פלונית נ' פלוני ואח'

השופט נ' הנדל:

           בפני איזו ערכאה משפטית תתברר תביעה הכוללת עוולות נזיקיות בגין מעשי אינוס וסדום לצד עוולות בגין הטרדות מיניות שבוצעו במסגרת יחסי עבודה? האם תביעה כזו תפוצל בין שתי ערכאות – בית המשפט המחוזי ובית הדין לעבודה, או שמא היא תידון כולה בפני אחת מן הערכאות? זו השאלה הניצבת במוקד ערעור זה. מצד אחד, מתעוררת שאלה של סמכות עניינית, וככזו, הניתוח המשפטי חייב להיות פורמלי ומסודר. מצד אחר, ניצבת סוגיית מעמדו של הטוען להיותו קורבן לפגיעות מיניות כתובע בהליך האזרחי. ההכרעה המשפטית דורשת שיקול דעת רחב.

רקע וטענות הצדדים

1. המערערת הגישה תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. וזהו סיפורה. המערערת החלה לעבוד אצל משיבה 2 – עירייה פלונית (להלן: העירייה) – בשנת 2000 כמוקדנית במרכז שליטה של העירייה. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, משיב 1 (להלן: המשיב) שימש כאחראי משמרת של מרכז השליטה והיה קובע, בין היתר, את סידור עבודתה של המערערת. על פי כתב התביעה, במהלך תקופת עבודתה, המשיב העביר את המערערת "מסכת התעללות נפשית ומינית" שתחילתה בהטרדות מיניות וסופה בביצוע מעשי סדום ואונס. כתב התביעה אינו מצביע על כל המועדים המדויקים בהם התחוללו המעשים, אלא מציין כי חומרת המעשים הלכה ועלתה בהדרגה – מהטרדות מיניות עד למעשי אונס. עוד נטען כי בראשית הדרך המערערת הצליחה למנוע מהמשיב לקיים עמה יחסי מין מלאים, אך לאחר כשנה הוא החל לקיים עמה יחסי מין בכפייה ובאונס במשך תקופה של כשנה וחצי עד אשר המערערת הביאה לסיום פרשת ההתעללות בחודש דצמבר 2008 או בינואר 2009. תביעתה של המערערת לבית המשפט המחוזי הוגשה הן כנגד המשיב והן כנגד העירייה, אשר שימשה כמעסיקתם של המערערת והמשיב בעת ביצוע המעשים הנטענים.

           בתגובה, הגיש המשיב בקשה לדחיית התובענה על הסף משלושה טעמים: היעדר סמכות עניינית לבית המשפט המחוזי, התיישנות ושיהוי. ראשית, נטען כי על פי סעיף 10 לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, לבית הדין לעבודה מסורה סמכות ייחודית לדון בהליכים אזרחיים שעניינם הטרדות מיניות במקום העבודה. מכאן, שיש לפצל את התביעה בין הערכאה האזרחית לבין בית הדין לעבודה. ההבדל יהא בין מעשים העונים על ההגדרה של הטרדות מיניות במקום העבודה, לבין אלה שלא, כגון אינוס ומעשה סדום. שנית, נטען כי התביעה התיישנה זה מכבר מכיוון שבמועד סיום ביצוע המעשים הנטענים תקופת ההתיישנות הייתה שלוש שנים, ואילו התביעה הוגשה בחלוף תקופה זו. שלישית, המשיב עותר לדחיית התביעה מחמת שיהוי מאחר שחלפו כשבע שנים מיום ביצוע המעשים הנטענים.

           בית המשפט המחוזי קבע כי לבית הדין לעבודה נתונה סמכות עניינית ייחודית לדון בעוולות הנטענות בגין הטרדה מינית ואילו הסמכות לדון בעילות הנוגעות לפגיעות המיניות החמורות יותר הוענקה לבית המשפט המחוזי ולא לבית הדין לעבודה. אי לכך, נקבע כי אין מנוס מלהורות על פיצול התביעה בין הערכאות המתאימות. באשר לטענת ההתיישנות נקבע כי ביחס למעשים המיניים החמורים שאינם נובעים מהחוק למניעת הטרדה מינית חל סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, הקובע כי תובענה שאינה במקרקעין מתיישנת בחלוף שבע שנים. התביעה הוגשה בתאריך 12.11.2015, ולכן – על המעשים שהתחוללו, לכאורה, לפני יום 12.11.2008 חלה התיישנות. טענת השיהוי נדחתה.

2. מכאן הערעור שבפניי, בגדרו טוענת המערערת כי ההחלטה לפצל את התביעה הינה שגויה ממספר סיבות. ראשית, פיצול הדיון יחייב את המערערת להעיד בפני שתי ערכאות שונות על שעברה, באופן שעלול לעורר אצלה תחושות קשות. עוד נטען כי קיים קושי מהותי להפריד בין הנזקים הנפשיים שנגרמו למערערת ממעשי האונס לבין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מן ההטרדות המיניות. לנוכח קושי מובנה זה, מתעורר החשש כי המערערת תצא נפסדת מן הניסיון להפריד בין הנזקים. בנוסף, פיצול הדיון יגרום לסרבול ההליך ולהארכתו, והוא אף עלול להוביל להכרעות סותרות. לנוכח זאת, המערערת הציעה לעשות שימוש בהלכת הטפל הולך אחר העיקר ולקבוע כי מכיוון שמעשי ההטרדה המינית טפלים למעשים המיניים החמורים יותר, על התביעה בכללותה להתברר בפני בית המשפט המחוזי.

           בנוסף, המערערת עותרת נגד קביעת ערכאה קמא כי המעשים שהתרחשו לפני יום ה-12.11.2008 – שבע שנים לפני מועד הגשת התביעה – התיישנו. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מוסיף לענייננו כי "היום שבו נולדה העוולה" הינו היום שבו חדל המעשה הנמשך או התגלה הנזק. לדברי המערערת, המעשים שבוצעו על ידי המשיב לאורך השנים מהווים מקשה אחת. המעשה הנמשך – "מסכת התעללות נפשית ומינית", במילותיה של המערערת – חדל להתקיים בחודש ינואר 2009, ומכאן שבמועד הגשתה, התביעה טרם התיישנה. עוד נטען כי תקופת ההתיישנות החלה ביום שבו נתגלה הנזק, קרי ביום שבו נחשפה הפרשה והתפרצה מחלתה הנפשית של המערערת בחודש אוקטובר 2009. בנוסף, טוענת המערערת כי בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום הודאת הנתבע בקיום זכות התובע. בחודש פברואר 2010 המשיב הודה במשטרה בקיום יחסי מין עם המערערת בהסכמה. לגישת המערערת, בכך המשיב הודה בעבירה של בעילה אסורה, ועל כן יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד הודאתו. המערערת אף מסתמכת על סעיף 11 לחוק ההתיישנות, אשר מחריג מתקופת ההתיישנות את "מניין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניינו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע". מצבה הנפשי של המערערת היה כה קשה במשך תקופה של שנה וחצי ממועד חשיפת הפרשה באופן המצדיק להחריגה ממניין תקופת ההתיישנות.