פס"ד במחלוקת בין בני זוג לשעבר בנוגע לדירת מגורים

רקע עובדתי

1.בפני בית המשפט תלויים ועומדים שני הליכים בין הצדדים, בני זוג לשעבר, שיכונו למען הנוחות: "האישה" ו"הבעל":

תמ"ש 53247-01-21 תביעה כספית שהגיש הבעל, במסגרתה עתר לסעד של פינוי האישה מדירת המגורים.

תלה"מ 1933-04-22 תביעה לסעד הצהרתי בעניין דירת המגורים, שהגישה האישה.

2.הצדדים נישאו בשנת 2005 והתגרשו בשנת 2018. מנישואיהם נולדו שני ילדיהם הקטינים: ל' ילידת 2007, בת 15.5 שנים, מ' יליד 2012, כבן 11.5 שנים. (להלן: "הקטינים").

במהלך החיים המשותפים, התגוררו הצדדים בדירת מגורים ברח' ----, אשר רשומה על שמו של הבעל (להלן: "הדירה"). האישה והקטינים מתגוררים בדירה עד למועד זה.

3.ביום 5.1.2.2020 מונתה על ידי בית המשפט לענייני משפחה הגב' מ' ס', אחות הבעל לשמש כאפוטרופא שלו לעניינים אישיים, רפואיים ורכושיים.

בין הצדדים תלוי ועומד הליך נוסף בעניין אפוטרופסות הקטינים, כאשר בעבר התנהלו הליכים נוספים, לפי החוק למניעת אלימות במשפחה.

כן נוהל הליך לאיזון משאבים ופירוק שיתוף שהגישה האישה (תלה"מ 59380-10-18) במסגרתו מונה מומחה שהעריך את שווי הדירה בסך של 1,650,000 ₪. במהלך ההליך, הגיעו הצדדים להסכמות והגישו בקשה לאישור הסכם גירושין. בדיון שיועד לאישור הסכם הגירושין, נודע לבית המשפט כי משפחתו של הבעל נקטה בהליך של מינוי אפוטרופוס לבעל וכי קיימת תעודה רפואית לפיה, הבעל אינו מסוגל לדאוג לענייניו הכספיים.

נוכח האמור, נמנע בית המשפט מאישור הסכם הגירושין ועיכב את ההליכים בתביעה עד למתן החלטה בתיק האפוטרופסות. בהמשך נמחקה התביעה מחוסר מעש.

צו מינוי אפוטורפוסות ניתן כאמור בחודש 1/2020, וכשנה לאחר מכן, נקט הבעל בהליך לפינוי האישה מהדירה, הוא ההליך שבפניי.

5.במהלך בירור התביעות נפסק ביום 23.5.22, כי בגין השימוש הבלעדי אשר עושה האישה בדירה, יהיה זכאי הבעל למחצית מסכום דמי השימוש, החל מיום מתן ההחלטה ועד למתן פסק דין. דמי השימוש הוערכו ע"י שמאי שמונה ע"י בית המשפט, המומחה פנחס שפירא, שקבע אותם בשיעור של 3,750 ₪ לחודש.

לאחר מתן ההחלטה לחיוב האישה במחצית דמי השימוש, עדכנה האישה, כי בית הדין השרעי נעתר לבקשתה וחייב את הבעל לשלם לה דמי מדור השיעור של 1,875 ₪ לחודש.

טענות הבעל בתמצית:

6.לטענת הבעל הוא רכש את הדירה זמן רב לפני שנישא לאישה: הדירה נרכשה ביום 30.5.2002, כשלוש שנים לפני שהצדדים נישאו זל"ז, ואף ארבעה חודשים לפני אירוסיהם ביום ---.

הבעל מפנה לסעיפים 4 ו-5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973 וטוען כי בנסיבות בהן מדובר בדירה, אשר נרכשה על ידי הבעל כשלוש שנים טרם מועד הנישואים ואף לפני מועד האירוסין, יש להורות על דחיית התביעה לשיתוף בדירת המגורים. לטענתו, בני משפחתו הם שהעמידו לרשותו סכום ראשוני לצורך רכישת הדירה, יתרת התשלום שולמה באמצעות הלוואת משכנתא אותה נטל הבעל מבנק לאומי למשכנתאות.

7.לטענת הבעל, במשך כל תקופת הנישואין, הצדדים לא ניהלו חשבון בנק משותף. האישה מעולם לא השתתפה בתשלומי הלוואת המשכנתא, לא טרם הנישואין, לא במהלכם וגם לא לאחר הגירושין. הלוואת המשכנתא שולמה מאז ומתמיד על ידי בני משפחתו של הבעל, אשר היו מבצעים מדי חודש הפקדות לחשבון הבעל לשם כיסוי ההחזר החודשי. לטענתו, האישה אובחנה כחולה ב"דיכאון אחרי לידה", לא עבדה וקיבלה קצבת נכות אשר היתה מופקדת לחשבונה הפרטי. האישה מעולם לא השקיעה כספים בדירה.

האישה לא טיפלה בילדי הצדדים לאור מצבה הנפשי הקשה, כך גם נטל פרנסת הילדים לא היה מוטל על כתפיה, לטענתו, נטל הטיפול בילדי הצדדים היה מוטל בעיקר על בני משפחתו.

8.בהתייחס להסכם הממון שנחתם בין הצדדים ולא אושר טען הבעל, כי לא ניתן היה ליתן תוקף להסכמות שגובשו, בהיותו פסול דין שאינו מבין את השלכות מעשיו.

9.לעניין עתירתו לדמי השימוש טוען הבעל, האישה עושה שימוש בלעדי בדירה ללא הסכמתו ואינה נושאת בחיוב דמי השימוש שהוטל עליה. הבעל עותר להורות על פינוי האישה מהדירה, בהיותו בעל הדירה היחיד. עוד טען כי זכאי לפיצוי כספי בגין הנזקים הממוניים שנגרמו לו כתוצאה מהתנהלות האישה שאינה מפנה את הדירה ומתעשרת על גבו, לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט.

בתביעתו עותר הבעל להורות על חיוב האישה בדמי שימוש ראויים החל מחודש 7/2018 מועד הגירושין של הצדדים, ועד למועד הפינוי בפועל.

טענות האישה בתמצית:

10.מנגד, טוענת האישה כי הצדדים התגוררו בדירה, במשך כל שנות נישואיהם, כאשר הדירה נבנתה עם נישואיהם. האישה עותרת למתן פסק דין שיצהיר על בעלותה במחצית מהזכויות בדירה וכי היא זכאית לפירוק השיתוף בה.

11.לטענת האישה, בתקופת האירוסין פנו הצדדים לרכוש מהקבלן את הדירה, כשהיה ברור לכל כי מדובר בדירת הצדדים אשר תהיה רשומה על שמו של הבעל בלבד. לטענתה, על פי רוב במגזר הערבי מקובל, כי הנכסים ירשמו על שמו של הבעל.

לטענת האישה, היא השתתפה בכל אחד משלבי הבנייה עד לקבלתה.

הדירה נרכשה מכספי משכנתא ששולמה במהלך החיים המשותפים מכספים משותפים. הצדדים נשאו בהחזר חודשי בסך של 4,500 ₪ לחודש. לטענתה הדירה רשומה על שמו של הבעל, אך מחציתה שייכת לאישה.

לטענתה, במהלך החיים המשותפים, יצרו הצדדים משטר שיתופי ברור ומערכת אחידה של חיים בצוותא תחת קורת גג אחת, תוך מאמץ משותף.

הצדדים התגוררו בדירת המגורים משך כל נישואיהם, החל משנת 2005 עד הגירושין בשנת 2018, כאשר האישה ממשיכה להתגורר בדירה עם ילדיהם המשותפים של הצדדים, עד היום. לטענת האישה, במשך תקופת חייהם המשותפת, נטל גידול הילדים ופרנסתם היה על כתפיה, בשל חוליו הבעל לא יכל לשאת באחריות גידול הילדים. בנוסף דאגה האישה לכל צרכיו של הבעל וטיפלה בו במשך כל תקופת הנישואין, בשל מחלתו.

12.לטענת האישה, בעבר השכילו הצדדים להגיע להסכמות לגבי פירוק השיתוף בדירה, הסכמות שהוגשו לבית המשפט, אלא שהבעל חזר בו וטען לחוסר שפיות והתביעה נמחקה. הבעל גרם לאישה להסתמך על ההסכמה הדיונית ביניהם לעניין פירוק השיתוף בדירה, ובסופו של יום, עתר בתביעה לפינויה עם הקטינים מהדירה. לטענתה יש לראות בהתנהלותו חוסר תום לב. האישה ציינה כי הבעל התחייב, שלא למכור את הדירה, כל עוד הקטין סובל ממחלת הסרטן, מאחר והדבר יכול להזיק לקטין באופן בלתי הפיך.

דיון:

13.הצדדים נישאו בשנת 2005, לפיכך חלות עליהם הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").

סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע: "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני ולהטיל עליו אחריות לחובות השני".

סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון קובע: "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג למעט –

(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין...".

על המנגנון שנקבע בחוק יחסי ממון רשאים בני זוג להתנות, באמצעות עריכת הסכם ממון, אשר יקבע הסדר של איזון משאבים במקרה של פקיעת הנישואין כראות עיניהם.

ככל שבני זוג נמנעו מעריכת הסכם ממון, הרי שיחול עליהם ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון.

בענייננו, אין חולק כי הצדדים מעולם לא חתמו על הסכם ממון, ולכן עליהם הסדר איזון המשאבים על פי החוק.

חרף תחולת משטר איזון המשאבים כאמור, התפתחה בפסיקה הלכה, המאפשרת הוכחת כוונת שיתוף ספציפי מכוח הדינים הכלליים להבדיל מהלכת השיתוף הכללית, החלה על בני זוג שנישאו עד לחקיקת חוק יחסי ממון.

שורשי ההלכה בפסק הדין ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי פ"ד נו 6175 (הדגשות אינן במקור- ש.א):

"כפי שנקבע לא אחת, דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד. מטעם זה, לשיטתי, יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים, כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם. עם זאת לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי, שאם תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי אינה חלה במקביל לחוק יחסי ממון... על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת מגורים."

בהמשך נפסק ע"י כבוד השופטת בייניש (כתוארה אז) בע"א 7687/04 ששון נ' ששון פ"ד נט (5) 596: "אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון, כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי החל על העניין, לרבות בנכס שנרכש ע"י אחד מבני הזוג טרם הנישואין."

וגם ע"י כבוד השופט רובינשטיין בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית פ"ד נט(1) 665:

"רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובייחוד דירת המגורים. ועם זאת בין המנסחים את גישתם על בסיס רעיוני ערכי ובין המייסדים אותה על בסיס הסכמים, יסכימו לדידי למצער כי בסופו של יום אין מנוס מבדיקת נסיבותיו של כל מקרה לגופו כראוי, על פי הפרמטרים שתוארו בפסיקה שצוטטה לעיל, לשם יישום נאות, ולא זה המקום להדרש לפרשנות סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג... בעיני בצד כל אלה, יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום הלב החולש על המשפט הפרטי... ואכן ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג במשפחה, משמעותי יותר, וככל שהיתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין, ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים הללו 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, בייחוד על נכס כמו דירת מגורים, קן המשפחה" (אעיר כי בפרשה שצוטטה לעיל, היה מדובר בבני זוג שחלה עליהם חזקת השיתוף ולא הסדר איזון המשאבים. אולם ניתן ללמוד מרוח הדברים על התפתחות ההלכה).

בבע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 14.3.07 פורסם בנבו), התייחס כב' השופט רובינשטיין לאפשרות יצירת שיתוף בנכס ספציפי במקביל למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון כדלקמן:

"אודה, כי 'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעיתים קשה לכמת את ההשקעות וההתנהגות ההשקעתית, לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדוייקים לכל מקרה."

ראו גם ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב בע"מ (ניתן ביום 11.8.11 פורסם בנבו), שם קיבל בית המשפט העליון את ערעורה של האישה וקבע, כי היא זכאית למחצית הזכויות בדירה מכוח הלכת השיתוף. כב' השופט עמית קבע כי הלכת השיתוף הוחלה ע"י בתי המשפט לגבי דירת המגורים, על בני זוג שנישאו לאחר חקיקת חוק יחסי ממון וגם כאשר הדירה הובאה לנישואין ע"י אחד מבני הזוג. השופט פוגלמן שהצטרף לעמדת השופט עמית לעניין זכאות האישה לזכויות קבע, כי נוצרה כוונת שיתוף ספציפית המקימה זכויות לאישה מכוח דיני הקניין, וסבר כי אין מקום להכריע בשאלת היחס שבין שיתוף מכוח הדין לפי חזקת השיתוף לבין שיתוף ספציפי בדירת המגורים.

ביום 26.12.12, ניתן פסק דין ע"י כבוד בית המשפט העליון בבע"מ 1398/11, אלמונית נ' אלמוני, פורסם בנבו. בסעיף 17 לפסק הדין סיכם כב' השופט דנציגר כדלקמן:

"על בן הזוג שמבקש שיתנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואים משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של 'דבר מה נוסף' שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו 'דבר מה נוסף' המעיד על כוונת השיתוף."

ראו בהמשך בסעיף 21 לפסק הדין:

"השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי. יחד עם זאת, לא מדובר בתנאי הכרחי שאין בלתו. כוונת שיתוף ספציפית בנכס חיצוני יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיבים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום..."

מסקירת הפסיקה עולה כי הגישה הרווחת עודנה, כי אין להחיל את חזקת השיתוף על בני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון. אולם, בנסיבות מסוימות ניתן להכיר בקיומו של שיתוף ספציפי בנכסים שנרכשו ע"י אחד מבני הזוג טרם הנישואין. פועל יוצא, בן זוג שיוכיח כוונה לשתפו בנכס כאמור והטמעתו במכלול הרכוש המשותף שהצטבר בתקופת הנישואין, יהיה זכאי לסעד הצהרתי כי אותו נכס שייך גם לו בניגוד לרישום בפנקסי המקרקעין.

בבע"מ 1398/11 שאוזכר לעיל, ציין כב' השופט עמית מספר פרמטרים אשר אינם מהווים רשימה סגורה לבחינת הסוגיה של שיתוף בנכס ספציפי. ביניהם יש לבחון: האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין, האם לבן הזוג יש נכס חיצוני אחר, אורך התקופה בה הדירה היתה רשומה על שם אחד מבני הזוג, מספר השנים בהן התגוררו בדירה, משך הנישואין, האם הלוואת המשכנתא שולמה במשותף, שיפוץ מסיבי, יצירת מצג בפני בן הזוג השני ואווירה כללית של שיתוף של מאמץ משותף.

ומן הדין אל הנדון:

14.מאחר ומדובר במסכת עובדתית אחת, אדון בשתי התובענות במאוחד:

נקודת המוצא המשפטית היא כי רישום נכס בפנקסי המקרקעין משקף את מצב הזכויות בו.

סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1959 קובע כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו. הוראה זו יש לקרוא לצדה של הוראת סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון ופסיקות בתי המשפט, הקובעות כי הנחת המוצא הינה כי נכס המצוי בבעלותו של אחד מבני הזוג בנקודת הפתיחה, נותר בבעלותו גם בנקודת הסיום ואינו נכלל במסת הנכסים המשותפים במסגרת הסדר איזון המשאבים.

יחד עם זאת, מאחר ועסקינן בדירת מגורים, יש להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת כאשר הדירה רשומה רק על שם אחד מבני הזוג לאור התפיסה כי מדובר ב"גולת הכותרת" של נכסי בני הזוג ו"אחד הנכסים החומריים החשובים ביותר שיש לאדם, ואולי החשוב שבהם" (ראו-רע"א 6339/97 רוקר נ' סולומון; עמ"ש (חי') 71489-11-21 (פורסם בנבו)).

השאלה המונחת לפתחו של בית המשפט להכרעה היא, האם הצליחה האישה להוכיח כוונת שיתוף בדירת המגורים, אם לאו. שאלה זו יש לבחון על פי אבני הבוחן שהותוו בפסיקה בהתאם לתשתית הראייתית שהונחה בפניי, בשים לב כי לצורך הכללת דירת המגורים ברכוש המשותף של הצדדים יש לעמוד ברף ראייתי נמוך באופן יחסי בהשוואה לנכסים אחרים.

15.אקדים אחרית לראשית ואומר, בבחינת כלל הפרמטרים ונסיבות חייהם של הצדדים, שוכנעתי כי יש לראות בדירת המגורים כרכוש משותף של הצדדים. אנמק טעמיי:

מהמסמכים המצורפים לכתבי הטענות עולות העובדות הבאות:

על פי רישומי המקרקעין, דירת המגורים רשומה על שמו של הבעל בלבד.

הסכם המכר מיום 30.5.2002 חתום על ידי הבעל בלבד, האישה לא הייתה צד לו.

ממסמכי ההלוואה שניטלה מבנק -----, נרשמה הלוואה בסך של 675,576 ₪ על שמו של הבעל בלבד. יתרת ההלוואה נכון לחודש 12/2018 עמדה על סך של 538,652 ₪.

מועד רכישת הדירה

16.הדירה נרכשה בחודש 5/2002, הצדדים נישאו זל"ז בחודש 3/2005. על פי גרסת האישה, הקשר הזוגי עם הבעל החל בשנת 2000, כשבתאריך 9.2002 התארסו בני הזוג באופן רשמי. לטענתה כאמור, הדירה נרכשה בעיצומו של הקשר הזוגי, מנגד טוען הבעל כי רק לאחר האירוסין החל שלב ההיכרות, כאשר הצדדים לא ניהלו קשר זוגי קודם לאירוסין.

איני מקבלת טענת האישה כי יש לראות את הצדדים כמי שבמועד רכישת הדירה קיימו מערכת יחסים זוגית, טענה זו נטענה ללא כל תמיכה ראייתית. אין חולק כי טקס האירוסין נערך בחודש 9/2002, כארבעה חודשים לאחר שנרכשה הדירה. האירוסין בוטלו בשנת 2003 עקב מחלתו של הבעל בסרטן, וחודשו עם הנישואין בשנת 2005. גרסתה של האישה כי קיימה קשר זוגי עם הבעל טרם טקס האירוסין עומדת בסתירה לעדותה של אחות הבעל שתיארה את נסיבות היכרות בני הזוג, עת מדובר במשפחות מוסלמיות מסורתיות.

ראו עדות האחות בעמ' 23 לפרוטוקול:

ש': אז הדירה הזאתי שבה התגוררו הצדדים, את טוענת שהיא נרכשה ב-30/05/2002. שהצדדים נישאו ב-2005. ידוע לך מתי הצדדים הכירו בכלל? באיזה שנה?....

ת': הכירו, הם הכירו גם בשנת 2002 וההיכרות שלהם היא הייתה דרך שידוך. הם לא הכירו כשני מאוהבים וזה, אבל חבר משפחה של שני הצדדים עשה להם שידוך. הוא דיבר עם ר' דיבר עם ס' דיבר איתנו, עם המשפחות ועשה השידוך לשניהם ובהסכמת שתי המשפחות, אנחנו הגענו למשפחה של ס' תקופה קצרה לפני האירוסין שהיו בחודש ספטמבר. אנחנו הגענו אני, אמא שלי ואבא שלי זכרונו לברכה. אח שלי הגדול עם אשתו ודוד שלי אח של אמא שלי ואשתו. ולפי המסורת ולפי הטקסים אצלנו ביקשנו את ידה של ס', וזה היה בקיץ, לפי מיטב זכרוני וגם בדקתי את הנושא הזה זה היה ביולי, משהו כזה יולי סוף יוני 2002. ולקחנו, אני אספר את זה ככה בקצרה את הממתקים שלוקחים את הבקלאוות השתייה מתנה ככה צנועה למשפחה ולכלה, וביקשנו את ידה של ס', שזה נקרא כאילו אל פתחה. שזה שר' יוכל להכיר את ס' עד שכאילו עשינו את הטקס של האירוסין. וזה היה לפי בקשת המשפחה, לא לפי בקשה שלנו, כפי שהיא ציינה, אבל זה בסדר. זה לא על זה הוויכוח שלנו. ואז אנחנו הלכנו עוד פעם אליהם. אני וגם אמא שלי וגם אבא שלי. כי אבא שלי גם בסופו של דבר מסתבר שהוא מכיר את המשפחה מקודם, את אבא שלה וסבא שלה. כי הם גם מ---- במקור וגם אבא שלי זכרונו לברכה משם. ואז התחלנו להתכונן לטקס של האירוסין. וחשוב לי לציין כאן שבכל תקופת האירוסין עד לחתונה , לא הייתה כתובה. זאת אומרת זו הייתה תקופה של היכרות ביניהם. שלא ידוע לי שהם ס' ור' הכירו כפי שציינה בשיחה שהייתי מופתעת...

ת': הם לא הכירו לפני. אני אומרת לך שלא. בוודאות...

ת': כי לפי גם בגלל שאנחנו שתי משפחות מסורתיות, היא לא יצאה לבד עם ר' אף פעם. אם היו באים אלינו אפילו, אמא שלה הייתה איתה. אם היא הייתה רוצה רצתה לצאת עם ר' לאנשהו, אחותה איתה, או אני איתם. הם לא יצאו או אמא שלה. לא יצאו לבד אף פעם."

17.גרסת אחות הבעל לא נסתרה, האישה לא הניחה בפניי כל ראיה שיכולה ללמד על קיומו של קשר זוגי טרם האירוסין, לא זימנה לעדות בן משפחה או מכר שיכול להעיד על משך מערכת היחסים בין הצדדים. יתרה מכך, על אף שהצדדים התארסו בחודש 9/2002, הם נישאו רק כשנתיים וחצי לאחר מכן. כך קשר הנישואין החל רק כשלוש שנים לאחר רכישת הדירה, כשבמשך תקופה זו לא הונחה בפניי אינדיקציה לשיתוף זוגי, כל שכן לשיתוף כלכלי בין הצדדים. אף האישה במסגרת עדותה לא תיארה כל שיתוף בין הצדדים בתקופה זו, ראו עמ' 1-2 לפרוטוקול:

"ש': משנת 2000 למעלה משנתיים לפני שהתארסתם, מתיישבת עם העובדה שאת מגיעה ממשפחה מוסלמית, כמו שאת תיארת, מסורתית?...

ש': לא רק לפני שהתחתנתם, אלא גם לפני שהתארסתם. נשאלת השאלה איך במשפחה שהיא, שזה דבר שהוא לא אמור להיות מקובל, איך דבר כזה קורה?

ת': קרה.יצאנו ביחד והיינו בקשר וזה קרה.

ש': בתקופה הזאת שלפני האירוסין. נכון שאת ור' לא גרתם תחת קורת גג אחת וגם לא קיימתם יחסי אישות?

ת': לא.

ש': היה לכם באותה תקופה חשבון בנק משותף?

ת': לא.

ש': נכון שגם לאחר מועד האירוסין, לפי מה שאת אמרת בתצהיר 25 לספטמבר, ועד למועד הנישואים בשנת 2005, גם בתקופה הזאת את ע ור' לא גרתם תחת קורת גג אחת?

ת': לא לא

ש': וגם לא קיימתם יחסי אישות?

ת': לא."

אופי הנכס ומשך המגורים המשותפים:

18.הנכס שבמחלוקת הוא כפי שנקבע בפסיקה "גולת הכותרת של נכסי בני הזוג" - דירת המגורים. אין חולק כי מדובר בדירת מגורים בה התגוררו בני הזוג מיום נישואיהם במשך 13 שנים. מדובר בנישואין ראשונים לשני בני הזוג, במסגרתם הביאו לעולם את שני ילדיהם הקטינים, ולאורך השנים שימשה הדירה כנכס המגורים היחיד למשפחה.

זאת ועוד, אין חולק כי משך השנים לא נעשה שיפוץ בדירה ולא בוצעה כל השקעה שהשביחה אותה.

מימון הנכס:

19.דירת המגורים נרכשה בסך של 166,666$, לשם רכישתה נטל הבעל הלוואת משכנתא בסך של 675,576 ₪, יתרת הסכום מומנה לגרסת הבעל על ידי בני משפחתו (טענה שלא נסתרה על ידי האישה), כאשר עיקר תמורת הדירה שולמה באמצעות ההלוואה.

לצדדים חשבונות בנק נפרדים, מעולם לא חלקו חשבון בנק משותף. אין מחלוקת כי ההחזר החודשי בגין הלוואת המשכנתא שולם מחשבון הבנק של הבעל.

טענות האישה שהיתה שותפה לרכישת הדירה לא הוכחו. מעבר לטענה הנטענת, לא המציאה האישה מסמך המלמד שהיתה שותפה לרכישת הדירה, או נוכחת בפגישות רלוונטיות בתהליך בנייתה. האישה לא זימנה לעדות אנשי מקצוע שלטענתה נפגשה עמם בשלב רכישת הדירה, דוגמת הקבלן או כל נציג מטעם החברה. גם טענותיה כי היתה מעורבת בנטילת הלוואת המשכנתא, שעה שאין כל זכר לנוכחות האישה באף אחד ממסמכי הבנק שהומצאו. מנגד ניצבת עדות אחות הבעל, שטענה כי ליוותה את הבעל בהליך רכישת הבית, כשבמועד זה הצדדים כלל לא הכירו. האישה כאמור לא הצליחה לסתור טענת האחות בשים לב כי נטל ההוכחה רובץ על כתפיה כמי שטוענת לשיתוף בנכס.

אווירה כללית של שיתוף ומאמץ ותרומה כלכלית הדדית:

20.מהמסד הראייתי שהניחו בפניי הצדדים, עולה כי המשפחה התמודדה לאורך חיי הנישואין עם אירועים בריאותיים מורכבים: הבעל חלה בסרטן עם אירוסי הצדדים, בשל כך כאמור נדחו הנישואים לשנת 2005. בשנת 2007 נפגע הבעל בתאונת דרכים קשה, ומאז מצבו הבריאותי והנפשי החל להידרדר, לרבות אשפוזים תכופים בבתי חולים לחולי נפש.

כאן המקום לציין כי בית המשפט נחשף למצבו הבריאותי של הבעל במסגרת תיק האפוטרופוסות בו מונתה אחות הבעל כאפוטרופא לבעל. במקביל, עם לידת הקטינה ל' בשנת 2007, חוותה האישה "דיכאון לאחר לידה" ולאור מצבה הבריאותי חדלה מלעבוד והחלה לקבל קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. במסגרת ההליך המשפטי נודע לבית המשפט כי בנם הקטין חולה במחלת הסרטן. בית המשפט מבקש לאחל לכל בני המשפחה ולקטין בריאות שלמה והחלמה מהירה.

משמיעת הצדדים ועדיהם שוכנעתי, כי לאורך חיי הנישואין, הצדדים פעלו במאמץ משותף לכלכל את המשפחה, לטפל בקטינים ולדאוג לרווחתם, כמו גם להתגייס לטיפול בבעל שאינו בקו הבריאות, ולדאוג לצורכי כלל בני המשפחה. התרשמתי כי הצדדים פעלו כתא משפחתי אחד, לצד סיוע משמעותי שהעניקו בני משפחת הבעל.

איני מקבלת טענת הבעל בדבר הפרדה רכושית, אמנם הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים, אולם אין בכך כדי ללמד על כוונה להפרדה רכושית, כאשר כל אחד מבני הזוג תרם בהתאם ליכולותיו למאמץ המשפחתי שהיה משותף.

21.אין חולק כי לאורך השנים זכתה המשפחה לסיוע כלכלי ניכר מבני משפחתו של הבעל, סיוע שניתן לטובת ורווחת כל בני המשפחה. בעדותה של אחות הבעל התברר כי הקשר עם משפחת הבעל היה קשר חם ואוהב, ראו עדות אחות הבעל בעמ' 37 לפרוטוקול:

"...אגיד לך איך. ס' הייתה חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו, להבדיל מגיסות אחרות. ס' הייתה בת משפחה שונה מכל מכל שאר המשפחה אצלנו. היא הייתה אהובת ליבנו. הייתה חיה אצלנו בבית. הייתה באה כל יום. הייתה מבקרת, אמא שלי הייתה מבשלת סירים והייתה נותנת לה. כל יום אוכל בבישולים זה רק אמא. ס' לא יודעת מה זה לבשל. אמא שלי הייתה מכינה אוכל לה ולילדים ולר'. לכל הבית. היא הייתה מגיעה אלינו לוקחת סירים ויוצאת. סירים, אוכל. אם אני הולכת לעשות קניות של ירקות, אני שואלת אותה מה את צריכה? פירות, דברים לבית, מכולת. חומרי ניקיון הכל...

 הייתה בת בית. אמא שלי הייתה מעדיפה אותה על כולם".

להוכחת היקף הסיוע שהעניקו בני משפחתו, צירף הבעל לכתבי טענותיו טבלאות המלמדות כי אחות הבעל העבירה לבעל סך כולל של 33,600 ₪ בהעברות בנקאיות (בין החודשים 8/2008 לחודש 8/2011), הגב' פ' ס' אמו של הבעל הפקידה בין החודשים 6/2007 לחודש 8/2011 סך כולל של 148,430 ₪ בנוסף להעברות הבנקאיות, עולה כי בני משפחתו של הבעל העבירו גם כספים לא מבוטלים במזומן.

האישה אינה מכחישה את הסיוע הכלכלי שהושיטו בני משפחת הבעל, אך טוענת כי במקביל לעזרה זו, נשאה גם היא בעול הכלכלי כחלק מהמאמץ המשותף. על פי המסמכים ועדויות הצדדים עולה כי בין השנים 2005-2007 עבדה האישה במפעל --- וב---, והשתכרה סך של כ- 8,000 ₪ לחודש. משנת 2007 קיבלה קצבת נכות שהיקפה המדויק לאורך השנים לא הוכח לבית המשפט, אולם נטען כי לכל היותר קיבלה 5,000 ₪ לחודש.

אין חולק כי במרבית שנות הנישואין הבעל לא עבד למחייתו לאור מצבו הבריאותי. בשנת 2007 בעקבות תאונת דרכים קשה שעבר, מצבו הבריאותי והנפשי של הבעל החל להידרדר, הפסיק לעבוד והחל בטיפולים ואשפוזים, באופן שפגע בהכנסתו ובתרומתו למשק הבית. בשנת 2008 ניסה הבעל לפתוח ---, אשר לא צלח ונסגר כשנה לאחר מכן. מאידך מקור הכנסתה היחיד של האישה משנת 2007 היה קצבת הנכות שקיבלה מהמוסד לביטוח לאומי.

להוכחת טענותיה צירפה האישה מסמכים על שחרור תוכניות חיסכון משנת 2012, מסמך על פירוט הלוואה אשר עמדה על סך של כ- 37,000 ₪ נכון לשנת 2012, והלוואה נוספות שניטלה בשנת 2013. כן המציאה האישה מסמכים המלמדים על הפקדות שביצעה מחשבון הבנק שלה לחשבונו של הבעל בשנת 2014, על סכומים של 4,000 ₪, 1,500 ₪, 2,400 ₪. בשנת 2017 ביצעה הפקדה על סך של 3,000 ₪. כן המציאה מסמך מיום 16.4.2014 שהעבירה סך של 3,000 ₪ עבור תשלום משכנתא.

בהעדר כל ראיה לסתור, שוכנעתי כי הכנסות האישה לאורך חיי הנישואין, אם מעבודה ואם מקצבה שימשו לטובת התא הכלכלי המשותף, בין אם בחודשים בהם השתתפה בתשלום המשכנתא על ידי הפקדת כספים בחשבונו של הבעל, ובין אם בשימוש בקצבתה לטובת הוצאות הבית השוטפות והטיפול בילדים. האישה תרמה את חלקה והשתתפה בנטל הכלכלי ככל יכולתה לטובת התא המשפחתי המשותף.

האישה צירפה תשלומי חשבונות אשר שולמו במזומן, כמו גם אסמכתאות להלוואות שנטלה, אם לטובת כלכלת המשפחה, אם לטובת כיסוי חובות, לרבות חובות שנצברו לאור סגירת ה--- שניסה הבעל לפתוח בשנת 2008. שוכנעתי כי ההלוואות שנטלה האישה וכלל הכנסותיה נועדו לטובת צורכי המשפחה כולה ורווחתה.

ראו עדותה של האישה לעניין זה בעמ' 8-12 לפרוטוקול:

"ש': כלומר המשכנתא, מעולם לא נפרעה מהחשבון שלך.

ת': לא נפרעה. אבל אני כן שילמתי.

ש': את שילמת משכנתא?

ת': כן .שילמתי הרבה פעמים. הפקדתי ואני צרפתי...

ת': טוב. אני שילמתי חשבונות של הבית. דאגתי גם לילדה שלי.

ש': איזה חשבונות?

ת': גז, מים, חשמל, כל מה שצריך. וועד בית שילמתי, ארנונה שילמתי, הכל.

ש': מאיפה שילמת?

ת': מהקצבה שלי....

ת': אני משכתי את ההלוואה בשביל לעזור לו כי היינו שקועים בחובות מאז. והמצב שלו התדרדר והוא היה מחלה נפשית מאוד קשה. וכל הנטל היה עליי וזה צבר הרבה חובות והייתי צריכה למשוך ולקחת הלוואות בשביל לכסות את החובות...

ת': כן. אבל אני רשמתי שזה במיוחד לחובות של העסק. הכול רשמתי שזה רק חובות של העסק? לא. אני אמרתי שאני נטלתי בכל הוצאות והחובות שהיה לנו .שקע מאוד בחובות, הוא היה חולה, הוא עזב אותי לבד. אני אמרתי ואני מסבירה עוד פעם שהוא עזב אותי לבד. הוא היה במצב נפשי מאוד קשה. אני לא ידעתי כלום. אם זה היה משכנתא, אם זה היה הוצאות של הבית, אם זה היה הילדה עצמה, אם זה היה עסק שקרס."

לא הונחה בפניי כל אינדיקציה המלמדת כי האישה עשתה בקצבת הנכות שימוש אישי שאינו לצורכי המשפחה. כאמור, התרשמתי שכלל הכנסות האישה הועמדו לצורך התא הכלכלי המשותף. לצד זאת, ברור כי קצבתה של האישה לא הספיקה לקיים את התא המשפחתי, והמשפחה הסתייעה רבות בבני משפחת הבעל.

לא שוכנעתי כי הסיוע שהעניקו בני משפחתו של הבעל ניתן אך ורק לטובת תשלום המשכנתא על מנת להחריג את הנכס ממסת הנכסים המשותפת. אין חולק שמשפחת הבעל סייעה רבות למשפחה, מלבד תשלום המשכנתא נדרשה המשפחה לתשלום חובות נוספים לרווחת כל המשפחה. היקף הסיוע שניתן מדי חודש לא היה בגובה סכום המשכנתא, לעיתים פחות לעיתים יותר, כשבתקופות מסוימות לא הוכח כל סיוע. מעדויות הצדדים עולה כי משפחת הבעל העבירה לידי האישה כספים במזומן, חלקם הפקידה בחשבון הבנק של הבעל לתשלום חובות, לרבות המשכנתא, חלקם שימשו לתשלום חובות נוספים והוצאות המשפחה.

ראו לעניין זה עדותה של האישה בעמ' 20- 21 לפרוטוקול:

"ת': אני לא זוכרת. אני לא הכחשתי אף פעם בתצהיר. אני פעמיים ציינתי את זה שהמשפחה שלו עזרה. וגם המשפחה שלי עזרה. וחברים עזרו. כולם עזרו וכולם תמכו...

 אני לא יודעת. אני אף פעם לא לקחתי מחשבון וחישבתי. אבל הם עזרו. לפעמים הם עזרו בסכומים קטנים. נתנו לי כסף ככה ביד שיהיה לי. דלק פה. אוכל קצת שיהיה לי לילדים. עזרו. אני לא אומרת בחגים הם הביאו כסף...

 יש לי כסף. מאיפה אתה יודע שאין לי כסף. אני קיבלתי משכורת כל חודש קרוב ל-5000. הייתי מוציאה את הכל על החובות ועל הדברים שהייתי שם. אני לא חייתי. לא היה לי חיים לצאת, לא היה לי בגדים, לא בזבזתי על כלום. לא נסעתי, לא עשיתי כלום בחיים חוץ מלקבל נטל על עצמי, לשלם חובות, להיות בסדר לעזור לר', לתמוך להיות שם. מה אתה חושב?"

מהמסמכים ומעדויות הצדדים עולה כי לא היתה הפרדה בין הסיוע שניתן על ידי בני משפחת הבעל לכיסוי המשכנתא לסיוע הכלכלי שניתן עבור הוצאות המשפחה וכיסוי חובות נוספים, כאשר הבעל לא עבד ולא היו לו הכנסות לטובת פרנסת משפחתו. נראה כי הסיוע המשפחתי הוענק לבעל לאשתו ולקטינים כמשפחה, שתוכל להתכלכל בכבוד ולספק לקטינים קורת גג, מזון וצרכים בסיסיים, עת התמודדה המשפחה עם משברים בריאותיים משמעותיים של בני המשפחה.

תמיכה לסיוע הכללי שהעניקה משפחתו של הבעל לכלל המשפחה, ניתן למצוא בעדותה של אחות הבעל, בעמ' 29, 41 לפרוטוקול:

"ש': עכשיו את טוענת שאתם בכלל שילמתם את המשכנתא כשהם התגוררו בבית.

ת': נכון מאוד.

ש': את ואימך ואחיך.

ש': ואת ואת, אמא שלך הייתה נותנת לה מזומנים לפי דברייך.

ת': היא יודעת. היא תשאל אותה כאן אם אמא שלי לא נתנה לה מזומנים...

 סליחה, לס' הייתה נותנת מזומנים כל שבוע. אם לא כל יום. ולא רק לס'. לילדים

ש': בגלל שהמצב, בגלל שהמצב שלהם היה קשה.

ת': ברור.

ש': קשה מאוד.

ת': ברור.

ש': ואת המשכנתא לא הצליחו לשלם.

ת': בגלל זה אמא שילמה משכנתא. בגלל זה אמא שלי שילמה המשכנתא. ונתנה כסף. ותמכה באוכל ותמכה בילדים ותמכה בבית. לא הפקרנו, לא עזבנו ,לא לא לא , אנחנו כל החיים שלנו נתנו לילדים...

ש': אתם עוזרים. היא גם לא הכחישה את זה.

ת': לאף אחד. כן? היא אמרה במעט וזה לא מעט. זה בהרבה. זה לא במעט. היא יודעת, ס' יודעת טוב מאוד של' זה הלב הפועם שלי. אם ל' רוצה בגדים אני . אם ל' רוצה נעליים אני. אם היא רוצה טיולים אני. אם ח' רוצה לא משנה מה, אני. אני אני מוכנה להיכנס לקחת הלוואות להיכנס למינוס ,לעשות שמיניות באוויר, בשביל לא להגיד ל' או לח' לא. אני בחיים לא יגיד להם לא. עד שאני אמות אני לא אגיד להם לא."

22.לאור כל האמור, לא שוכנעתי כי כספים שהפקידו בני משפחת הבעל לחשבונו שלו, יכולים לבסס טענתם בדבר העדר שיתוף והחרגת דירת המגורים ממסת הנכסים המשותפים. הסיוע הכלכלי הרחב שהעניקו בני משפחת הבעל נועד לטובת התא הכלכלי המשותף, בתוך כך גם לתשלום המשכנתא אך גם לצרכים רבים נוספים. התרשמתי שמטרת הסיוע ניתנה לכל המשפחה מתוך ראיית טובת המשפחה וצרכיה ולא מתוך ניסיון לשמור על דירת המגורים כנכס נפרד לבעל.

23.דירת המגורים היא נכס אשר מוחרג ממסת הנכסים המשותפים בהתאם להוראות חוק יחסי ממון מאחר ונרכש טרם הנישואין ונרשם על שמו של הבעל בלבד. ואולם שוכנעתי בנסיבות שפורטו, שעה שמדובר בדירת המגורים בה חיו הצדדים תקופה משמעותית, למעלה מ-13 שנים, בה נולדו ילדיהם, נכס אשר היווה את 'גולת הכותרת' של השיתוף בנכסי בני הזוג, בהתחשב במשברים הבריאותיים שפקדו את המשפחה, והתגייסות כלל המשפחה לטיפול בבעל ובקטינים, עת שוכנעתי כי הכנסות האישה לאורך כל השנים הופנו לטובת הבית, הקטינים, הבעל, כמו גם העובדה כי מימון דירת המגורים נעשה ברובו בהלוואת משכנתא אשר השתלמה במהלך החיים המשותפים - כל אלו מובילים אותי למסקנה כי על דירת המגורים חל שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי, אף שנרכשה טרם הנישואין.

24.סוגיית היקף השיתוף בנכס אשר נקבע לגביו שיתוף, נדונה לאחרונה בפסיקת בית המשפט בעליון בבע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית, אשר ניתן ביום 10.8.23, (פורסם בנבו) שעסקה בשאלה האם רכוש משותף של בני זוג לפי הלכת השיתוף ניתן לחלוקה ביניהם בחלקים שאינם שווים. פסק הדין קבע כי חלוקה לא שוויונית של רכוש בני זוג שחלה לגביו הלכת השיתוף אינה מתיישבת עם מהותן וטיבן של הזכויות על פי הלכה זו. זכות קניינית אשר נתונה לפי הדין הכללי לבן זוג אחד, מועברת במחציתה לבן הזוג השני, סטייה מכלל השוויון בהיעדר הוראה מפורשת בחוק, פוגעת בזכויותיהם הקנייניות של בני הזוג. הלכת השיתוף מושתתת על רציונל לפיו בני הזוג מקיימים מערכת יחסים זוגית ופועלים במאמץ משותף במסגרת המשפחתית ותורמים באורח שוויוני לתא המשפחתי, באופן שמוביל לכך שרכושם המשותף שייך לשניהם בחלקים שווים. עוד קבע פסק הדין כי יישום גישה לפיה ניתן לחלק את הנכסים המשותפים בהתאם "לתחושת צדק" ייצור חוסר וודאות בקרב בני זוג בשאלת זכויותיהם ברכוש המשותף, ויוביל להתחשבנויות ביניהם במהלך מערכת היחסים הזוגית שתפגע במרקם המשפחתי.

פסק הדין עסק כאמור בנכסים משותפים מכוח הלכת השיתוף, אך התייחס גם לנכסים לגביהם הוכח "שיתוף ספציפי" בדירת מגורים מכוח הדין הכללי. כב' השופטת וילנר קבעה בפסק הדין, כי אף לגבי נכסים אלו אין לקבל גישה המאפשרת חלוקה בלתי שוויונית של רכוש משותף, בשל אותם הרציונליים והתפיסה שבבסיס הלכת השיתוף. כן ציינה כב' השופטת וילנר כי שאלת היקף השיתוף בסוגיה של "שיתוף ספציפי" לא התעוררה במסגרת פסק הדין ולכן לא הוכרעה באופן ממצה, וקבעה : "לבסוף, אף שהשאלה אינה מתעוררת במקרה דנן, נראה כי גם נכסים שחל עליהם שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי יש לחלק בין בני הזוג באופן שוויוני" (ראו סעיפים 53-54 לפסק הדין).

כמפורט לעיל, קבעתי כי על דירת המגורים במקרה הנדון חלה הלכת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי. לעניין היקף השיתוף בדירה, סבורני כי אותם הרציונליים אשר עומדים בבסיס הלכת השיתוף לשוויון מלא בין בני זוג כמפורט בפסק דינה של כב' השופטת וילנר, חלים גם לגבי נכסים שחל עליהם שיתוף ספציפי ביחס לזוגות עליהם חל חוק יחסי ממון.

ביסוד התפיסה קיים רציונל ערכי בדבר 'מאמץ משותף' ושותפות נמשכת באורח חיים משותף של בני הזוג לפיה בני הזוג תורמים באופן שוויוני לרווחת המשפחה אף אם תרומתם והשקעתם לתוך התא המשפחתי אינה זהה, שכן לרוב לא ניתן להעריך ולכמת תרומה והשקעה של כל אחד מבני הזוג לטובת התא המשפחתי, דוגמת טיפול וגידול הילדים, דאגה לרווחת המשפחה, התנהגות השקעתית במשפחה או בכל אחד מנכסי המשפחה וכיוצא באלו. התחשבנות בין בני זוג בנוגע לסכומים מדויקים אותם הוציא לטובת התא המשפחתי יכולה לפגוע במקרם היחסים בין בני הזוג ובבריאות התא המשפחתי . לפיכך, עת נקבע שיתוף בנכס, יש לראותו כשיתוף מלא, היטיב לנסח זאת כב' השופט ג'יוסי בעמ"ש 28736-50-22: "מדובר, אפוא, בזוגיות בת 15 שנים, במסגרתה נולדו לצדדים שני ילדים, ושניהם נשאו בהוצאות כלכלת הבית והמשפחה- לא 25% זוגיות, ולא זוגיות מוחלשת – זוגיות ממשית, משותפת ובלתי מסויגת". ראו גם דבריו של כב' השופט מינץ בבע"מ 1983/23 שמוזכר לעיל: "מרגע שנקבעה תחולתה לגבי נכס מסוים, אזי השיתוף כשמו כן הוא- שיתוף מלא לשבט או לחסד, ללא קשר לתרומת בן הזוג בהשגת הנכס". עוד אציין כי סטייה משיתוף שוויוני בין בני זוג יכולה להיעשות במקרים חריגים ובנסיבות מיוחדות מכוח סעיף 8 לחוק יחסי ממון המעניק לבית המשפט הסמכות להורות על חלוקה ביחס שונה, ביחס לזוגות עליהם חל חוק יחסי ממון.

לפיכך, משמצאתי כי מתקיים שיתוף בדירת המגורים, ומאחר ולא ניתן ואף לא ראוי לכמת את המאמץ המשותף של הצדדים והשקעתם בתא המשפחתי, בין אם כלכלי, התנהגותי, טיפול בילדים, ומאחר ומדובר בדירת המגורים של בני הזוג לגביה הוכח שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי, אני קובעת כי השיתוף יהיה שוויוני, בשיעור של מחצית לכל אחד מהצדדים.

26.פועל יוצא מהשיתוף בזכויות, קיים שיתוף בחובות, דהיינו- על הצדדים לשאת בחלקים שווים בתשלומי המשכנתא החל מיום הגירושין, ועד לסילוק המלא של המשכנתא בפועל.

27.לאור התוצאה אליה הגעתי בבחינת למעלה מן הצורך אתייחס לטענות נוספות שהועלו על ידי הצדדים: אינדיקציה נוספת לטענת האישה המוכיחה שיתוף בדירת המגורים היא כי בשנת 2009 קיבלו הצדדים הנחת ארנונה בשיעור של 80% בעקבות מצבה הבריאותי ועקב נכותה, כמו גם הנחות בתשלום המים והחשמל. לתמיכה בטענתה צירפה האישה אישור בדבר הנחה בארנונה שניתן לה, וזכאות להנחה בחשבון המים. ההנחה בארנונה/מים לה היתה זכאית האישה, אינה יכולה להצביע לבדה על זכותה הקניינית בדירה, ראו דוגמת אדם השוכר דירה וזכאי להנחות על תשלומי מיסים, שעה שברור כי הנכס אינו בבעלותו, ועצם ההנחה בהוצאות השוטפות אינן מעניקות לו זכות קניינית בנכס. יחד עם זאת, ברור כפי שקבעתי לעיל, כי הצדדים היו שותפים לכלל הוצאות הבית, וזכאותה של האישה להנחות תרמה למאמץ הכלכלי המשותף בבית.

אינדיקציה נוספות המלמדת לדעת האישה על שיתוף בנכס נעוצה בהסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת תלה"מ 59380-10-18, במהלכו הגישו הצדדים בקשה לאישור הסכם גירושין, לפיו תקבל האישה סך 25% משווי הדירה. ההסכם כאמור לא אושר, לאחר שנודע לבית המשפט כי הוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס לבעל, לה צורפה תעודה הרפואית שקבעה, כי הבעל אינו מסוגל לדאוג לענייניו הכספיים. מאחר והבעל לא היה כשיר בעת עריכת הסכם הגירושין לדאוג לענייניו הכספיים, לא ניתן להשליך מאותן הסכמות שלא אושרו להליך דנן.

28.לאור כל המקובץ, שוכנעתי כי דירת המגורים של הצדדים היא דירה משותפת של שניהם, על אף הרישום על שם הבעל. שוכנעתי כי בנסיבות חייה של המשפחה התקיימה "שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כן מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, ובייחוד על נכס כמו דירת המגורים, קן המשפחה" (ראו דבריו של כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פורסם בנבו).

30.נוכח התוצאה אליה הגעתי, יש לבחון טענת הבעל לזכאותו לדמי שימוש. כאמור לעיל בהחלטתי מיום 23.5.22 נדרשתי לסוגיית דמי השימוש ובחינת הדין ביחס לטענות הצדדים, ופסקתי כי הבעל זכאי לדמי שימוש ראויים, לאור השימוש הבלעדי שעושה האישה בדירה. מאחר ובעת מתן ההחלטה טרם התבהרה התמונה באשר להיקף זכויות הצדדים בדירה, נקבע כי הבעל יהיה זכאי באותו שלב, למחצית מדמי השימוש החל מיום מתן ההחלטה ועד להכרעה בתובענות. עוד נקבע בהחלטה כי טענות הבעל לפיהן הוא זכאי לדמי שימוש בגין התקופה שמיום הגירושין ועד למתן ההחלטה- תוכרענה בהמשך.

החלטת בית המשפט כאמור העניקה לבעל סעד כספי בגין דמי שימוש החל מחודש 5/23.

מאחר ואין חולק כי האישה עשתה שימוש בלעדי בדירת המגורים החל ממועד הגירושין (חודש 7/2018), ועודה עושה שימוש בפועל, אני פוסקת כי על האישה להעביר לידי הבעל מחצית מדמי השימוש הראויים בגין התקופה שבין חודש 7/2018- ועד למועד ביצוע פירוק השיתוף בפועל. ככל ודמי השימוש לא שולמו בפועל, הם יקוזזו מחלקה של האישה בתמורת הדירה, עם ביצוע פירוק השיתוף בפועל.

31.לאור כל המקובץ, אני פוסקת כדלקמן:

א.תביעת הבעל לפינוי – נדחית.

התביעה לדמי שימוש- התקבלה כמפורט בסעיף 30 לפסק הדין.

ב.תביעת האישה לסעד הצהרתי – התקבלה: אני קובעת כי האישה זכאית להירשם כבעלים של מחצית הזכויות בדירה בכל פנקס המתנהל על פי דין.

ג.להלן הוראות לפירוק השיתוף בדירה:

ג1.ניתן צו לפירוק השיתוף בדירה. הפירוק ייעשה בדרך של מכירתה כפנויה למרבה במחיר, כאשר התמורה בניכוי הוצאות המכירה וחובות הרובצים עליה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים, לאחר ניכוי יתרת הלוואת המשכנתא לרבות תשלומי עבר וקיזוז חיובי האישה בתשלומי המשכנתא כמפורט בסעיף 26 לפסק הדין, וקיזוז חיובי האישה בדמי שימוש כמפורט בסעיף 30 לפסק הדין.

ג2.אני ממנה את באי כוח הצדדים עו"ד רון סולן ועו"ד מוסטפא ראפע ככונסי נכסים למכירת הדירה. כונסי הנכסים יפעלו למכירתה, לרבות קבלת חוות דעת שמאי מעודכנת, פרסום, עריכת התמחרות ורישום הערה מתאימה בלשכת רישום המקרקעין.

ג3.המכר יבוצע בפיקוח בית המשפט- הסכם מכר יוגש לאישור.

ג4.כונסי הנכסים יגישו דו"ח פעולות ראשון בתוך 60 ימים מהיום.

ג5.כונסי הנכסים רשאים להגיש פסיקתא לחתימתי.

ד.לאור התוצאה אליה הגעתי, איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא פסק הדין ותסגור התיקים שבכותרת.

ניתנה היום, כ"ד כסלו תשפ"ד, 07 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.