פיצויים בגין נשיכת כלב

רקע עובדתי וטענות הצדדים:

התובעת, ילידת 29.11.82, טוענת, כי בעת שהגיעה לפגישה עסקית מתואמת מראש עם הנתבע 1 במשרדי הנתבעת 2 בבית דגן, ננשכה על ידי כלבה שבבעלות הנתבעים (להלן - הכלבה). ארוע הנשיכה (להלן - התאונה) התרחש ביום 3.11.02 בעת שהתובעת הגיעה לפגישה, והכלבה שעטה לעברה והתנפלה עליה.

הנתבע 1 טוען להעדר כל יריבות בינו ובין התובעת, משום שהכלבה אינה בבעלותו והתאונה לא ארעה בחצריו. לטענת הנתבעים, הכלבה קשורה, ואינה יכולה להתקרב לשביל הגישה למשרדי הנתבעת 2. התובעת הגיעה לפגישה במשרדי הנתבעת 2, וביקשה להתקרב לכלבה, ככל הנראה, על מנת ללטפה. הנתבע 1 הזהיר את התובעת, כי מדובר בכלבת שמירה. התובעת דחתה את דברי הנתבע 1, והמשיכה להתקרב אל הכלבה. הנתבעים טוענים, כי התובעת התגרתה  בכלבה.

רקע משפטי:

הוראות החוק לעניין היזק על ידי כלב הוספו לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן - הפקודה) בשנת תשנ"ב, וכך נאמר שם:

"41א.     בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים.

41ב.       בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה -

(1)        התגרות של הניזוק בכלב;

(2)        תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו;

(3)        הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים".

סעיף 41א, שהוסף לפקודה בשנת תשנ"ב, כאמור לעיל, מטיל על בעליו של כלב אחריות מוחלטת לנזקי גוף שנגרמו על ידי כלבו, ואין צורך לבדוק האם התרשל הבעלים בשמירתו על כלבו, אם לאו. סעיף זה יחול בכל מקרה בו הוכח, כי ניזוק אדם בעטיו של כלב. האחריות היא לכל נזק גוף שנגרם בעטיו של כלב, ולאו דווקא נזק שנגרם עקב נשיכה או מגע פיזי של הנפגע עם אותו כלב.

הוכחת העובדה, כי גופו של אדם ניזוק, איננה עניין שברפואה, שניתן להוכיחו רק באמצעות חוות דעת של רופא, ולמרות הוראות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ניתן להוכיח עובדה זו גם ללא חוות דעת. אמנם כאשר יטען הנפגע, כי בעטיו של הכלב נגרמה לו נכות, יהיה זה עניין שברפואה, שאותו יש להוכיח באמצעות חוות דעת רפואית. לא כך הם פני הדברים באשר להוכחת עצם קיומו של נזק. עצם העובדה שאדם ננשך על ידי כלב איננה עניין שברפואה.

משהוכח כי אדם ניזוק בגופו בעטיו של כלב השייך לאחר או המוחזק על ידו, יהיה חייב בעליו של הכלב או המחזיק בו באחריות מוחלטת לנזקים. זאת כל עוד לא הוכיח הנתבע, כי עומדת לו איזו מן ההגנות המנויות בסעיף 41ב לפקודה. ההגנות היחידות העומדות לבעליו של הכלב הן אלו המפורטות בסעיף 41ב לפקודה. הדבר עולה מלשונו של הסעיף: "לא תהא הגנה לבעלים אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה ...", רק אם התקיימה אחת מההגנות המפורטות בסעיף 41ב יהווה הדבר הגנה לבעלים מפני תביעה בגין נזקים שנגרמו בעטיו של כלב. את קיומה של איזו מן ההגנות על הנתבע להוכיח. את זאת ניתן ללמוד הן מלשונם של סעיפים 41א ו-41ב לפקודה והן מן הכלל, כי על צד החובה להוכיח טענה המקדמת את עניינו במשפט.

ומן הכלל אל הפרט:

הנשיכה:

אין מחלוקת ממשית בין הצדדים, כי לתובעת נגרם נזק גוף בעטיה של הכלבה. הנתבע 1 היה זה שפינה את התובעת לקבלת טיפול בבית חולים, כפי שהצהיר בעצמו (סע' 14 לתצהיר), לאחר שננשכה על ידי הכלבה בנוכחותו של הנתבע 1. הנתבע 1 אמנם לא ראה את הנשיכה עצמה, אך עמד מטרים ספורים מהמקום, ושמע את קריאותיה של התובעת לעזרה (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 21-28). בבדיקה שנערכה לתובעת בבית החולים, שאליו הובאה על ידי הנתבע 1, כאמור לעיל, נמצאו סימני נשיכה בשוקה השמאלי, כפי שמצוין בתעודת חדר המיון, אשר צורפה כנספח א לתצהיר התובעת. די בכך כדי לקבוע שהתובעת עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה כי נגרם לה נזק גוף על ידי הכלבה.

ומה באשר לבעלות על הכלבה?

לטענת התובעת, הנתבעים הם הבעלים של הכלבה והמחזיקים בה. לטענת הנתבעים, הכלבה הינה בבעלות הנתבעת 2 בלבד. התובעת צירפה כנספח ב1 לתצהירה אישור של הוטרינר, ד"ר משה ננקין, מיום 4.11.02, ולפיו חיסן את הכלבה ביום 6.12.01. באישור מצויין, כי הכלבה שייכת לנתבע 1. בתעודת רישום וחיסון כלב שהוצאה ע"י משרד החקלאות ביום 21.12.04 מצויין, כי הכלבה בבעלות: "R.T. (שמואלי רמי)". התעודה צורפה כנספח ב2 לתצהיר התובעת. הנתבע 1 אישר בעדותו בפני, כי מסמכים אלו מוכרים לו (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 9-12). מנגד לא הביאו הנתבעים כל ראיה התומכת בטענתם, כי הנתבעת 2 היתה הבעלים הבלעדי של הכלבה. אמנם עובד החברה, אייל ישראל, העיד בתצהירו, כי הכלבה שייכת לנתבעת 2, אך הנתבעים לא המציאו כל מסמך התומך בטענה זו. מהמסמכים שהוצגו על ידי התובעת עולה תמונה אחרת, ולפיה הכלב שייך לנתבע 1 או לנתבעים ביחד. הנתבעת 2 כחברה מסודרת יכולה היתה להציג אישורים מתאימים, שבהם מצויין שהכלבה בבעלות הנתבעת 2 בלבד. את הימנעותה מלעשות כן יש לראות כתמיכה בטענת התובעת, שהכלבה שייכת לשני הנתבעים יחדיו. הנתבע 1 ציין, כי משולמת אגרה שנתית בנוגע לכלבה (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 14). אם כן, מדוע לא הציגה הנתבעת 2, לכל הפחות, אישורים בדבר ביצוע התשלום על ידה. ניתן להניח, כי נמנעה מלעשות כן, משום שהצגתם של אישורים אלו לא היתה מוכיחה את הטענה בדבר היותה של הנתבעת 2 הבעלים הבלעדי של הכלבה. את העובדה שהכלבה מוחזקת בחצרי הנתבעת 2 אין לראות כשוללת את היותו של נתבע 1 גם הוא בעלים של הכלבה או מחזיק בה. ניתן, איפוא, לקבל את טענת התובעת, ולקבוע כי היא הוכיחה שהכלבה היתה בבעלות הנתבעים או מוחזקת על ידיהם, ועל כן הם אחראים לנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מנשיכת הכלבה.

האם הוכחו ההגנות?