פישמן נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

העתירה שבכותרת מכוונת נגד החלטה של המוסד לביטוח לאומי, שלא להיעתר לבקשה שהגיש העותר לפי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 למסירת מידע הקשור לעררים לפי סעיף 359 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. המידע המבוקש – שצומצם במהלך דיון שהתקיים לפניי – הוא שמם ומספר זיהוים של מעסיקים (תאגידים בלבד), שהגישו עררים שנדחו לפי סעיף 359 לחוק הביטוח הלאומי, נגד חיובים שהוצאו לפי סעיף 358 לחוק.

רקע

העותר הוא רואה חשבון ועורך דין במקצועו, ולדבריו הוא מטפל בין היתר במעסיקים שהוצאו להם חיובים על-ידי מחלקת ביקורת ניכויים של המשיב לפי סעיף 358 לחוק הביטוח הלאומי.

סעיף 358 לחוק הביטוח הלאומי מקנה לפקיד גביה ראשי סמכות לקבוע את הסכום המגיע כדמי ביטוח שיש לשלמם כאשר הוא משוכנע, שהכנסתו של המבוטח או שכר העבודה של עובדי מעביד עולה על הסכומים הנקובים בדו"ח שהוגש לעניין זה לפי התקנות. לפי סעיף 359(א) לחוק הביטוח הלאומי, "חייב בתשלום" שדמי הביטוח שבהם הוא חויב נקבעו לפי סעיף 358 (או סעיפים מסוימים אחרים) "רשאי לערור לפני ועדת שומה הפועלת לפי סעיף 372, תוך שלושים ימים מהיום שבו נמסרה לו ההודעה". סעיף 359(ב) קובע, שכאשר משתמש פקיד הגביה בסמכותו לפי סעיף 358 הוא חייב לנמק את החלטתו; ובסעיף 359(ד) נקבע, שאם הוגש ערר על המוסד לביטוח לאומי הראיה שהקביעה של פקיד הגביה הראשי היא סבירה.

ביום 21.11.2012 פנה העותר למשיב בבקשה שיועברו לו "פרטי האנשים/העסקים שהוצאו להם חיובים בארבע השנים האחרונות (2012-2009) על-ידי האגף לביקורת ניכויים על-פי סעיף 358 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, אשר לא הגישו ערר או הגישו ערר באיחור על פי סעיף 359 לחוק האמור ושילמו את החיוב". התבקש סיווג המידע על-פי שם, כתובת, מספר טלפון וסכום החיוב (נספח א' לעתירה). המשיב דחה את בקשתו של העותר במכתב מיום 28.11.2012, וזאת בנימוק של היעדר סמכות להעביר את המידע מפאת חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 ובהסתמך על סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע (נספח ב' לעתירה). נגד החלטה זו הופנתה העתירה.

העתירה

בפתח העתירה ציין העותר, שהוא מצמצם את בקשת המידע לעסקים שהם תאגידים. לטענתו, צמצום זה משמיט את הנימוק של המשיב לדחיית הבקשה, שעניינו היה פגיעה בפרטיות, וזאת מהסיבה שחוק הגנת הפרטיות אינו חל על תאגידים.

העותר מבקש להצביע בעתירה על החשיבות הציבורית של המידע. לטענתו, במספר מקרים המטופלים על-ידו, הוא סבור שהחיובים שהוצאו על-ידי המשיב המוסד לביטוח לאומי הם בניגוד לעקרונות וכללי המשפט המינהלי ואף בניגוד לאמור בחוק הביטוח הלאומי. מדובר, לדבריו, בחיובים הבטלים מעיקרם. כך למשל, טוען העותר, שמניסיונו – במספר מקרים החיובים הוצאו מבלי שנערך לנישום שימוע, מבלי שניתנה לו זכות טעון ומבלי שההחלטה נומקה. עוד נטען, שהמשיב דוחה עררים שלא על-פי החוק – וזאת משעה שטרם הוקמה ועדת שומה לפי סעיף 372 לחוק הביטוח הלאומי, ולמעשה אין גוף שניתן להשיג לפניו על שומה הנקבעת לפי סעיף 358 לחוק. בהמשך לכך נטען, שגילוי המידע המבוקש משרת את תכליות חוק חופש המידע והשגת המטרה של שקיפות וביקורת על פעולות המוסד לביטוח לאומי.

העותר מציין עוד בעתירה, שמאחר שהוא סבור שישנם מעסיקים נוספים שחויבו בתשלומים שאינם חוקיים ברצונו לברר עניין זה, ועל כן מוגשת העתירה. נטען בעתירה, שהעותר טרם החליט איזה שימוש ייעשה במידע – אם שימוש למחקר או דיון מול המוסד לביטוח לאומי; טיפול מול מבקר המדינה; העמדת הסוגיה לפני לשכת עורכי הדין ולשכת רואי החשבון; ואף הגשת תביעות השבה או כל תובענה אחרת.

לטענת העותר החלטת המשיב שלא למסור את המידע אינה יכולה לעמוד. המשיב לא שקל בטרם סירובו לבקשה את עניינו של המבקש במידע ואת העניין הציבורי במידע, וזאת לפי סעיף 10 לחוק חופש המידע. מדובר בהחלטה שאינה סבירה ואינה מידתית.

התשובה

המשיב טען תחילה, שיש לסלק את העתירה על הסף בשל מספר "טענות מקדמיות". נטען, שהעותר נמנע מלעדכן את בית המשפט על אודות עתירה שהגיש העותר בשם אחד מלקוחותיו לבית המשפט הגבוהה לצדק (בג"ץ 943/13) בקשר עם יישום סעיפים 358 ו-359 לחוק הביטוח הלאומי, וזאת כחודש לאחר הגשת העתירה שבכותרת. כן נטען, שהעותר ניסח את העתירה דנן כאילו המידע המבוקש בעתירה הוא מידע שהמשיב התבקש וסירב למסור לו; אלא שבבקשת המידע המקורית התבקשו שמות, כתובות ומספרי טלפון של מעסיקים לרבות מעסיקים "פרטיים". בעתירה עצמה מבוקש שם ומספר זיהוי של מעסיקים, כאשר קבוצת המעסיקים צומצמה לתאגידים בלבד. בהמשך לכך נטען, שהעותר מונע מאינטרס אישי צר ואינו פועל, כטענתו, למען אינטרס ציבורי.

לגוף העניין, היו בפיו של המשיב מספר טענות נגד מסירת המידע בכתב התשובה. טענה מרכזית שטען המשיב היא, שהמידע המבוקש אינו עולה בקנה אחד עם תכליות החוק. העותר לא הבהיר כיצד ישרת המידע המבוקש את תכליתו המוצהרת ואת האינטרס הציבורי הנטען. מטרתו אחת היא – העברת מאגר לקוחות פוטנציאליים לידיו לשם שידולם להעביר את הטיפול בהם לידיו ולשכנעם להימנע מתשלום דמי ביטוח ראויים וצודקים, ואולי אף לתבוע החזר של דמי ביטוח ראויים וצודקים ששולמו. עוד נטען, שחשיבותו של החוק היא במצבים שבהם אין מנגנוני שקיפות ראשוניים שיש בהם להגן על האינטרס הציבורי; כאשר בעניין הנדון הליך ביקורת הניכויים נתון לביקורת שיפוטית של בתי המשפט לעבודה. מכאן, שאף אם היה במידע המבוקש משום עניין ציבורי רם מעלה, עובדה אחרונה זו מפחיתה משמעותית מחשיבות המידע הנדרש.

טענות נוספות שנטענו היו טענות לסייגים לחשיפת המידע לפי סעיף 9 לחוק חופש המידע. המשיב טען, שמסירת המידע תהווה פגיעה בלתי סבירה ובלתי מידתית בפרטיות המעסיקים לפי סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע; כי מדובר במידע שאין לגלותו על פי דין לפי סעיף 9(א)(4) לחוק, וזאת מכוח חובת הסודיות של המשיב כלפי הנישומים; וכי המידע מכיל סודות מסחריים או מקצועיים או שהוא בעל ערך כלכלי, וזאת לפי סעיף 9(ב)(6) לחוק.

טענה מרכזית נוספת שהעלה המשיב היא, שהוא אינו מחזיק בידיו את כל המידע המבוקש, וכי הטיפול בבקשת המידע מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה – וזאת לפי סעיף 8(1) לחוק חופש המידע. נטען, שהמשיב אינו יכול להבחין בין תשלומים ששולמו לסילוק חיוב שהוגש בגינו ערר לבין תשלומים לסילוק כל חוב אחר. כן נטען, שאין למשיב מידע מרוכז לעניין מעסיקים שהגישו ערר באיחור והערר נדחה מסיבה זו. הדבר דורש בדיקה ידנית של כל התיקים שבהם הוגש ערר, שנדחה. מדובר, לטענת המשיב, ב-425 תיקים שבהם הוגש ערר שנדחה וכ-100 תיקים שבהם עוכבו ההליכים מטעמים שונים. לגבי מעסיקים שהוצאו להם חיובים בתקופה הרלבנטית ולא הגישו ערר – מדובר ב-7,500 במספר. נטען, שהפקת המידע המבוקש ופניה לצדדים שלשיים כאמור, מוערכת בעלות מינימאלית של 72,596 ₪; כאשר עלות זו אינה כוללת את עלות הטיפול בהתנגדויות של מעסיקים ובעתירות מעסיקים, שאותן לא ניתן לצפות. לטענת המשיב, מדובר בהקצאת משאבים כספית ואנושית נכבדת, שאינה עומדת ביחס סביר לאינטרסים הנגדיים העומדים על הפרק.

ההתפתחויות בדיון ולאחריו: צמצום גדר המחלוקת

בדיון שהתקיים לפניי ביום 9.5.2013 הודיע העותר, שהוא מצמצם את העתירה למסירת מידע על 425 העררים שנדחו (עמ' 1 ש' 21 לפרוטוקול). לגבי מעסיקים אלה מבקש העותר לקבל את שם המעסיק ומספר זיהוי שלו בלבד. העותר הדגיש, שאין הוא מבקש את המידע שבתוך התיק (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 20; עמ' 5 לפרוטוקול ש' 11). העותר הסכים גם, שלשם מסירת המידע המשיב נדרש לפנות לאותם מעסיקים (עמ' 3 ש' 23-22). בהקשר זה העותר טען, שהפניה לאותם מעסיקים צריכה להיות במנגנון של Opt-out (כלומר, מסירת המידע אלא אם תבוא התנגדות של הנישומים לכך לאחר שתינתן להם הזדמנות להתנגד כאמור). הוא הסכים גם, שאם מעסיק מסוים יתנגד למסירת המידע – המידע לא יימסר לו (עמ' 3 ש' 27-26). העותר טען, בהמשך לכך, שצמצום המידע המבוקש משמיט את טענת המשאבים הבלתי סבירים של המשיב.

בהמשך לצמצום בקשת המידע על-ידי העותר, הודיעה באת כוח המשיב, שאין היא עומדת על טענתה בעניין קיומו של סוד מסחרי (לפי סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע); וכי אין היא עומדת גם על הטענה שלפיה מדובר במידע שהוא סודי על-פי הדין (לפי סעיף 9(א)(4) לחוק חופש המידע) (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 6-5).

בהחלטה שניתנה בתום הדיון ניתנה לצדדים, לבקשתם, שהות להודיע לבית המשפט אם עלה בידם להגיע להסדר שייתר מתן פסק דין בעתירה. כמו כן, נקבע בהחלטה שהמשיב יוכל להגיש תצהיר משלים ומפורט בעניין טענת ההכבדה הבלתי סבירה בהמשך לצמצום המידע המבוקש על-ידי העותר; ולעותר ניתנה אפשרות להגיש התייחסות לתצהיר המשלים שיוגש.