פס"ד בתביעה לפסק דין הצהרתי שהגישה אישה נגד בעלה

1.            בפניי תביעה לפסק דין הצהרתי שהגישה האישה נגד בעלה.

2.            הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1968. לבני הזוג ארבע בנות, כולן היום בגירות.

3.            בעת הגשת התביעה באפריל 2007, כבר חיו בני הזוג בנפרד, לאחר שכחמש שנים לפני כן עזב הבעל את דירת המגורים המשותפת. הצדדים לא הצהירו בשום שלב של ההליך באשר לתאריך המדויק של העזיבה; אני קובע בזה את יום 30.6.02 כמועד הפירוד.

4.            התובעת טוענת שלמרות הרישומים הפורמאליים, כל הרכוש והזכויות שנרכשו במהלך שנות הנישואים הם רכוש משותף, ואי לכך, היא מבקשת פסק הדין הצהרתי בו יחיל בית המשפט את חזקת השיתוף על מלוא רכוש הצדדים.

5.            הנתבע אינו מתנגד להחלת חזקת השיתוף ביניהם, אלא שלטענתו יש גם להחיל את השיתוף על רכוש וזכויות שצברה האישה במשך שנות הנישואים ועד לפירוד, ועל חובות שנוצרו במהלך הנישואים ואשר טרם נפרעו.

6.            מאחר שקיימת הסכמה עקרונית להחלת חזקת השיתוף על כלל נכסי שני בני הזוג, ניתן עקרונית להיעתר לבקשת התובעת למתן פסק דין הצהרתי על שיתוף בנכסים כמבוקש. פסק דין זה יכלול, איפוא, הצהרה בדבר השותפות של שני בני הזוג בזכויות, נכסים, כספים, וכן חובות, שאין עליהם מחלוקת, כפי שיפורט בסיכום. ברם, קיימות מספר נקודות שנשארו במחלוקת בין בני הזוג, ועיקר פסק דין זה מטרתו להכריע בנושאים אלה.

7.            להלן אתייחס לנכסים/זכויות/חובות שבמחלוקת ולעמדות הצדדים.

הלוואה ע"ס 27,500 $

8.            הצדדים היו הבעלים של דירת מגורים ברח' ... בהליך שנוהל בהוצל"פ בנוגע לדירה הנ"ל, היו מחויבים בני הזוג לנושים בסך של 50% מתוך תמורת הדירה כשתימכר, וזאת בהתאם להחלטת בית משפט העליון מיום 5.12.01. בינתיים הדירה אכן נמכרה (ב - 7.8.07), ומחצית התמורה הועברה לזכות בני הזוג ומוחזקת כעת בנאמנות.

9.            התובעת מעלה נושא זה במסגרת התביעה הנוכחית מאחר שעל פי הסכם הפשרה בינה לבין הנושה (בנק לאומי), שילמה התובעת, לטענתה, סך של 27,500$ בשל ערבותה לחובות חברת ... שהיא חברה בה היה הנתבע שותף, ולצורך תשלום הסכום האמור נטלה התובעת הלוואה מאחיה, מר ..., והתחייבה להחזיר את ההלוואה עם מכירת הדירה. התובעת צירפה לכתב התביעה (נספח ג') העתק של הסכם הפשרה שבינה לבין בנק לאומי, מיום 10.5.06,  ועליו תוספת בכתב יד, תחת הכותרת "אישור", אף הוא מאותו תאריך, בו מאשרת התובעת שקבלה מאחיה ... סך של 27,500$ כהלוואה לצורך התשלום לבנק וכי היא מתחייבת להחזיר סכום זה עם מכירת הדירה.

10.        בכתב ההגנה מאשר הנתבע את כל הנטען בקשר להסדר האמור, לרבות הלוואת האח לתובעת; אלא שהנתבע מתנה את ההכרה בתשלום לאח בהגשת הוכחות מתאימות שהתובעת אכן שילמה את הסכום האמור לבנק. בדיון הקד"ם, מאידך גיסא, אישר ב"כ הנתבע כי התובעת היא אשר שילמה את החוב הזה וכי היא לקחה הלוואה לשם כך מאחיה; אלא, שההלוואה נלקחה לאחר הפירוד ולכן יש שאלה האם מדובר בחוב משותף. על כך עונה התובעת כי זמן הפירעון ולקיחת ההלוואה אינו הקובע אלא יצירת החוב המקורי שבגינו נתנה את הערבות שבסוף הביא לחיובה בסכום שלוותה מאחיה, וברור כי הערבות ניתנה, והחוב שבגינה אף נוצר, מפעילות החברה של בני הזוג בתקופה שלפני הפירוד. 

11.        בעקבות חילופי טענות אלו חידש הנתבע טענה נוספת - שלישית - באשר לדרישת התובעת לחייב את הנתבע במחצית החזר הלוואה הנ"ל, ובתצהיר עדות ראשית שלו ובסיכומיו טוען כי אכן פרעה האישה את הסכום הנטען לבנק, אלא שהוא חולק על דבריה באשר למקורות הכספיים לתשלום האמור, ולטענתו, שילמה את הסכום האמור "מהכספים אשר נצברו מהחיים המשותפים בטרם עזיבתי את הבית". לא רק שמדובר בטענה חדשה המהווה שינוי חזית מובהק, אלא שבהעלותו טענה זו סותר הנתבע את מה שכבר אישר בכתב הגנתו ובטיעוניו בעל פה בדיון הקד"ם, שם אישר פעמיים כי האישה אכן לוותה את הכסף מאחיה.

12.        לאחר ששקלתי את כל האמור, מסקנתי היא שהנתבע כבר הודה שהאישה לוותה את הכסף מאחיה ושאכן שילמה את מלוא הסכום לבנק, ועל כן חייב הנתבע בהחזר מחצית הלוואה כנטען.

כספים מחברת הביטוח אריה

1.         

2.         

3.         

4.         

5.