פתח-דבר
1. המחלוקת שלפני מעוררת פעם נוספת את שאלת יחסי הגומלין בין שלוש מערכות דינים; חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות") וחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות"). עניינה בסוגיה המשפטית הבאה - מהו היקף הפיקוח הראוי על ניהול נכסי עזבון, אשר יועדו בצוואה להקדש פרטי, אשר שני הנהנים הימנו הינם חסויים; האם יחולו בכגון דא הוראות חוק הנאמנות, או שמא הוראות חוק הכשרות.
להכרעה בתחולת הדין נפקות ממשית באשר הוראות הדין בסוגיית הפיקוח על ניהול נכסים באמצעות נאמן/אפוטרופוס - שונות בתכלית השינוי.
רקע עובדתי
2. המנוח ג. ב. ז"ל (להלן: "
המנוח") הלך לבית עולמו ביום 2.8.06, והותיר צוואה בעדים, מיום 24.2.00.
3. המנוח הניח אחריו שני בנים, שהינם חסויים.
4. עד למועד פטירתו, שימש המנוח כאפוטרופוס קבוע על גופם ורכושם של בניו. לאחר פטירתו, ביום 28.9.06, מונה המבקש מס' 1 כאפוטרופוס זמני לגופם ורכושם של החסויים - מינוי שהוארך, ביום 24.9.07, לשנתיים נוספות, עד ליום 30.9.09.
5. על פי צוואת המנוח, עוברים נכסי העזבון להקדש שמטרתו דאגה לכל צורכיהם של החסויים. לאחר אריכות ימיהם, עוברים נכסי העזבון לזוכים שונים, ובכללם המבקש מס' 1, המפורטים בסעיף 7 לצוואה, בבחינת הסדר "יורש אחר יורש".
6. א. המנוח מינה בצוואתו את המבקשים כנאמנים של ההקדש.
ב. ביום 17.10.06 מונו המבקשים כמנהלי עזבון זמניים לעזבון המנוח.
7. ביום 1.11.06 הגישו המבקשים בקשה למתן הוראות, אשר עניינה: קבלת אישור בית-המשפט לביצוע תשלומים שונים, מתוך כספי העזבון, עבור סיפוק צורכיהם של החסויים (בש"א 12695/06).
ביום 6.12.06 הודיע האפוט' הכללי על עמדתו, לפיה יש להגיש את העתירות במסגרת תיקי האפוטרופסות המתנהלים על שם החסויים.
8. ביום 7.12.06 ניתן צו קיום צוואה אחר המנוח. בצו קיום הצוואה צוין כי הצוואה מקימה הקדש פרטי וכי הנאמנים של ההקדש הינם המבקשים.
9. בנסיבות אלה, הגישו המבקשים ביום 26.12.06 בקשה לשחרורם מתפקיד, נשוא בש"א 14728/96 וכן למחיקת הבקשה למתן הוראות (ראה הודעה, מיום 2.1.07, בבש"א 12695/06).
גדר המחלוקת
10. ביום 28.3.07 הודיע המבקש מס' 2 לבית-המשפט כי בין המבקשים לבין האפוטרופוס הכללי נתגלעה מחלוקת בשאלת הפיקוח הראוי על ניהול נכסי המנוח, אשר מונעת את סיום הליכי ניהול העזבון.
לטענת המבקשים, יצר המנוח בצוואה הסדר של נאמנות פרטית, במסגרתה ביקש להוריש את נכסיו לאותה נאמנות, במאובחן מבניו. בתימוכין לכך, מפנים המבקשים להבחנה הקיימת בין הוראת סעיף 3 לצוואה, במסגרתה הורה המנוח כי תכולת הדירה, תועבר ישירות לבניו, החסויים, לבין הוראת סעיף 5 לצוואה, היא ההוראה המורה על הקמת ההקדש. לדידם, מדובר בשני הסדרים שונים בתכלית השינוי הן מבחינת הניסוח והן מבחינת המהות. הבחנה זו, היא הנותנת, לטענתם, כי המנוח ביקש, למעשה, להדיר את בניו מהירושה, באופן שקבע מפורשות כי הזוכה הוא ההקדש הפרטי. כפועל-יוצא מן האמור לעיל, הופקד בידי הנאמנים כוח וסמכות המאפשרים להם (ואף מחייבים אותם) לפעול על פי הבנתם ועל פי שיקול דעתם לטובת ההקדש. מאחר שמדובר בהקדש פרטי, הרי שלא מוטלת על הנאמנים חובת דיווח לאפוטרופוס הכללי, אלא לנהנים בלבד. ובענייננו, מאחר שהמבקש מס' 1 משמש גם כאפוטרופוס על רכושם של הנהנים, הרי שהדיווח יתבצע בדיעבד, לאחר מעשה ולא לפניו, וזאת ככל שהדבר מתייחס למבקש מס' 1 בלבד.
11. ומנגד, טוענת באת-כוח האפוטרופוס הכללי כי הזוכים על פי הצוואה הינם החסויים. על כן, יש לנהל עבורם את נכסי העזבון על פי הוראות חוק הכשרות. במסגרת ניהול זה, יבוצע פיקוח של בית-המשפט והאפוטרופוס הכללי על הכספים והרכוש שירשו, טרם ביצוע פעולותיהם. דרך ניהול זו, תואמת את רצון המנוח. למקרא הצוואה, עולה, כי המנוח התכוון להיטיב ולהגן על בניו, וזאת ניתן לעשות באמצעות פיקוח על מי שכביכול נכנס בנעליהם. יתר-על-כן, מאחר שהמבקש מס' 1 הינו הן נאמן הן אפוטרופוס והן "יורש אחר יורש", הרי שלכאורה עומד בניגוד עניינים לטובת החסויים. על כן, גם מן ההיבט הנ"ל מתחייב פיקוח על פעולותיהם של הנאמנים, עובר לביצוען.
ד י ו ן
12. תחילה, יש להסדיר את המסגרת הדיונית להגשת בקשה זו. הגם שהמחלוקת בין האפוטרופוס הכללי למבקשים עלתה במסגרת תפקידם של האחרונים כמנהלי עזבון זמניים - מינוי שבינתיים פקע לאור מתן צו קיום צוואה - הרי שבנסיבות דנן, לאור העובדה שהמבקשים טרם שוחררו מאחריות בניהול העזבון, ומאחר שמחזיקים הם בכספי העזבון, עד להכרעת בית-המשפט בסוגית ניהול העזבון, איני רואה מניעה להיזקק לה.
13. כאמור, המנוח ביקש לייעד את נכסיו לטובת בניו, החסויים. זאת עשה באמצעות מסירת ניהול הנכסים לנאמנים. נקודת מוצא מקדמית לדיוננו היא שבהיבט זה, של מסירת השליטה בניהול הנכסים לגורם אחר, קרי: נאמן או אפוטרופוס, על מנת שינהלם לטובת הנהנים או החסויים, אין הבדל פרקטי בין הוראות חוק הנאמנות לבין הוראות חוק הכשרות. ההבדל ככל שקיים הינו רעיוני בלבד (ראה הערה בסעיף 28 להלן). על כן, עיקר המחלוקת, מתמצית, איפוא, בהבחנה הקיימת בהוראות הדין המטילות פיקוח על פעולותיו של נאמן בניהול נכסים לטובת נהנה אל מול הוראות הדין המטילות פיקוח על פעולותיו של אפוטרופוס בניהול נכסים לטובת חסוי. בעוד שחוק הנאמנות מטיל פיקוח כללי על פעולותיו של הנאמן, ובפרט ככל שהדבר נוגע לניהול נכסי הקדש פרטי, אשר במסגרתו חובת הדיווח היא לנהנים גרידא, הרי שחוק הכשרות מטיל פיקוח הדוק ומוסדר על פעולותיו של האפוטרופוס הן ע"י בית המשפט והן ע"י האפוטרופוס הכללי. השאלה היא, מהו הדין שיחול על נאמן של הקדש פרטי, אשר הנהנים הימנו הינם חסויים. בענייננו, מתווסף לשאלה זו נתון נוסף, והוא היות המבקש מס' 1 אפוטרופוס, בפועל, על רכושם של החסויים.
14. על מנת לדון בסוגיות העולות במקרה דנן, יש להיזקק למתווה הבא: תחילה, יש להידרש להבחנה הנוהגת בסוגיית הפיקוח על פעולות נאמן/אפוטרופוס על פי הוראות הדין המהותי. בעניין זה יש להתייחס לעקרון חובת האמון המשמש בסיס נורמטיבי ליצירת פיקוח וריסון על בעל הכוח ביחסי נאמנות. ביטויו הקונקרטי של עקרון זה משתנה בהתאם לאופיים של יחסי הנאמנות. לאחר מכן, יש לבחון את היחס המתקיים בין הוראות חוק הנאמנות לבין הוראות חוק הכשרות, ככלל ובסוגיית הפיקוח, בפרט. לבסוף, יש ליישם את המסקנות דלעיל על המקרה שלפנינו, תוך התייחסות לשיקולים נוספים, כגון: כיבוד רצון המצווה ועקרון טובת החסוי.