פס"ד של ביה"ד השרעי הקובע אבהות דתית ושאלת היכולת להגיש תביעה נוספת לאבהות אזרחית

§        האם פסק דין לאבהות של בית הדין השרעי קובע "אבהות דתית" בלבד, כך שניתן להגיש תביעה נוספת ל"אבהות אזרחית" בבית המשפט לענייני משפחה?

§        האם דוקטרינת מעשה בית-דין חלה בענייני אבהות?

§        האם בענייני אבהות, קבלת הדוקטרינה הינה תלוית נסיבות?

אלו השאלות העיקריות המבקשות הכרעה בפסק דין זה.

א.        ההליך:

1.         התובע הגיש ביום 16/1/2011 תביעה, בה עתר להצהיר, כי הוא אינו אביו הביולוגי של הקטין א.

2.         הנתבעת, אמו של הקטין וגרושתו של התובע, הגישה כתב הגנה ובה עתרה לדחות התביעה על הסף מטעמים של חוסר תם לב, השתק עילה ומעשה בית דין, שעה שסוגיית האבהות הוכרעה על ידי בית הדין השרעי בנצרת ובית הדין השרעי לערעורים בירושלים, כך שמדובר בפסיקה חלוטה.

3.         התובע השיב לבקשה לסילוק על הסף, כי יש להבחין בין "אבהות אזרחית" (שנקבעת בבית המשפט) לבין אבהות דתית (הנקבעת בבית הדין השרעי). על כן טען, כי חרף פסק דינו של בית הדין השרעי, יכול וצריך בית המשפט לענייני משפחה לברר התביעה לגופה. התובע נשען על ההלכה שנפסקה בבג"צ 6483/05, 6485/05 מוחמד קעדאן נ' שר הפנים, (09/08/2010).

4.         בשלב דיוני ראשוני זה, ראיתי לנכון שלא להכריע בבקשה לעיצומה, אלא להזמין תסקיר שיבחן כיצד בירור התביעה משפיע על טובת הקטין, שכן כידוע, גם מקום שחל מעשה בית-דין קיים לבית המשפט שיקול דעת לסטות מכלל דיוני זה, אם טובת הקטין מצדיקה זאת, כאשר כל מקרה נדון ומוכרע על פי נסיבותיו (רע"א 3244/09 פלוני נ' פלונית, (06/07/2009)). תסקיר סעד הוא כלי המסייע לבית המשפט לעמוד על טובת הקטין ומכאן הצורך בהזמנתו, קודם ההכרעה אף בטענה המקדמית של מעשה בית-דין. התסקיר שהוגש לתיק בית המשפט קבע, כי טובת הקטין אינה מתיישבת עם בירור תביעת האבהות לגופה. לאחר קבלת התסקיר, קבעתי התיק לדיון במעמד הצדדים לשמיעת השלמת טיעוניהם. עד כאן השתלשלות ההליך הדיוני וכעת אגש לרקע העובדתי הרלבנטי.

ב.         רקע עובדתי:

5.         הצדדים משתייכים שניהם לעדה המוסלמית. הם נישאו זה לזו ביום 14.04.02 והתגרשו כשלושה חודשים מאוחר יותר, ביום 06.07.2002.

6.         גירושי הצדדים ופרידתם נבעו מכך שלתובע נודע, כי אשתו הרתה עוד קודם הנישואין. התובע סבר לפיכך, כי העובר שאשתו נושאת ברחמה איננו בנו ומאז נותק הקשר בין הצדדים.

7.         ביום 12.10.02, כשישה חודשים לאחר נישואיהם, נולד הקטין. התובע לא הופיע ללידה ולא הכיר בקטין מאז לידתו. מאז מגדלת הנתבעת את הקטין בגפה, ללא שהתובע מתפקד כאב ולמעשה אין לו כל נוכחות בחיי הקטין.

ג.         ההליכים בבתי הדין השרעיים:

8.         התובע הגיש לבית הדין השרעי בנצרת תביעה בהסכמה לאימות הנישואין והגירושין במסגרת תיקים מס' 320/2002, 380/2002. ביום 6/7/2002 קיבל בית הדין השרעי בנצרת את תביעת התובע והכריז על גירושי הצדדים בהסכמה.

9.         לאחר לידת הקטין, הגישה הנתבעת תביעה לאבהות ביחס לקטין בבית הדין השרעי בנצרת (תיק מס' 675/2002). התובע ביקש לדחות את הדיון שנקבע בתובענה, ברם בקשתו נדחתה. התובע אמנם התייצב לדיון, אך החליט לנטוש את אולם הדיונים והדיון התנהל במעמד ב"כ הנתבעת בלבד.

10.        בית הדין השרעי בנצרת הסתמך על ההליך הקודם שעניינו היה אימות הנישואין והגירושין וקבע, כי שעה שהנתבעת טענה "טענת הריון" תוך כדי נישואיהם החוקיים של הצדדים ושעה שהתובע לא הכחיש בשעתו עובדת ההריון, הרי שהילד הוא פרי טבעי של הנישואין ומשכך הורה ביום 20/2/03 בית הדין השרעי בנצרת למשרד הפנים לרשום הקטין תחת שם משפחת התובע.

11.        התובע ערער לבית הדין השרעי לערעורים, טען שבמסגרת הליך אימות הנישואין והגירושין לא הזכיר כלל את המילה "הריון", כי ההכרעה של בית הדין השרעי בנצרת ניתנה בהיעדרו, כי ממועד הנישואין ועד למועד הלידה חלפו פחות משישה חודשים ולפיכך עתר להורות על ביטול פסק הדין.

12.        בית הדין השרעי לערעורים דחה את ערעורו של התובע. נקבע, כי הנתבעת נישאה לתובע ביום 14/4/2002 ובשעת אימות הנישואין בבית הדין השרעי, הצהירה הנתבעת, כי היא בחודש השני להריונה והצהרה ו/או עובדה זו לא הוכחשו על ידי התובע.