2. עניינה של התביעה שלפני בפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מהדירה הנמצאת ברח' סן מרטין 26/2, ירושלים (להלן
"הדירה"), וכן חיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם לנתבע 2 (להלן:
"הנתבע") זכויות של "דייר ממשיך" בדירה, לאחר פטירת אביו, לו היו זכויות חוזיות בה.
מדינת ישראל, על ידי מינהל מקרקעי ישראל, הינה הבעלים של המקרקעין והדירה, והתובעת משכירה את הדירה הכלולה במאגר הדיור הציבורי העומד לרשות הנזקקים. עפ"י הצהרתה של נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") והצהרת ב"כ הנתבעים, הנתבעת אינה מתגוררת בדירה כיום, ועל כן, כפי שנקבע בדיון מיום 2.3.06, ככל שהדבר נוגע לסעד הפינוי, לא התנהל הליך של הוכחות נגד הנתבעת, אלא בתביעה הכספית בלבד.
טענות התובעים
2. בכתב התביעה נטען, כי התובעת השכירה את הדירה בשכירות בלתי מוגנת למנוח אקא אליהו ז"ל (להלן
"הדייר החוזי" ו/או "המנוח") על פי הסכם שכירות מיום 27.12.90(נספח ב' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת). ביום 2.1.02 נפטר המנוח ומאז מחזיק בנו הנתבע, בדירה ללא כל זכות חוקית וללא הסכמתה ו/או רשותה של התובעת.
לטענת התובעת, בקשת הנתבעים להעברת הזכויות החוזיות בדירה על שמם כ"דיירים ממשיכים" שהוגשה לוועדה ללגליזציה נדחתה, מאחר שהנתבעים אינם עומדים בקריטריונים וההוראות להקניית זכויות חוזיות עפ"י חוק הדיור הציבורי(זכויות רכישה), התשנ"ח-1998 (להלן
: "ההחלטה").
הנתבעים הגישו ערר על ההחלטה לוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון (להלן
"משב"ש"), ולאחר שדנה הועדה העליונה בערר הוחלט לדחותו כיוון שהנתבע לא התגורר עם המנוח 3 שנים טרם פטירתו.
לאחר הערר, הביאה התובעת את עניינו של הנתבע לדיון חוזר בפני הוועדה העליונה, אשר החליטה לדחות את הבקשה מאותו הטעם. גם ערר חוזר שהגיש הנתבע לוועדה הציבורית על החלטת הוועדה העליונה נדחה.
לטענת התובעת, היא פעלה במסגרת שיקול דעתה המתחייב, כדי לבדוק את זכאות הנתבע כ"דייר ממשיך", וקיימות ראיות חותכות לכך שהנתבע לא התגורר בדירה עם המנוח שלוש שנים טרם פטירתו. לחילופין, טענה התובעת בסיכומיה, כי מאחר שהמנוח הפר את הסכם השכירות הפרה יסודית בכך שהרשה לנתבע להתגורר עמו, הרי שהנתבע אינו יכול לדרוש הקניית הזכויות הדירה.
לפיכך נטען, כי שהות הנתבעים בדירה הינה בלתי חוקית ומהווה הסגת גבול והתובעת זכאית לדמי שימוש ראויים בגין החזקתם הלא חוקית של הנתבעים בדירה, בין היתר, על יסוד דיני עשיית עושר ולא במשפט, וכי בהתאם לחוו"ד שמאי
(נספח ג' לכתב התביעה) על הנתבעים לשלם סך של 39,900 ש"ח בגין התקופה שמיום הפלישה ועד ליום הגשת התביעה
.
לאור כל האמור, ביקשו התובעים לקבל את התביעה, להורות על פינוי הנתבע מהדירה ולחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים בסך 39,900 ש"ח.
טענות הנתבע
3. לטענת הנתבע הוא התגורר בדירה עם אביו המנוח מאז שנת 93', כ-9 שנים לפני פטירתו, ולפיכך הוא עומד בקריטריונים וההוראות להקניית זכויות חוזיות עפ"י חוק הדיור הציבורי ויש לו זכות מלאה להתגורר בדירה.
עוד טען הנתבע, כי בתקופה הראשונה למגוריו בדירה שלחה התובעת שוברים לתשלום בסכום סביר התואם את הוראות התובעת ביחס לדייר ממשיך, שוברים אותם שילמו הנתבעים, ולפיכך נכרת ביניהם הסכם שכירות לפיו דמי השכירות יעמדו על הסכום ששילם אביו.
בנוסף טען הנתבע, כי התובעת שלחה לנתבעים דרישה אחת בלבד לפינוי הדירה ומיד לאחר קבלתה הגיש בקשה להכרה כבן ממשיך בהתאם לחוק. העובדה שהנתבעים התבקשו ע"י התובעת להגיש בקשה להעברת זכויות חוזיות בדירה כ"דייר ממשיך" לוועדה ללגליזציה מהווה הודאה של התובעת כי הנתבעים זכאים להכרה כבנים ממשיכים בהתאם לחוק הדיור הציבורי. כן טען כי בשלב מסוים החלה התובעת לדרוש סכומים חסרי בסיס או עיגון, שלא היה בידי הנתבעים לשלם והתובעת סירבה לקבל סכום נמוך יותר. לפיכך, היא מנועה מלדרוש הפרשי ריבית או הצמדה על סכום החוב הבסיסי, וכי בנספחים שצירפה התובעת לא מצוין כיצד חושבו דמי השכירות או דמי השימוש הראויים או מדוע אין מקום לשלם דמי שכירות כפי שנקבעו בהנחיות משרד הבינוי והשיכון.
עוד טען הנתבע כי לא הוכח שדוחות הביקור שנערכו בדירת המנוח משקפים את המצב האמיתי, עורכי הדוחות לא הובאו לעדות ומטעם התובעת הובאה רק עדותה של הגב' חנה ברונסקי, אשר אינה מכירה את עובדות המקרה מידיעה אישית.
לשיטת הנתבעים, ממכלול העדויות שנשמעו בבית המשפט עולה בבירור כי הנתבע אכן התגורר בדירת המנוח למעלה משלוש שנים טרם פטירתו, ואין בידי התובעת כל ראיה אחרת.
ביחס לדמי שימוש ראויים נטען כי מאחר שהנתבע הוא דייר ממשיך, הרי שהוא פטור מתשלום דמי שימוש ראויים. לחילופין, נטען כי אם ייקבע שיש לשלם דמי שימוש ראויים, הרי שיש לבכר את חוות דעת המומחה מטעם הנתבע, על זו שהוגשה מטעם התובעת.