פס"ד בנושא מתן הלוואות בקרב בני משפחה

השופט ד' מינץ

1.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט מ' הכהן) מיום 17.08.09 בתמ"ש 21621/08 במסגרתו נתקבלה תביעת משיבה 1 (להלן: "המשיבה"), אמה של משיבה 2 שהיא גרושתו של המערער, והמערער חויב לשלם למשיבה סך של 167,000 ש"ח.  

2.         בית משפט קמא קיבל את טענת המשיבה כי הסכום האמור ניתן למערער כהלוואה בשתי הזדמנויות שונות ודחה את טענת המערער כי הכספים ניתנו לו במתנה. בית המשפט ביכר את עדויות שתי המשיבות ובנה של המשיבה אשר העידו כי סך של 50,000 ש"ח שניתן למערער בשיק שתאריך פירעונו היה 10.01.07 לצורך הקמת עסק משותף עם אחיו, ניתן לו כהלוואה. כן קיבל את גרסת המשיבה כי סך נוסף של 117,000 ש"ח שניתן למערער במחצית שנת 2008 לצורך רכישת רכב חדש, ניתן לו כהלוואה ולא כמתנה. כספים אלו נתנו למערער לצורך רכישת הרכב ונתקבלו אצלו מתוך תמורת מכירת רכבה הישן של המשיבה בסך של 69,000 ש"ח, מתוך סך של 30,000 ש"ח שהעבירה לו המשיבה מכספי מענק שנתקבלו אצלה ממשרד הביטחון, ומתוך סך נוסף של 18,000 ש"ח שנטלה התובעת מבנק אוצר החייל (אם כי במקומות אחרים בפסק הדין ובכתבי הטענות ננקבו סכומים אחרים של 17,500 ש"ח ושל 18,500 ש"ח). בית משפט קמא ציין כי מהעדויות עלה כי הרכב החדש היה צריך להיות קניינה של המשיבה, והיה מיועד אך לשימושם של המערער ומשיבה 2, כדרך שהיה לגבי הרכב הישן שנמכר. ברם, המערער שהחזיק בכספים שנמסרו לו בנאמנות לצורך רכישת הרכב החדש עבור המשיבה, והפסידם בבורסה.

3.         עם זאת, בית משפט קמא לא הכריע בשאלה האם כנגד ההלוואה מבנק אוצר החייל בסך של 18,000 ש"ח (או 18,500 ש"ח, כאמור) נתנו 18 שיקים דחויים שנמסרו למשיבה (ושלא נתבעו במסגרת תביעה זו) - ומכאן שהחוב בגין הרכב עומד אך על סך של 99,000 ש"ח - או שמא השיקים ניתנו למשיבה בגין הלוואה נוספת בסך של 20,000 ש"ח שנתנה למערער (מעבר להלוואה בסך של 50,000 ש"ח וההלוואה לצורך רכישת הרכב), ומכאן שהחוב בגין הכספים שנמסרו למערער בגין רכישת הרכב עומד על סך של 117,500 ש"ח.   

4.         בית המשפט גם דחה את הודעת צד ג' שהגיש המערער כנגד משיבה 2 בה טען כי אם הוא יחויב בהחזרת הכספים, עליה לשאת יחד עמו בחובת ההשבה. בית המשפט נימק את דחיית ההודעה לצד ג' הן בכך שהמערער זנח את ההודעה במסגרת סיכומיו, והן לגופו של עניין בשל העובדה שבהסכם הגירושין עליו חתמו המערער ומשיבה 2 ושניתן לו תוקף של פסק דין ביום 29.06.09, לא מוזכרת דרישתו זו של המערער ממשיבה 2 וכי היה וויתור הדדי על כל התביעות שהיו תלויות ועומדות בין הצדדים. כן ציין בית המשפט שהמערער איבד את כספי ההלוואה לצורך רכישת הרכב בבורסה, שלא בידיעת משיבה 2 ובניגוד להבטחותיו כלפיה, וגם מטעם זה לא היה מקום לחייבה לשאת בחובת ההשבה של מחצית מסכום ההלוואה. 

5.         לטענת  המערער לא היה מקום לסתור את "חזקת המתנה" הקיימת בין בני משפחה מקום בו לא הוצג אף מסמך המלמד כי הכספים שנמסרו לו לצורך הקמת העסק ניתנו לו כהלוואה. מה גם, שהדרישה לפירעון ההלוואה הועלתה על ידי המשיבה רק לאחר שנתגלע הסכסוך בינו ובין משיבה 2, וכשנה וחצי לאחר המועד בו היה עליו לפרוע את ההלוואה לטענת המשיבה. כן טען שהיה על בית משפט קמא לקבוע כי מדובר בחובות משותפים של המערער ואשתו, משיבה 2, כלפי המשיבה ולחייב אותם בהשבת ההלוואה בחלקים שווים, שכן הכספים נתקבלו עבור הקמת העסק ששימש את פרנסת המשפחה. מה גם, שמעדותו של בן המשיבה, אשר נתקבלה על דעת בית משפט קמא, עלה בעליל כי מדובר בהלוואה שניתנה לשני בני הזוג. הוא הוסיף כי גם בעניין הכספים שנועדו לרכישת הרכב, היה על בית משפט קמא לקבוע שמדובר במתנה. הוא הצביע על כך שהמשיבה נטלה ממנו 18 שיקים דחויים כנגד אחת ההלוואות שנתנה לו, ומכאן הראייה ששאר הכספים שניתנו לו על ידה ניתנו כמתנה, שאם לא כן היא הייתה מבקשת שיקים דחויים גם כנגדם. מה גם, שלו היה מדובר בהלוואה, המשיבה לא הייתה מסכימה להמשיך ולתת לו כספים נוספים כהלוואה לרכישת הרכב מקום בו הוא לא החזיר את ההלוואה הראשונה שניתנה לו לטענת המשיבה. באשר לרכב טען כי אין מחלוקת שהרכב נרכש על מנת שהוא ומשיבה 2 יחזיקו בו וישתמשו בו כבעלים והכוונה לרשום את הרכב על שם המשיבה הייתה לצרכים פורמאליים בלבד בשל זכאותה של המשיבה לרכישת הרכב ממשרד הביטחון. לטענתו, לא יכולה להיות מחלוקת כי בעת ירידת ערכו של הרכב לא היה על המערער לשפות את המשיבה על ירידת הערך, ומכאן ברור שאין מדובר בהלוואה כי אם במתנה. לדבריו, בית משפט הסמיך את ממצאיו, בין היתר על קלטת בה נשמעה שיחה בינו ובין משיבה 2 שהתקיימה בשלהי חודש אוגוסט 2008 ובה הוא נדרש לתת הסברים למשיבה 2 על איבוד הכספים שניתנו לו על ידי אמה בבורסה והוא ציין כי יפעל על מנת להשיג כסף על מנת להשיבו לאמה. ברם, לטענתו לא היה מקום לתת משקל משמעותי לשיחה זו ואין להסיק מהדברים שנאמרו בה על ידו כי היה מדובר בהלוואה, שכן הדברים נאמרו אך כמהלך נואש להביא לשלום בית ולא היה בהם אמת. הוא ציין כי בכל מקרה הסכום שניתן עבור הרכב מגיע לכדי 99,000 ש"ח בלבד, שכן הסכום של 18,000 ש"ח אכן ניתן לבני הזוג כהלוואה וכנגדו נמסרו למשיבה 18 שיקים על סך של 1,055 ש"ח כל אחד. באשר לדחיית ההודעה לצד ג' שהגיש כנגד משיבה 2 הוא טען כי לא היה מקום לדחותה, בוודאי מקום בו משיבה 2 לא הגישה סיכומים מטעמה בעניין זה. כן טען שבאמצעות הכספים שנטל, הוא החזיר חובות שהיו לעסק שבבעלותו, עסק ששימש כאמור, לפרנסת המשפחה, ובנסיבות אלו משיבה 2 נהנתה אף היא, לכל הפחות, מחלק מכספי ההלוואה. 

6.         מנגד סמכו המשיבות את יתדותיהן בפסק דינו של בית משפט קמא. הן ציינו כי קביעותיו של בית משפט קמא הסתמכו בעיקר על התרשמותו של בית המשפט ממהימנות העדים שנשמעו בפניו ולכן אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור במסקנותיו. הן המשיבה, הן בנה והן בתה (משיבה 2) העידו כי המשיבה סירבה בתוקף לבקשות המערער כי היא תוותר לו על השבת ההלוואה. כמו כן, מאחר ואין מחלוקת כי בסופו של יום השתמש המערער בכספים שקיבל לסילוק חובות לצדדים שלישיים, הרי שגם לו היה מדובר במתנה, המשיבה זכאית לקבלתה בחזרה מדיני עשיית עושר, שכן אין מחלוקת כי הכספים נמסרו למערער לצורך מטרה אחת יחידה והיא פתיחת עסק שותפות עם אחיו. באשר לכספים שניתנו למערער לצורך רכישת הרכב נטען כי העובדה שהמערער ביקש ממשיבה 2 סליחה על איבוד הכספים שניתנו לו לצורך רכישת הרכב בבורסה והביע את התקווה כי אמה, המשיבה, תסלח לו, מהווה הודאה של המערער כי הכספים ניתנו לו כהלוואה.

7.         באשר להודעת צד ג' טענה משיבה 2 כי יש להותיר על כנן את כל קביעותיו של בית משפט קמא, הן באשר למשמעות זניחת הטענה במסגרת הסיכומים, הן באשר למוסכם בין המערער ובינה במסגרת הסכם הגירושין כי כל התביעות ו/או הבקשות שהתנהלו במועד חתימת ההסכם בין הצדדים יימחקו (סע' 20 להסכם הגירושין) והן באשר להתחייבותו של המערער כלפיה לשאת בכל החובות המשותפים שנוצרו במהלך חייהם המשותפים שמקורם בעסקי המערער (סע' 9.6 להסכם הגירושין). באשר לכספים שניתנו למערער לצורך רכישת הרכב, נטען כי המערער הודה במסגרת תמליל הקלטה שהוגש לבית משפט קמא כי משיבה 2 כלל לא ידעה על כך שהוא השקיע את הכספים בבורסה והדבר גם נעשה בניגוד להבטחותיו כלפיה בעבר כי יחדל מלהשקיע כספים בבורסה. משכך, בכל מקרה אין לראות בחוב זה חוב משותף.    

דין הערעור להידחות.

8.         ראשית, צודק ב"כ המשיבות כי פסק הדין מושתת רובו ככולו על ממצאים עובדתיים שעל דרך הכלל התערבות ערכאת הערעור בהם היא מצומצמת ביותר (ע"א 7877/02 זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד נח(2) 279, 284; ע"א 2989/05 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687; ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769). על אחת כמה וכמה שאין מקום להתערבות ערכאת הערעור במקרה זה בו חלק נכבד מהממצאים נקבעו על סמך האימון שנתן בית המשפט בעדויות מטעם המשיבות שנשמעו בפניו (וראה למשל ע"א 5118/92 אלטריפי נ' סלאיימה, פ"ד נ(5) 407; ע"פ 4906/09 אלנברי נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [24.01.10]). בית המשפט גם נתן אימון מלא בעדותו של בן המשיבה אשר העיד כי שמע מספר פעמים את המערער מבקש מהמשיבה כי תוותר לו על החזר ההלוואה. ובית משפט קמא גם ביכר את עדויותיהן של המשיבות בעניין זה על פני עדותו של המערער. מטעם זה בלבד יש לדחות את הערעור.

9.         אך גם לגופו של עניין די ברור כי הכספים ניתנו למערער כהלוואה ולא כמתנה. אכן, הקלטת בה נשמע המערער מבקש את סליחתה של משיבה 2 על הפסד הכספים בבורסה, אין בה כשלעצמה כדי להוכיח שמדובר היה בהלוואה, שכן גם לו הכסף ניתן כמתנה, לא היה ראוי שהמערער יפסיד בבורסה כסף שניתן לו לצורך מטרה מסוימת. ברם, שיחה זו כשהיא מצטרפת לשאר העדויות שנשמעו בפני בית משפט קמא ושנתקבלו על דעתו, מהן עלה בבירור, כאמור, כי מדובר היה בהלוואה, יש כדי לחזק את גרסת המשיבות באופן משמעותי. גם העובדה שבתקופה אחרת ובנסיבות אחרות ניתנו על ידי המערער ומשיבה 2 שיקים כנגד הלוואה אחרת שניתנה להם על ידי המשיבה, אין כדי לסתור את המסקנה שגם במקרה זה מדובר היה בהלוואה. מדובר היה בהלוואה בין בני משפחה, ולא בהלוואה בנקאית, וממילא התנהלות מסוימת במקרה אחד איננה "נוהל מחייב" למקרה אחר.  

10.       גם באשר לכספים שניתנו לצורך רכישת הרכב, נראה כי אין מדובר בכספים שניתנו במתנה. אין מחלוקת כי הרכב הקודם של המשיבה היה בבעלותה והיא אך העמידה אותו לשימושם של בתה וחתנה. רכישת הרכב החדש נועדה אך לשדרג את הרכב הקודם ולנצל את המענק שהמשיבה הייתה זכאית לקבלו ממשרד הביטחון לצורך השדרוג. בנסיבות אלו לא יכולה להיות מחלוקת כי הכספים שנתקבלו ממכירת הרכב הישן שייכים למשיבה, כמו גם המענק שניתן לה וההלוואה הנוספת שהיא נטלה לצורך רכישתו. ואכן, צודק ב"כ המערער כי די ברור שהמשיבה הייתה מוכנה לספוג את ירידת ערכו של הרכב החדש (כשם שהיא ספגה את ירידת ערכו של הרכב הישן), אך עובדה זו אך מלמדת כי כוונת הצדדים המשותפת הייתה שהרכב יהא שייך למערערת ושהמערער ובתה יוכלו לעשות בו שימוש, ולא מעבר לכך.    

11.       ובאשר להודעת צד ג'. ראשית ייאמר כי צדק בית משפט קמא שההלכה מקדמת דנא היא, כי טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים - אם בשל שגגה, או במכוון - כדין טענה שנזנחה ובית המשפט לא ישעה לה (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה, פ"ד מז(1) 311; ע"א 447/92 רוט נ' אינטר קונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102, 108). ושנית ייאמר כי גם לגופו של עניין לא היה מקום לקבל את הודעת צד ג' שהגיש המערער כנגד משיבה 2. משנקבע כי הכספים נמסרו למערער נמסרו לו כהלוואה, היה על המערער ועל משיבה 2 לשאת בחיוב השבתם למשיבה, ביחד ולחוד. משכך, המשיבה זכאית לגבות את מלוא הסכום מהמערער והוא היה זכאי, לכאורה, לדרוש את השבת מחציתו ממשיבה 2. ואולם, המערער וויתר על זכותו לקבל שיפוי ממשיבה 2 במסגרת הסכם הגירושין. לשון סעיף 9.6 להסכם מפורשת דיה ולפיה המערער נטל על עצמו לשאת בכל החובות המשותפים של בני הזוג שנוצרו במהלך חייהם המשותפים. הדגשה מיוחדת ניתנה באותו סעיף ביחס לחובות שמקורם בעסקי הבעל, כדוגמת ההלוואה בסך 50,000 ש"ח שנטל מהמשיבה. הטענה כי המערער לא התכוון לכלול בסעיף זה את החוב למשיבה אין בה ממש, בוודאי כשאין מחלוקת כי הודעת צד ג' בעניין הוגשה עובר לחתימת ההסכם והייתה ידועה לצדדים בעת חתימתו. גם סעיף 20 להסכם הגירושין במסגרתו הסכימו הצדדים על מחיקת כל התביעות אשר התנהלו ביניהם מנע מהמערער לתבוע את משיבה 2 על חלקה בחובות בהן חויב. 

12.       ובשולי הדברים באשר לגובה החוב. בית המשפט לא הכריע כאמור, בשאלת זקיפת 18 השקים כל אחד על סך של 1,055 ש"ח על חשבון הכספים שנמסרו למערער לשם רכישת הרכב החדש. הוא השאיר עניין זה בצריך עיון. ברם, עיון בחקירתה הנגדית של המשיבה (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 28.1.09) מלמד כי היא הודתה שבגין סכום של 18,500 ש"ח שהיוו חלק מהכספים שיועדו לשם רכישת הרכב החדש, נמסרו לה על ידי המערער 18 שקים לשם פרעונה ואותם שקים לא נתבעו בהליך זה. מכאן שיש לנכות מאותם סכומים שנתבעו עבור רכישת הרכב אותו הסכום של 18,500 ש"ח באופן שרכיב זה של התביעה צריך לעמוד על סך של 99,000 ש"ח בלבד, ובאופן שמלוא החוב של המערער כלפי המשיבה עומד על סך של 149,000 ש"ח. עם זאת, אין באמור, כדי למנוע מהמשיבה לגבות את סכום השקים שטרם נפרעו בהליך נפרד.  

בכפוף אפוא, לאמור, הערעור נדחה, והמערער ישלם את הוצאות המשיבות בסך 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ. כספי העירבון שהפקיד המערער יועברו לב"כ המשיבות על חשבון סכום ההוצאות. 

השופטת בן-עמי

אני מסכימה.

השופטת ת' בזק-רפפורט

אני מסכימה.