרה. ההשקעות היחידות שבוצעו לאחר פטירת המנוחים היו הצמחיה והחלפת הריצוף, ואלה נעשו ללא אישור.

8.עוד טענו המשיבים, כי המערערים לא הוכיחו ביצוע ההשקעות הנטענות ועלותם. אין בחוו"ד השמאי כדי להבהיר עלויות במועד בו בוצעו ההשקעות הנטענות וכדי למלא הפגם באי הוכחת התביעה.

9.לטענת המשיבים זכותו של בר רשות לקבל פיצויים עבור השקעות בעת פינויו מהמקרקעין אינה זכות שבדין וככל וקיימת, היא מבוססת על הסכמה חוזית בין בעל המקרקעין לבין בר רשות. מאחר והמערערים היו ברי רשות במקרקעין, ולא היה בינם לבין המנוחים כל הסכמה חוזית, ובפרט עת המערער הצהיר שלא התכוון לתבוע את הוריו, אין לו כל זכות עמידה כנגד המשיבים כיום בהיותם בנים ממשיכים.

10.המערערים טענו כי המשיבים לא הוכיחו תביעתם לתשלום דמי שימוש והסכומים הנתבעים. אשר לחווה"ד שהוגשה מטעם המשיבים, נטען כי לא רק שנערכה בשנת 2018, כאשר הפינוי היה בשנת 2015, היא אינה יכולה לשמש ראיה קבילה לקביעת דמי שימוש מאחר ואין בה כל התייחסות לעניין השיפוצים שנערכו ומומנו על ידם, ואשר יש בהם להשפיע על ההערכה כולה או ברובה.

11.המערערים טענו כי לא קמה למשיבים כל זכות לתביעת דמי שימוש שכן בהתאם להסכמים עם רמ"י חל איסור מוחלט על המחזיק או על החוכר להשכיר נכס או חלק ממנו תמורת תשלום, והזכאי לבקש דמי שימוש הינו הבעלים, קרי רשות מקרקעי ישראל. מבלי לפגוע באמור, המשיב הודה בתצהירו כי לא התנגד למגוריהם, ומעולם לא דרש בכתב או בע"פ שיפנו את הנכס או שישלמו דמי שימוש. עוד הוכח שהייתה הסכמה למגורים, לשיפוצים ולהשקעות שבוצעו. הרשות לחזקה ומגורים מעולם לא בוטלה, אלא רק עם הגשת התביעה.

12.אשר להשקעות שביצעו בבית המגורים – יש לחייב את המשיבים במלוא הסכום כמפורט בחוו"ד השמאי בעלות כוללת של 1,526,140 ₪ נכון ליום ביקורו בנכס (24.12.15). לאור הזמן הרב שחלף אין ברשותם קבלות על ההשקעות, אך המצב בשטח מדבר בעד עצמו. כמו כן, לאישור השמאי שלא הוצגו לפניו קבלות אין נפקות ביחס לאומדן הכספי של ההשקעות שעשו, שכן המדובר במחוברים ששווים מוערך בחוות דעת השמאי, נכון ליום עריכתה.

13.המערערים טענו ששיפוץ והחיבור בין הבית הקיים לתוספת היה לאחר פטירת ההורים ובידיעתו של המשיב . לאחר ייעוץ משפטי שקיבלו, עתרו בהתאם לחוות דעת השמאי, לשיפוי בסך של ₪1,526,140 בצרוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 24.12.15.

הכרעת ביהמ"ש קמא –

תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים –

14. בהתאם להלכה הפסוקה, החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי המונע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין

15.מטענות הצדדים ועדותם עולה שאין חולק כי עד שהתגלע הסכסוך, המשיבים העניקו למערערים את זכות המגורים בנכס, כמו גם שימוש במתקניו, ואלה לא שילמו דמי שימוש עובר לסכסוך ולאחריו וזאת עד ליום בו סילקו ידיהם מן הנכס. מכאן, יש לבחון באם המשיבים גילו דעתם ועתרו לסילוק ידם של המערערים מהמשק עובר להגשת התביעה; המועד שעשו כן; זכותם לקבלת דמי שימוש; וגובה דמי השימוש התקופה הצריכה לחיובם.

16.אין חולק שהזכויות במשק נתונות למשיבים בהיותם בנים ממשיכים, כך שתהליך הרישום החל בסמוך לשנת 1982 ובהסכמת ההורים המנוחים, וקביעה זו אף אושרה בסופו של יום בפסיקת בית המשפט. מכאן, למשיבים קמה הזכות לדרוש דמי שימוש. טענת המערערים לפיה למשיבים אין זכות לקבלת דמי שימוש נוכח ההסכם עם רמ"י, נדחתה בשים לב לכך שהזכויות במשק נתונות להם ואין המדובר בהרשאה זמנית.

17.מעיון בכתבי הטענות כמו גם בגרסת המשיבים, לא נמצא שעלה בידיהם להוכיח שפנו למערערים וביקשו לסלק את ידיהם מן הנכס עובר למועד בו הוגשה התביעה, וכן לא פנו בכל שלב בדרישה לקבלת דמי שימוש. לפיכך, נקבע כי אין מקום לחייב את המערערים רטרואקטיבית למועד הגשת התביעה.

18. אין חולק כי למן היום בו הוגשה התביעה ידעו המערערים שהמשיבים עותרים לפינויים מהנכס. יחד עם זאת בנסיבות, נמצא שנכון וצודק לחייב את המערערים שלא על מלוא התקופה, אלא על חלקה, תוך שנכון לעשות שימוש בסעיף 2(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט -1979.

19.מספר שיקולים הביאו לכלל למסקנה שאין לפסוק דמי שימוש ראויים על מלוא התקופה אגב שימוש בסעיף 2 לחוק; הראשון , העובדה שהשימוש בנכס הינו פרי רישיון שהעניקו המשיבים למערערים אותו ביקשו לבטל על רקע סכסוך משפטי. השני , שיש ליתן משקל לכך שחרף העובדה שהסכסוך בין הצדדים החל לפני שנים רבות, על רקע תביעת המערערים, כך שפס"ד ניתן עוד בשנת 2014, רק בחלוף למעלה משנה פנו המשיבים בתביעתם . השלישי, הוא השיקול העיקרי קשור בכך שבבסיסה של תביעה זו, כפי שנטען ע"י המשיבים עצמם, עומדת התנהלות המערערים אשר "החזירו רעה כנגד טובה". המשיבים לא ביססו תביעתם כתביעה נזיקית, ואף לא טענו לנזק שנגרם להם כתוצאה מאי פינוי המושכר. מכאן, התביעה עיקרה בעשיית עושר תוך שמתקיים התנאי הקבוע בסעיף 2 לחוק, קרי שזכיית המערערים בשימוש לא הביאה לחסרון כיס אצל המשיבים.

20.יתרה מזאת; פסיקת דמי שימוש ראויים עבור כל התקופה לא עולה בקנה אחד עם הקביעה שהמדובר ברשות ללא תמורה שניתנה למערערים; המערערים מתגוררים בנכס משך שנים רבות מבלי שנדרשו בתשלום דמי שימוש. היעדר דרישה לתשלום יצרה הסתמכות בקרבם. על כן, ראוי וצודק ליתן למערערים תקופת התארגנות סבירה למציאת דיור חלוף. בבחינת פרק הזמן הסביר יש לקחת בחשבון מכלול שיקולים ובכלל זה שמדובר במערערים שמצבם הכלכלי אינו איתן, גילם, מצבם המשפחתי ובני המשפחה הנוספים שהתגוררו עמם, פרק הזמן הארוך בו התגוררו בנכס מושא המחלוקת והזמן הסביר הדרוש למצוא דיור באותו אזור. לאור האמור ומשיקולי צדק, נקבע כי יש ליתן למערערים שהות בת 4 חודשים למן המועד בו הוגשה התביעה למציאת דיור חלופי, בעבורה לא יחויבו בדמי שימוש ראויים.

21.שיקולי הצדק בעניינו מקבלים משנה תוקף עת המדובר בבני משפחה מדרגה ראשונה, כך שיש לשאוף לשמירה ואיחוד משפחתי עד כמה שניתן.

22.לפיכך, חויבו המערערים בתשלום דמי שימוש החל מיום 5.12.15 ועד ליום 20.8.16 (מועד הפינוי בפועל), קרי 8.5 חודשים.

23.אשר לגובה החיוב - להוכחת גובה דמי השימוש החודשיים צירפו המשיבים הסכמי שכירות ב-מ' וכן חוות דעת ערוכה ע"י שמאי. המשיבים עתרו לחיוב המערערים בדמי שימוש חודשיים בסך 3,000 ₪, סכום הנמוך מקביעת השמאי בחוות דעתו.

34.טענות המערערים כנגד חוות הדעת ובכלל זה שיש להפחית מגובה דמי השימוש את ההשבחות אשר לכאורה בוצעו על ידם, נדחו וזאת משלושה טעמים עיקריים; הראשון, שכפי שיפורט בהמשך, המערערים לא הוכיחו את ההשבחות להן טוענים, ועל כן אין מקום לבצע כל הפחתה מדמי השימוש. השני, שגם באם היו מוכיחים את ההשבחות להן טענו הרי שלא הוכיחו מה השפעתן על גובה דמי השימוש, אם בכלל. השלישי שטענות המערערים הינן בבחינת חיובים כפולים שכן מחד טוענים בתביעתם שיש לשפותם בגין ההשבחות, מאידך, סבורים שיש להפחית השבחות אלה מהערכת הנכס בשאלת דמי השימוש.

35.ביהמ"ש קמא אימץ מסקנות השמאי ולא מצא שנפל בה פגם.

36.לפיכך, נקבע כי המערערים חייבים בתשלום דמי שימוש עבור התקופה מיום 5.12.15 ועד ליום 20.8.16, 8.5 חודשים. בהתאם לחוות דעת השמאי דמי השימוש הראויים בשנת 2015 הינם 3,600 ₪ לחודש, ובשנת 2016, 3,750 ₪ לחודש. יחד עם זאת, מקום בו המשיבים עתרו לחיוב בדמי שימוש חודשיים בשיעור 3,000 ₪, אין מקום לקבוע סכום גבוה מכך.

התוצאה; על המערערים לשלם למשיבים סך של 25,500 ₪.

השבת תשלומים הקשורים באחזקת הנכס ובהוצאות ההליכים הקודמים –

37.המשיבים עתרו לחייב את המערערים בהחזר תשלומים בסך של 126,000 ₪ ששילמו בין השנים 2009-2016 לגופים שונים בגין עלויות אחזקת הנכס בו התגוררו המערערים.

38.הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי, הינו שנטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות בבחינת הכלל הנטוע במשפט העברי עתיק היומין "המוציא מחברו עליו הראיה"

39.ביהמ"ש קמא קבע כי המשיבים לא הרימו את נטל הראייה והשכנוע ולא הוכיחו את העובדות השנויה במחלוקת באמצעות ראיות מספיקות כתנאי לקבלת תביעתם.

עתירת המערערים להחזר שווי השקעות –

40.לא עלה בידי המערערים להוכיח את חבות המשיבים בפיצוי כלפיהם, משלושה טעמים עיקריים; הראשון, שלא עמדו בחובת הוכחת ביצוע ההשבחות להן טענו. השני; שלא עמדו בחובת הוכחת המועד בו בוצעו ההשבחות. השלישי; שלא עמדו בחובת הוכחת שווי ההשבחות.

41.שאלת הבן הממשיך נקבעה עוד בחיי המנוחים, כך שבשנת 1982 אישר וועד ההנהלה של המושב את בקשתם לרישום המשיבים כבנים ממשיכים. על כן, צודקים המשיבים בטענתם לפיה למערערים אין זכות חזרה כלפיהם בעבור השבחות שבוצעו עובר לפטירת ההורים המנוחים.

42.טענות המערערים לביצוע שיפוצים והשבחות מבוססות על עדותם בלבד ללא שצירפו כל אסמכתא או ראשית ראייה ממנה ניתן ללמוד על ביצוע העבודות בפועל, היקפן, עלותן והמועד בו בוצעו. מעדות המערערים כמו גם מעיון בפירוט הנטען במסגרת תצהירי העדות הראשית עולה שחלק ניכר מהשבחות להן טוענים, בוצעו עובר לפטירת ההורים המנוחים, ואלה כוללות את בניית התוספת, שיפוץ בחדר מקלחת, חלק מחלונות אלומיניום וריצוף בשירותים.

43.גם בחוות דעת השמאי לא היה בכדי לחזק את טענות המערערים, והיא לא נמצאה כראייה בעלת משקל רב הן בשאלת ביצוע ההשבחות והן בשאלת שווין; מחקירתו הנגדית של השמאי עולה שבעת ביקורו בנכס לא יכול היה לדעת איזה שיפוצים בוצעו ע"י המערערים והסתמך אך ורק על דברי המערער. בהמשך עדותו אף אישר השמאי שגם ביחס לשיפוצים שנטען ע"י המערערים כי בוצעו על ידם, לא יכול היה לאמוד את השנה בה בוצעו.

44.סופו של דבר, נקבע כי תביעת המשיבים התקבלה בחלקה, ותביעת המערערים נדחתה.

טענות המערערים –

45.המשיבים הודו כי חלק מהשיפוצים אכן בוצעו ע"י המערערים. המערערים עמדו בנטל להוכיח ביצוע ההשבחות והיקף ההשקעה.

46.לאחר הגשת התביעה לפינוי הושגה הסכמה לפינוי, שקיבלה תוקף של החלטה בכפוף להמשך הליכים לשיפוי בגין השקעות. על כן, לא היה כלל מקום לקבוע תשלום דמי שימוש.

טענות המשיבים –

47.חוו"ד שמאי שהוגשה מטעם המערערים אינה מפרטת מי ביצע את השיפוצים וההשבחות, מתי הן בוצעו ועלות ההשקעות בפועל במועדים שבוצעו

48.לא הוגש ערעור מטעם המשיבים על פסה"ד שקיפח אותם באופן מובהק רק משום שתש כוחם וממונם.

הכרעה –

49.לאחר ששקלתי טענות הצדדים, שבתי והרהרתי, סבורני כי יש מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא בכל הנוגע להחזר ההשקעות. אבהיר דרך הילוכי:

50.בית המשפט קמא קובע כי המערערים לא הוכיחו ביצוע ההשבחות, לא הוכיחו מועד הביצוע ואף לא את שווי ההשבחה ועל כן נדחית תביעתם (ס' 64).

51.תחילה, מציין בית המשפט קמא כי השקעות שכן הוכחו, כגון בניית שלד (עמ' 24 ש' 4-10 לעדות המשיב, סעיף 68 לפסק הדין), בוצעו טרם מות האב ועל-כן אין למערערים "זכות חזרה". על כך למד בית המשפט קמא מהוראות חוזה המשבצת והפער בינו ובין סעיף 114 לחוק הירושה. בעוד קבלת נחלה מכוח הסכם משבצת אינה מחייבת לפצות יתר היורשים, הדין שונה בזכייה מכוח סעיף 114 לחוק הירושה. הואיל ונחילת הזכויות באה מכוח הסכם משבצת, אין צורך לפצות.

52.לטעמי, בית המשפט קמא נתפס בנושא זה לכלל טעות.

53.אכן, כאשר בן ממשיך מקבל הזכויות במשק, אין הוא חייב בפיצוי עבור המשק. יחד עם זאת אין פירושו של דבר שאותו בן ממשיך אינו חב בפיצוי בגין השבחה.

54.סעיף 114 אינו מתייחס להשבחות במשק אלא ל"שווי המשק" (כך על פי לשונו). על-כן, לגישתי, אין בזכייה בזכויות במשק מכוח הסכם משבצת כדי לחסום הדרך לקבל פיצוי בגין ההשבחה.

55.טול מצב בו צד ג' גר במשק ובונה מהיסוד, עם קבלות, שומה, תיעוד, נכס שלם מהמסד ועד הטפחות. האם מעמדו של צד ג' כאמור זהה למעמד צד ג' שלא השקיע דבר בנכס רק בשל העובדה כי הבן הממשיך זוכה מכוח הסכם משבצת?

56.לדידי, דרך קבלת הזכויות בנחלה אינה מפקיעה את הוראות חוק המקרקעין (דיני בנייה ונטיעה במקרקעי הזולת), כמו גם את דיני עשיית עושר. על כן הזכאות העקרונית לשיפוי או פיצוי אינה נפגעת מקיומו של הסכם משבצת.

57.כעת, אדרש לשלושת "הראשים" שהביאו לדחיית התביעה, כאמור בסעיף 64 לפסק הדין.

58.אשר להוכחת ההשבחות, אכן, כפי שמציין בית המשפט קמא, מרביתן לא הוכחו. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שחלק מההשבחות אינו שנוי במחלוקת ועל-כן ביחס להשקעות אלו, לא ניתן לקבוע כי לא הוכחו.

59.בית משפט קמא מציין (סעיף 68 לפסק דינו) שהתובעים (המשיבים כאן) מסכימים שהמערערים השקיעו בריצוף ובניית שלד (עמ' 20, ש' 1 לפסה"ד). במקום אחר (סעיף 77 לפסק הדין) נקבע שאין חולק שהמערערים "שתלו והוסיפו צמחיה", וכן "החליפו את הריצוף". ראה גם ההפניות לעדויות המשיב.

60.יוצא אפוא, כי לפחות חלק מההשבחות, אינו שנוי במחלוקת.

61.אשר למעוד ההשבחות – לסברתי, אין בכך כדי לשנות התוצאה. הואיל ואיני סבור כי מועד ההשבחה מבחינת מועד פטירת ההורים מאיין הזכות, שאלת המועד אינה מעלה ואינה מורידה.

62.גם שאלת מועד ההשבחה באספקלריה של דיני ההתיישנות אינה רלבנטית, הואיל והתביעות מצד כלל הצדדים הוגשו סמוך למועד בו התבררו הזכויות, כשעד אותו מועד כל צד החזיק בעמדה כי השבחותיו נעשו לעצמו.

63.לכל היותר מועד ביצוע השבחה יכול ויהיה רלבנטי לשווי ההשבחה. אין דין בנייה חדשה (מבחינת שווי) כבנייה ישנה. על כן במועד ההשבחה לעצמו, אין כדי לאיין זכות הפיצוי.

64. עוד ובנוסף יצוין, כי כל עוד התגוררו המערערים בנכס ולא הוגשה תביעה לפינוים, לא קם הצורך שלהם בהגשת תביעה להחזר עלות השבחה.

66.נותרה הוכחת שווי ההשבחה. גם כאן סבורני כי בית המשפט קמא בחן הסוגיה בדרך שאינה נכונה. בית המשפט קמא מפרט כי הליקוי המרכזי בחוות דעת השמאי הינו הסתמכות על הצהרה והיעדר קבלות ואסמכתאות.

67.דא עקא, שבכך נתפס בית המשפט קמא לבחינת שווי השקעה ולאו דווקא שווי השבחה.

68.סעיף 21(ב) לחוק המקרקעין מציין כי במקרה בו הוקמו מבנה או נטיעות במקרקעין, ללא זכאות בדין, ואלו מקוימים במקרקעין, על בעל המקרקעין לשלם למקים את השקעתו בשעת הקמתם או את שווים בשעת השימוש בחכירה.

67.כלומר, שווי ההשבחה הוא ערך מנותק ושונה משווי ההשקעה, במיוחד משעסקינן במצב לפי סעיף 21 לחוק – בנייה ונטיעה שלא בהסכם מול בעל הזכויות.

69.דיני עשיית עושר, חלים באופן זהה ודי בהם להראות כי בעל הזכויות נהנה מהשבחה ולא דווקא מהשקעה.

70.בהינתן כל אלו, סבורני, כי לפחות לגבי הרכיבים שאינם שנויים במחלוקת, בחוות דעת השמאי, היה מקום לפצות את המערערים.

אעריך, בהתאם לחוות הדעת, את הצמחייה, הריצוף ותוספת מינימאלית של בנייה, על סך של 65,000 ₪. הערכים בחוות הדעת אמנם גבוהים יותר, אך ראיתי להעריך בריסון, נוכח חלוף הזמן (השבחה ובנייה ישנה).

71.אציע לחבריי אפוא לקבל הערעור ולחייב את המשיבים לשלם למערערים סך של 65,000 ₪. כן אציע לחייב בהוצאות בסך של 10,000 ₪ (הסך כולל מע"מ).

72. באשר לטענות שהועלו בענין דמי-השימוש, גורלן של אלו דחיה, הואיל ויש לקבל את הנמקת בית משפט קמא במלואה.

השופט ס. ג'יוסי [אב"ד]

מסכים אני לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט נ. סילמן.

יחד עם זאת, אין בידי להצטרף לקביעתו, בפסקה 61 לעיל, לפיה "אשר למועד ההשבחות – לסברתי, אין בכך כדי לשנות התוצאה. הואיל ואיני סבור כי מועד ההשבחה מבחינת מועד פטירת ההורים מאיין הזכות, שאלת המועד אינה מעלה ואינה מורידה".

בניגוד לעמדתו, סבורני, כי קיימת נפקות למועד ההשבחה הואיל ואין בנמצא כל חובה בדין, כי בן ממשיך יפצה אחרים בגין השבחות, שנעשו עד למועד פטירת ההורים. דומה הדבר להענקת מתנה, בשינויים המתחייבים - הרי לא יעלה על הדעת שמקבל מתנה יידרש לפצות צד ג' על השבחה שנעשתה לפני שהמתנה הוענקה לו.

לפיכך, גם בענייננו, על המשיבים לפצות את המערערים בגין ההשבחה, שנעשתה החל ממועד פטירת האם, וסבורני, כי הסכום אליו הגיע חברי, השופט סילמן, משקף כדבעי את ההשבחה החל מן המועד האמור.

השופטת ע. ורבנר

מסכימה לתוצאה.

יש הבדל בין החזר שווי השקעות לבין תשלום עבור השבחה, כך שגם אם המערערים לא הוכיחו את סכומי ההשקעה, עדיין יש לבחון מכוח הוראות חוק המקרקעין ומכוח הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט את עניין ההשבחה, לגבי אותן השבחות שאינן שנויות במחלוקת.

טול דוגמה של אדם שבבעלותו דירה, אותה הוא מעונין למכור, ומאחר ומדובר בדירה ישנה ששוויה כיום הינו X, הוא משקיע בשיפוצים 100,000 ₪, ולאחר השקעה זו הוא מקבל במכירתה X ועוד 400,000 ₪ דהיינו, השקעה של 100,000 ₪ גרמה להשבחה של 400,000 ₪. והדברים יכולים לפעול גם בכיוון הפוך, כך שהשקעה גבוהה תיתן רק השבחה מועטה.

בכל הקשור בהשקעות שעניינן הצמחייה והחלפת הריצוף, מקובל עלי האמור בפסק דינו של חברי השופט סילמן כי בחינת שווי ההשבחה הינו נתון מנותק משווי ההשקעה כאשר עוסקים בבניה ונטיעה שלא בהסכם מול בעל הזכויות וכאשר בעל הזכויות נהנה מההשבחה.

הסכום שהוערך על ידי חברי השופט סילמן, בהתאם לחוות דעת השמאי בנוגע לאותם מרכיבים שנלקחו בחשבון הינו צודק, סביר ומידתי ועושה צדק בכל הקשור להשבחה שבוצעה על ידי המערערים במשק שהמשיב 1 נקבע לגביו כבן ממשיך.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט נ. סילמן, והמשיבים יישאו בהוצאות המערערים בסך של 10,000 ₪.

מותר לפרסום בהשמטת שמות ופרטים מזהים.

ניתן היום, ו' כסלו תשפ"ג, 30 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.