פס"ד בעניין יחסי עבודה עם עובד פלסטיני

השופטת ורדה וירט-ליבנה

            פתח דבר :

1.         בהליך שלפנינו מתעוררת שוב השאלה מהו הדין החל על יחסי העבודה בין מעסיק ישראלי, תושב ה"אזור" (ב"מובלעות" הישראליות מעבר לקו הירוק), לבין עובד פלסטיני המועסק על ידו בשטחי ה"אזור". סוגיה זו נדונה לאחרונה בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (מיום 10.10.07, להלן גם הלכת גבעת זאב). השאלה העיקרית המונחת לפתחנו בהליך היא האם יש להחיל את הלכת גבעת זאב באופן פרוספקטיבי בלבד או שמא גם באופן רטרוספקטיבי וגם באופן פרוספקטיבי, ומהן השלכות קביעה זו על סוגיית הדין החל על מערכת יחסי העבודה בין הצדדים. 

2.         בהליך זה נדונים בפנינו במאוחד שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט מירון שוורץ ונציגי הציבור מר יצחק רז ומר טוביה לוי; תע"א 2610/08) בו התקבלה בחלקה תביעתו של מר יוסף בשאראת (להלן גם העובד) נגד מר ראובן באלי (להלן גם המעסיק) לתשלום זכויות הנובעות מתקופת עבודתו של העובד אצל המעסיק וסיומה.

            עיקר העובדות ופסק דינו של בית-הדין האזורי :

3.         המעסיק הינו בעלים של משק חקלאי במושב רועי בבקעת הירדן (המצוי בשטחי ה"אזור" מעבר לקו הירוק), בו הוא מעבד שטחים לגידולי פרחים, ירקות וכרמים. העובד, אשר הועסק אצלו, הינו תושב הכפר טמון שבנפת ג'נין.

לאחר שיחסי העבודה בין הצדדים באו לידי סיום, בנסיבות אשר שנויות במחלוקת בין הצדדים, הגיש העובד תביעה לבית הדין האזורי בה טען לזכאות לפיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, דמי הבראה, דמי חגים, החזר הוצאות נסיעה, הפרשי שכר מינימום, פיצויי הלנה ופיצוי בגין היעדר ביטוח פנסיוני. הצדדים היו חלוקים ביניהם בבית הדין האזורי בשורה של סוגיות, לרבות בשאלת הדין החל על יחסי העבודה בין הצדדים, מועד תחילת עבודתו של העובד, מתכונת העבודה, גובה השכר ששולם, נסיבות סיום יחסי העבודה, והזכאות לעילות השונות הנתבעות.

4.         באשר למחלוקות העובדתיות בין הצדדים, בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כך:

א.  ניתן להסתמך על הרישום המופיע ביומנים שהגיש העובד, בהם מופיע רישום לגבי מספר חודשים מצומצם במהלך תקופת עבודתו בשנים 2004-2008, וניתן לראות ברישומים כמהימנים. המעסיק לא הגיש רישום אחר כדי לסתור את הרישומים שהגיש העובד, ודווקא לרישום חלקי שאינו תומך בכל טענותיו של העובד יש לייחס משקל רב יותר.

ב.   לגבי מועד תחילת העבודה: העובד טען כי הוא החל לעבוד אצל המעסיק ביולי 1989, אולם אין ראיות לעניין המועד הנטען וגם עדותו לא הוסיפה משקל רב לגרסתו בעניין, ולכן הוא לא עמד בנטל להוכיח טענה זו. מתקבלת בעניין זה טענתו של המעסיק ונקבע כי העובד החל לעבוד אצלו בתחילת חודש יולי 2001.

ג.   לגבי מתכונת העבודה ושכרו של העובד: התקבלה גרסתו של העובד לפיה הוא עבד בין השעות 6:00 ל-13:00, המשך עבודה עד השעה 16:00 היה נחשב לחצי יום עבודה נוסף, המשך עבודה עד 18:00 היה נחשב ליום עבודה שלם נוסף, והמשך עבודה עד 20:00 היה נחשב ליום עבודה וחצי נוספים. משעות העבודה מופחתת שלושת רבעי שעה הפסקה ביום, כך שיום עבודה רגיל נמשך 6.25 שעות עבודה.

גרסתו של העובד לגבי גובה השכר ומתכונת העבודה נמצאה סבירה יותר, ונקבע כי מתכונת העבודה הקבועה היתה 6 ימים בשבוע ו-162.5 שעות בחודש (26 ימים בחודש). העובד עבד 6.25 שעות מדי יום ושכרו היומי עמד על 90 ש"ח (שהם בממוצע 14.40 ש"ח לשעה, נמוך באופן ניכר משכר המינימום).

ד.   לגבי נסיבות סיום ההעסקה: התקבלה גרסתו של העובד לפיה ביום 6.7.08 המעסיק פנה אליו ואל עובד אחר בשם עדנאן וביקש מהם לצאת לחופשה ללא תשלום למשך חודשיים, משום שבזמן זה הוא סבל מקושי כלכלי. לאור זאת, נקבע כי העובד הוכיח את גרסתו לפיה הוא עבד במשך 12 חודשים רצופים מדי שנה במהלך כל שנות עבודתו.

      עם זאת, התקבלה גרסתו של המעסיק, אשר טען כי בחודש ספטמבר 2008, לאחר שהסתיים המועד הקצוב של החופשה ללא תשלום, העובד לא חזר לעבודתו ולכן למעשה התפטר ואין לראות בהפסקת העבודה כפיטורים. לעניין זה נמצאו סתירות ובעייתיות בגרסתו של העובד, ונקבע כי ניתן היה לצפות ממנו לפעול באופן אקטיבי לבירור מועד חזרתו המדויק ויש להניח מהנסיבות כי הוא כלל לא היה מעוניין לחזור לעבודה. כן נקבע כי לאור העדויות החופשה היתה לתקופה קצובה ובהסכמת העובד, ולכן אין לראות בהוצאת העובד לחופשה ללא תשלום כפיטורים אלא יש לראות בו כמי שזנח את עבודתו. 

5.         לעניין מהות הדין החל ביחסי העבודה בין הצדדים: המעסיק טען כי הואיל והעובד הוא פלסטיני תושב ה"אזור" ואינו בגדר אזרח ישראל או תושב ישראל, והעבודה בוצעה בשטח שהמשפט הישראלי אינו חל עליו, יש להחיל את הוראות הדין הירדני על יחסי העבודה בין הצדדים. בית הדין האזורי דחה טענה זו וקבע כי יש לבחון את התביעה על פי הדינים הקיימים במשפט העבודה הישראלי, משום שלדין הישראלי קיימת זיקה רבה יותר למחלוקות בין הצדדים. בית הדין האזורי ביסס מסקנתו זו על פסק הדין בהלכת גבעת זאב, וקבע כי השיקולים והנימוקים המופיעים בו יפים גם לעניינה של התביעה.

6.         לאור הקביעה העובדתית לפיה העובד זנח את עבודתו והתפטר ממנה, נדחתה התביעה ברכיב של פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. באשר לרכיב של פדיון ימי חופשה, נקבע כי המעסיק לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח טענתו לפיה העובד קיבל חופשה בתשלום במהלך שנות עבודתו. בית הדין האזורי פסק כי העובד זכאי לפדיון 68 ימי חופשה בסך כולל של 8,478 ש"ח. כמו כן המעסיק חויב בתשלום דמי הבראה בסך של 4,542 ש"ח, לאחר שלא הוכיח כי שילם דמי הבראה. באשר לרכיב של דמי חגים נקבע כי על פי היומנים שהגיש העובד הוא עבד גם בחגים למעט מספר ימי חגים בודדים, ובהתאם לצו ההרחבה לענף החקלאות נקבע כי העובד זכאי ל-32.5 ימי חג בגין תקופת עבודתו בסך כולל של 4,053 ש"ח.

7.         לעניין הרכיב של הוצאות נסיעה, נקבע כי המעסיק לא הביא ראיה שתתמוך בטענתו לפיה שכרו של העובד כלל את הוצאות הנסיעה, וטענות נוספות שלו לא עלו בכתב ההגנה אלא בתצהיר בלבד. כמו כן, שכרו של העובד לא הגיע לשכר מינימום כך שלא ניתן לראות בו ככולל רכיבים כגון הוצאות נסיעה. גם בהיעדר ראיה לגבי תעריפי הנסיעה בתחבורה הציבורית במועדים הרלוונטיים לתביעה, נקבע כי התעריף הנתבע הוא סביר לנסיעה בין-עירונית, ונפסק מלוא הסכום הנתבע ברכיב זה, 15,000 ש"ח, למרות שהעובד זכאי לסכום גבוה יותר בסך של 26,520 ש"ח לפי חישוב של 442 ש"ח לחודש ב-5 השנים האחרונות.

8.         באשר לרכיב של הפרשי שכר מינימום: בית הדין האזורי קבע כי לא ניתן לדעת מהרישומים ביומנים מה היה מספר שעות העבודה המדויק מדי יום, כאשר העובד עבד מעבר לשעות הבסיס. לכן זכאותו ברכיב זה חושבה לפי שעות העבודה הבסיסיות בלבד, למרות שאין חולק כי הוא עבד לעתים הרבה מעבר לכך. עוד נקבע כי גם אם גרסתו של המעסיק, לפיה שכרו של העובד עמד על 17.5 ש"ח לשעה, היתה מתקבלת, הרי שגם אז מדובר בשכר שנמוך משכר המינימום באותה תקופה. בית הדין האזורי פירט בפסק דינו בטבלה את הפרשי השכר המגיעים לעובד עבור כל חודש בנפרד בתקופה מנובמבר 2001 עד יוני 2008, וקבע כי מאחר שהעובד העמיד את תביעתו ברכיב זה על סך של 40,000 ש"ח בלבד, כאשר סך ההפרשים עולה על סכום זה, המעסיק ישלם לו את הסך הנתבע כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק בגין ההפרשים לפי סדרם הכרונולוגי עד לסך כולל של קרן בשיעור 40,000 ש"ח. נדחתה התביעה ברכיב של פיצוי בגין הלנת שכר.

            לעניין הרכיב של פיצוי בגין היעדר ביטוח פנסיוני: נקבע כי מכוח צו ההרחבה לענף החקלאות היה על המעסיק להפריש בגין העובד לכל הפחות 6% משכרו לקרן ביטוח או לקרן פנסיה. לכן נקבע כי המעסיק יפצה את העובד בשיעור של 6% משכרו במשך 68 חודשי עבודתו לגביהם לא חלה התיישנות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק שיחושבו בנפרד לגבי כל חודש משכורת, כאשר קרן הפיצוי לא תעלה על סך של 11,340 ש"ח, שזהו הסכום הנתבע ברכיב זה.