פס"ד בעניין תביעות פצויים לפי חוק הפלת"ד

תביעות לפיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפלת"ד") ולהטבת נזק לפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964.  

א.    רקע עובדתי

1.      התובע 1, אחמד ג'בארין (להלן: " התובע"), יליד 29.1.81, נפגע ביום 22.3.02 בתאונת דרכים, כתוצאה מהתנגשות של מכונית ברכב בו נסע  (להלן: " התאונה"). הוא סבל משברים ומנזק נוירולוגי קשה ונותר עם שתוק חלקי בידיים ושתוק מלא ברגליים. נכותו הרפואית הצמיתה הינה בשיעור 100%.

2.      התובעים 2 ו-3 הם הוריו של התובע. הם תובעים כמיטיבים לפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964.

3.      בעת התאונה היה הרכב בו נסע התובע מבוטח בביטוח חובה אצל הנתבעות.

4.      השאלות שבמחלוקות בין הצדדים: האם התאונה הינה בגדר תאונת עבודה, ההשפעה של הקביעה בנושא זה על היקף התגמולים שהתובע זכאי לקבל מהמוסד לביטוח לאומי, ושאלת גובה הנזק, שנגרם לתובעים בעקבות התאונה.

5.      התובע נבדק לצורך המשפט על ידי פרופ' מרה שוכינה, מומחית לרפואה פיזיקלית ושיקום, שמונתה לשם כך על ידי בית המשפט. הבדיקה נערכה ביום 24.11.03.

ב.     האם התאונה הינה תאונת עבודה

6.      הרכב בו נסע התובע בזמן התאונה שייך לאביו (התובע 2), שהינו קבלן בניין במקצועו. יחד עימו היו ברכב שלושה נוסעים נוספים, ובהם שני אחיו, כאשר אחד מהם היה הנהג. שלושת הנוסעים הנוספים עובדים כפועלי בניין בעסק של הנתבע 2. הם היו בדרכם מאום אל פחם לאתר בניה בקרית אונו. לטענת התובע, הוא הצטרף לנסיעה כטרמפיסט. לפי גרסתו הוא היה אותה עת מובטל, לאחר שבסוף נובמבר 2001 פוטר מעבודתו במסעדה בהרצליה פיתוח כאחראי המטבח. ביום התאונה הוא החליט, לדבריו, לנצל את ההזדמנות, שאחיו נוסעים לאזור המרכז כדי לבקר במקום עבודתו האחרון ובאותה הזדמנות לברר לגבי אפשרות חזרה לעבודה וכן לקבל מכתב המלצה. התאונה ארעה בטרם הגיעו למסעדה, בצומת העוגן. לפי גרסה זו, הנתמכת באישור המוסד לביטוח לאומי לכך שבחודשים ינואר, פברואר ומארס לשנת 2002 שולמו לתובע דמי אבטלה,  אין מדובר בתאונה עבודה.

7.      לטענת הנתבעות, התובע, כמו שאר הנוסעים ברכב, עבד אותה עת בעסק של אביו וכמותם היה בשעת התאונה בדרכו לאתר הבניה בקרית אונו. לפיכך, הן טוענות, התאונה הינה תאונת עבודה. טענה זו נסמכת, בעיקרה, על עדותו של אהרון (רוני) עוז, מי שבעבורו בוצעה עבודת הבניה בקרית אונו, וכן על העובדה שבמהלך השנים 1999 ו-2000 עבד התובע בעסק של אביו.

8.      אין מחלוקת בין הצדדים, כי בתקופה שקדמה לתאונה, לאחר שפוטר מעבודתו במסעדה, התובע העביר את זמנו מדי פעם יחד עם אביו ואחיו במקום עבודתם. באותן הפעמים הוא סייע להם על דרך של קניית מזון, הכנת קפה, הסעות, הבאת מסמרים. הוא לא עסק בבניה עצמה, "הוא לא עובד אף פעם בבניין. לא יודע לעבוד בבניין" (חילמי ג'בארין, פרט' מיום 23.2.05, עמ' 10), "הוא היה לבוש בגדים יפים בשביל פועל בניין", "הוא היה מן תייר כזה" (עוז, פרט' מיום 26.10.06, עמ' 63, עמ' 66). לטענת הנתבעות, העובדה שהתובע לא עסק בעבודה מקצועית אלא ביצע פעולות פשוטות בלבד אינה מעלה או מורידה לעניין היותו עובד. זו בדיוק אותה העבודה שביצע בתקופה שעבד אצל אביו בעבר ובגינה שולם לו שכר. התובעים טוענים, כנגד זאת, שהתובע רק ביקר והסתובב במקום.

9.      מהעדויות השונות, לרבות זו של עוז, העומדת בבסיס טענתן של הנתבעות, עולה כי התובע הגיע לאתר הבניה אך לפרקים, היינו לא באופן רציף על בסיס יומיומי  ("הוא בא איזה פעמיים שלוש, ארבע, אני לא, אני באמת לא יכול להגיד לך", עמ' 4 לתמליל השיחה של עוז עם חוקר פרטי, נ/10). בחלק מאותן הפעמים הוא היה לוקח את הרכב נוסע משם וחוזר רק בסוף יום העבודה (עוז, פרט' מיום 26.10.06, עמ' 64).

בנסיבות אלה לא השתכנעתי, כי התובע עבד אצל אביו וממילא לא היה בעת התאונה בדרכו לעבודה. לא מדובר, איפוא, בתאונת עבודה.                            

ג.      שאלת קיצור תוחלת החיים

10.  לאחר קבלת חוות הדעת של פרופ' שוכינה, הפנו אליה בעלי הדין שאלות הבהרה באשר לתוחלת החיים של התובע. תשובתה מיום 24.8.04, שכללה הפנייה לספרות מקצועית ריליבנטית, היתה, כי "לפי הספרות הרפואית שפורסמה בשנים האחרונות קיים קיצור בתוחלת החיים אצל נפגעי חוט שדרה. פגיעה צווארית נמוכה כמו אצל התובע, יכולה לגרום לקצור תוחלת החיים בסביבות 20% לעומת האוכלוסיה הרגילה".

11.  לטענת התובעים, לא נגרם לתובע קיצור בתוחלת החיים. לטענתם, תשובתה של פרופ' שוכינה אינה יכולה ללמד אחרת בהיותה כללית ללא כל התייחסות פרטנית לתובע. לעומת זאת, כך הטענה, נתונים פרטניים ריליבנטים, כגון הטיפול הרפואי שהתובע מקבל והעובדה שעברו יותר משש שנים מיום התאונה והוא עדיין בחיים מובילים למסקנה שסיכוייו לחיות חיים מלאים גבוהים. התובעים הציגו מאמרים מקצועיים התומכים בטענתם זו.

לחלופין נטען על ידי התובעים, כי גם בהנחה, כי חל קיצור בתוחלת החיים של התובע בשיעור של כ-20%, הרי שמדובר בתקופה של כ-10 שנים לכל היותר. זאת, משום שיש לחשב את שיעור הקיצור מתוך מספר השנים הנוספות, שהיו צפויות לתובע אלמלא התאונה, ולא מתוך תוחלת החיים הממוצעת.      

12.  בעדותה בבית המשפט דחתה פרופ' שוכינה את המסקנה העולה ממאמרים שונים שהוצגו בפניה על ידי בא כוח התובעים, לפיה נפגעי חוט שדרה כדוגמת התובע שלא נפטרו במהלך שש השנים הראשונות לפגיעה צפויים להאריך חיים בדומה לאוכלוסיה הרגילה (עמ' 269 לפרט', מיום 18.12.07). היא הדגישה, כי "יש קיצור תוחלת חיים. אני לא הולכת להתווכח על זה... וגם פצעי לחץ וזיהום בדרכי השתן וזיהום ריאתי, אלה גורמים לקיצור תוחלת חיים" (עמ' 263 לפרט'). היא חזרה על כך שעל פי מחקרים המקובלים עליה, הקיצור בתוחלת החיים הוא בשיעור של כ-20%. הסבריה לגבי אופן החישוב מלמדים, כי תחילה היא חישבה את תקופת הקיצור בשנים (כ-17 שנה) ולאחר מכן קבעה איזה אחוז מהווה תקופה זו מתוך תוחלת החיים של כלל האוכלוסיה (עמ' 258 לפרט').       

13.  ניתן למצוא בפסיקה מקרים בהם כאשר נקבע קיצור תוחלת חיים בשיעור מסוים באחוזים, נעשה חישוב הקיצור מתוך יתרת תוחלת החיים (ראו: ע"א 830/76 אליהו סעדה נ' משה חמדי, פ"ד לג(1) 589, 597 (1979); ע"א 4022/98 הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל נ' צביה טויסטר, בסעיף 10 לפסה"ד,

http://web1.nevo.co.il/Psika_word/elyon/98040220.doc, אולם לא כך, כאשר המומחה הרפואי בחר להציג את תקופת הקיצור על דרך אחוזים מתוחלת החיים של כלל האוכלוסיה (ראו: ת"א (ירושלים) 4200/02   דלאל ציונה נ' קינן לייזי אליעזר, בסעיף 4 לפסה"ד

http://web1.nevo.co.il/Psika_word/mechozi/m02004200-144.doc). אלה הם פני הדברים במקרה דנן.

אינני מוצא מקום לסטות מחוות הדעת של פרופ' שוכינה. אני קובע, איפוא, כי תוחלת החיים של התובע קוצרה ב-17 שנה והוא צפוי לחיות עד גיל 62.  

ד.     כאב וסבל