פס"ד הדן בתקנת השוק על נכס נד בלבד

תקנת השוק במכר רשיון להפעלת מונית. על כך נסב פסק הדין שבפנינו.

1.           המערער בע"א 791/08 (להלן: " רביבו") היה הבעלים של רשיון להפעלת מונית (הידוע במקומותינו גם כ"מספר ירוק" או "זכות ציבורית"), רשיון מס' 13441 שהונפק ביום 13/9/98 לאחר אישור כשירותו של רביבו ע"י ועדת המוניות שבמשרד התחבורה, ולאחר ששילם עבורו 110,000 ש"ח טבין ותקילין (להלן: " הרשיון").

המשיב 1 (להלן: "חן") הוא סוחר מכוניות ומתווך ברשיונות של מוניות שמקום עסקו בחיפה. אין חולק, כי רביבו השכיר את הרשיון לחן למשך מספר שנים ובתמורה השכיר חן למערער רשיון למונית אחרת, קטנה יותר, וכך נהנה רביבו לאורך השנים מהפרש דמי השכירות. 

המשיב 2 (להלן: "אגבאריה") טבח במקצועו, חיפש השקעה בטוחה שתניב לו הכנסה חודשית נאה. לאוזנו של אגבאריה גונבה השמועה כי ניתן לרכוש זכות ציבורית של מונית כהשקעה. לאחר שהתייעץ עם מביני עניין ויודעי ח"ן, שם פעמיו אל משרדו של חן. לאחר משא ומתן בינו לבין חן, נכרת ביניהם הסכם לפיו מכר חן לאגבאריה רשיון מונית תמורת הסך של 135,000 ש"ח. חן הצהיר בהסכם כי הוא הבעלים הרשום של זכות ציבורית מס' 13441 והוא מוסמך למכור לאגבאריה את הזכות. אך אוי לאותה צרה, מתברר כי חן התיימר למכור לאגבאריה את הרשיון של רביבו, שמספרו, כאמור, 13441. ובמילים אחרות, חן עשה סחורה בנכס שאינו שלו והתיימר לפעול בניגוד לכלל שאין אדם מעביר יותר ממה שיש לו.

ואם יתמה הקורא, הכיצד הצליח חן במזימתו, נספר כי הלה הציג בפני אגבאריה תצהיר העברה של הרשיון החתום כביכול על ידי רביבו ומאושר כביכול על ידי המשיב 3 (להלן: "עו"ד לוי"). חן אף שלח את אגבאריה למשרדו, כביכול, של עו"ד לוי, שם חתם אגבאריה על תצהיר מקבל העברה.

לימים, נתברר כי חן הסתבך בעסקאות נוגדות של מכירת רשיונות להפעלת מונית, כי ניתן כנגדו צו כינוס נכסים ולאחרונה אף הוכרז כפושט רגל.

משנודע למערער כי חן התיימר למכור את הרישיון, עתר לבית המשפט בבקשה לסעד הצהרתי לפיו הוא זכאי להרשם כבעלים הבלעדי של הרשיון. על כך השיב אגבאריה בכתב הגנתו כי רכש את הרשיון בתמורה ובתום לב בתנאי תקנת השוק לפי סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר"),. חן לא התגונן כלל ועו"ד לוי טען כי חתימתו זוייפה ע"ג חותמתו ואין לו כל קשר לעניין.

2.           בית משפט קמא קבע בקצרה בפסק דינו, שגרסתם של רביבו ואגבאריה הייתה מהימנה עליו וכי השניים " פעלו בתום לב מול חן שביצע תכסיס אשר באמצעותו העביר את הרשיון להפעלת המונית...". כן נקבע כי חתימתו של עו"ד לוי זויפה, ואין לו כל קשר לפרשיה מושא התביעה (אם כי נתברר שעו"ד לוי מכיר את חן).

המשיך בית משפט קמא וקבע כי המרשם המתנהל במשרד התחבורה אינו בעל תוקף קונסטיטוטיבי  - ע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 474 (1997). מכאן, קצרה הדרך למסקנת בית משפט קמא כי אגבאריה זכאי ליהנות מהגנת סעיף 34 לחוק המכר כמי שרכש בתמורה ובתום לב את הרשיון בתנאי שוק.

לאור זאת, דחה בית משפט קמא את התביעה וסיים את פסק הדין במילים " והנני קובע כי הבעלות במונית ובמספר שייכת לנתבע 2 (אגבאריה- י.ע.)".

על פסק הדין הוגשו שני הערעורים שבפני.

ע"א 890/08

3.         בערעור זה, הלין עו"ד לוי על כך שלא נפסקו הוצאות לזכותו.

אומר בקצרה, כי דין הערעור להידחות. כל עוד לא נתבררו העובדות במהלך המשפט, למערער הייתה סיבה טובה לתבוע את עו"ד לוי, ולאגבאריה הייתה סיבה טובה להגיש הודעת צד שלישי כנגד עו"ד לוי.

אכן, בסופו של יום נתברר כי ידו של עו"ד לוי לא הייתה במעל, אך בנסיבות אלו לא ראוי היה להשית הוצאות על רביבו או על אגבאריה.

ע"א 791/08

4.         בערעור זה הלין רביבו על תוצאת פסק הדין. כתב הערעור התמקד בעיקר בטענה כי אגבאריה אינו עומד ביסוד תום הלב הנדרש בסעיף 34 לחוק המכר. רביבו טען בכה ואגבאריה טען בכה וכל צד ניסה לשכנע את בית המשפט לגבי תום לבו או העדר תום לבו של אגבאריה.

5.           כהערה מקדמית אציין כי בית משפט קמא לא דק פורתא בסיפא לפסק דינו שם נקבע כי " הבעלות במונית ובמספר" שייכת לאגבאריה. הדיון נסב על רשיון למונית, ולא על רכב  ששימש כמונית, כך שלא היה מקום להצהיר על בעלות במונית. 

ולגופו של ערעור.