פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח'

השופט א' שהם:

1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא תבוטלנה החלטת בית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: בית הדין הגדול), מיום 17.9.2016, והחלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין האזורי), מיום 29.6.2015. כנטען, נקבע בגדרן של החלטות אלה כי העותרת אינה זכאית לכך שחלוקת הרכוש בינה ובין המשיב 3 (להלן: המשיב), תעשה תוך התחשבות בכושר ההשתכרות של המשיב, אשר נבנה במהלך חיי הנישואין, וזאת בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון); ומדוע לא יוחזר הדיון בחלוקת הרכוש בין העותרת לבין המשיב, להכרעתו של בית הדין האזורי, בהרכב אחר, על מנת ליישם את הוראות סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, בכל הנוגע לכושר ההשתכרות של המשיב.

הרקע להגשת העתירה

2. זוהי עתירתה השנייה של העותרת לבית משפט זה, אשר נוגעת להליך המשפטי, שהתקיים בעניינה ובעניינו של המשיב, בבית הדין האזורי ובבית הדין הרבני הגדול. נסקור להלן בקצרה את העובדות המפורטות בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 8947/12 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, מיום 24.4.2013, שניתן בהרכב: השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין; השופט נ' הנדל; והשופט א' שהם (להלן: העתירה הראשונה), ונתייחס לעובדות הנוספות הצריכות לעניין.

3. העותרת והמשיב נישאו זו לזה בשנת 1981, ונולדו להם 3 ילדים, שניים מהם בגירים, וקטין כבן 16 שנים. עד לשנת 1997, עבדה העותרת לפרנסתה, ומאז היא משמשת, לדבריה, כעקרת בית. המשיב הינו שכיר בעל תפקיד ניהולי. במהלך שנת 2009, הגיש המשיב תביעת גירושין לבית הדין האזורי, אשר יחד עמה נכרכו תביעות בענייני מזונות ורכוש. ביום 4.1.2012, התקבלה תביעת הגירושין וניתן פסק דינו של בית הדין האזורי, במסגרתו חויבה העותרת בקבלת גט מהמשיב. בית הדין האזורי קבע בנוסף, כי שווי בית המגורים של הצדדים, כמו גם זכויותיהם הכספיות ונכסים שנצברו מיום הנישואין ועד למועד הפירוד, יחולקו ביניהם בחלקים שווים. ביום 1.3.2012, חתמו הצדדים על הסכם גירושין, אשר אושר על ידי בית הדין האזורי.

          העותרת והמשיב הגישו ערעורים הדדיים לבית הדין הגדול על פסק דינו של בית הדין האזורי, ועוד טרם שניתן פסק דינו של בית הדין הגדול בערעורים, התגרשו השניים, בית המגורים נמכר, וחשבון הבנק המשותף חולק ביניהם. ביום 13.5.2012, דחה בית הדין הגדול את הערעורים, בקובעו, בהקשר לחלוקת הרכוש, כי "בית הדין האזורי עדיין לא הוציא החלטה סופית בעניין, רק החלטה עקרונית, אך האישה לא טוענת נגד ההחלטה העקרונית של חלוקת הרכוש בשווה, אלא כנגד ההחלטה לחלק רק את הרכוש שרשום על שם הצדדים". עוד הוסיף בית הדין הגדול וקבע, כי הצדדים יחזרו לבית הדין האזורי, אשר יסיים את הדיון בחלוקת הרכוש ביניהם.

          ביום 5.6.2012, הגישה העותרת בקשה לבית הדין הגדול, בגדרה עתרה להתערבותו בהליכים שונים שהתקיימו בעניינה. בהחלטתו מיום 20.11.2012, קבע נשיא בית הדין הגדול, כי טענותיה של העותרת זכו להתייחסות נאותה בבתי הדין הרבניים, אך חרף זאת פנה לבית הדין האזורי בבקשה, לשקול קיומו של דיון נוסף בעניין מזונות האישה.

          ביום 11.12.2012, הגישה העותרת את עתירתה הראשונה, שעסקה בהחלטתו של בית הדין האזורי, מיום 4.1.2012, ובהחלטת בית הדין הגדול, מיום 13.5.2012. במסגרת עתירה זו, העלתה העותרת טענות רבות, וביניהן טענה כי יש לחלק את הרכוש בין בני הזוג בחלקים שאינם שווים, בשל תרומתה ליכולת ההשתכרות של המשיב; ולזכאותה, בשל כך, לחלק במוניטין וב"נכסי הקריירה" של המשיב, בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, שעניינו חלוקה בלתי שוויונית של הרכוש. ביום 24.4.2013, דחה בית משפט זה את העתירה על הסף, בהיעדר עילה להתערבות בהחלטותיהם של בתי הדין הרבניים. נקבע, כי אין בהכרעותיהן של בתי הדין בעניינה של העותרת, משום חריגה מסמכות – "לא במובן הצר ולא במובן הרחב" – ועוד נקבע כי לא נפל בהן פגם מהותי היורד לשורשו של ההליך המשפטי.

          ביום 29.6.2015, ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי בנושא חלוקת הרכוש בין העותרת לבין המשיב. בית הדין האזורי דחה טענות שונות שהעלתה העותרת, וביניהן את הטענה בדבר זכאותה ל"נכסי קריירה" של המשיב, בקובעו כי לא עלה בידי העותרת להרים את נטל ההוכחה, באשר ליסודות הנדרשים לקיומה של זכות ב"נכסי קריירה". עוד קבע בית הדין האזורי, כי "לא הוכח שקידומו של האיש [המשיב] בעבודתו היה כרוך באיזה שהוא סיוע מצד האישה, שהייתה עסוקה ראשה ורובה בענייניה". אשר על כן, הותיר בית הדין האזורי על כנה את קביעתו, לפיה יחולקו הנכסים בין העותרת לבין המשיב בצורה שווה.