פסק דין
1. זוהי תביעת נזיקין בשל מותה של המנוחה, גב' תמרה פולטוב ז"ל שנפטרה במהלך טיפול שיניים אצל הנתבע. לטענת התובעים נעשה הטיפול באופן רשלני והנתבע חב בנזיקין כלפיהם. סיכומי הצדדים היו ארוכים מאוד ובחלקם לא היו נחוצים לבירור השאלות הממשיות שבמחלוקת.
2. בתצהירו כתב התובע, כי המנוחה הגיעה למרפאת השיניים שלו עם בתה, אך מתוך היכרות קודמת עמה והתעלפות שלה בטיפול הקודם, סירב לטפל בה. הן התעקשו וחוללו מהומה ו"לבסוף נכנעתי ללחץ שלהן והסכמתי לטפל במנוחה". הנתבע הצהיר עוד, שבירר את מצבה הרפואי העדכני של המנוחה, הזריק לה כמות מינימאלית של חומר אלחוש ועקר לה שן תוך דקה וללא תלונות. "לאחר העקירה המנוחה מסרה לי שהיא חשה שלא בטוב והעברתי אותה יחד עם בתה להתאוששות ומנוחה לדירתי אשר מול המרפאה, היא שכבה על הרצפה הרימה רגליים והבאתי לה כוס מים. לפתע ראיתי את בתה שופכת לה לתוך הכוס תרופה בשם ולוקרדין (ראיתי את השם על הבקבוק) והמנוחה שתתה. מייד אמרתי לה מה את עושה מדוע את נותנת לה תרופות ללא התייעצות עמי וגם אמרתי לה שתרופה זו אינה טובה לאחר ביצוע עקירה. הבת מסרה לי בתוקפנות שאני טועה, היא רגילה לזה וכל הזמן היא שותה את זה. מייד לאחר מתן התרופה ע"י הבת מצבה של המנוחה החמיר בפתאומיות והיא נפטרה מיידית מדום לב, היתה התמוטטות ונפילה אחורה של המנוחה."
3. התובעת מס' 2 פירטה אותם אירועים בתצהירה ובעדותה. היא מכחישה את הטענה שהנתבע סירב לטפל באמה והסכים לטפל בה רק לאחר שחוללו מהומה. היא גם טוענת שהנתבע לא ערך בירור של מצבה הרפואי העדכני של המנוחה. היא מספרת שלאחר מתן האלחוש – ובטרם העקירה – התלוננה המנוחה על כאבים, מחנק וחוסר אוויר והנתבע הורה לסייעת שלו למהול בכוס המים תרופה שאותה שתתה המנוחה ואז החל ביצוע העקירה.
4. ד"ר קונסטנטין זייצב מהמכון לרפואה משפטית, שניתח את גופת המנוחה סיכם את חוות-דעתו: "על סמך תוצאות הנתיחה בגופתה של גב' תמרה פולטוב, שנת לידה 1943, הנני מחווה דעתי כי מותה נגרם מכשלון לב חריף על רקע טרשת קשה בעורקים הכליליים (של הלב) עם מוקדי לייפת בשריר הלב ועם לב מעט מוגדל. בנוסף נמצא שינוי שומני בכבד. לאור סמיכות האירועים סביר להניח שמצב הריגוש בעקבות קבלת חומר הרדמה לעקירת השן סייעו או זירזו את הופעת המוות."
5. ועדת בדיקה של משרד הבריאות ערכה ביקורת במרפאתו של הנתבע, גבתה ממנו ומהסייעת שלו עדויות והסיקה מסקנות. לדעת הועדה, הרשומה הרפואית שניהל הנתבע היתה לקויה ומנוגדת לחוק. ליקויים בביצוע אנמנזה וניהול הרשומה הרפואית לא אפשרו הערכת סיכונים אפשריים בביצוע עקירה לחולה סיסטמית. לנתבע לא היו הידע והיכולת לטפל במנוחה. חוסר היכולת מתבטא בליקויים ברשומה הרפואית ובציוד החייאה ובעובדה שקיבל על עצמו לטפל במנוחה למרות עברה הרפואי ואירוע ההתעלפות בעבר.
6. בעקבות זאת הגיש המשנה למנכ"ל משרד הבריאות קובלנה נגד הנתבע. ועדה לפי סעיף 470(א) לפקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], התשל"ט – 1979 דנה בעניינו של הנתבע וקבעה, בין השאר:
"הועדה קובעת איפוא כי בטיפול עקירת השן שביצע הנקבל, מר צבי גבריאלוב, למטופלת א' – תמרה פולטוב, ביום 29.1.2007 – גילה הנקבל חוסר יכולת מקצועית, המהווה רשלנות מקצועית חמורה והתנהגות שאינה הולמת מורשה לריפוי שיניים וזאת מכך שטיפול זה
התבצע באופן שהתבצע, על אף מודעותו של הנקבל להתעלפות המטופלת א' בטיפול עקירה קודם שנתן לה –
התבצע ללא צילום אזור העקירה;
הועדה קובעת כי מחדלו של הנקבל ברישומיו הדלים והבלתי מספיקים בנספח א' מהווים רשלנות מקצועית חמורה מהיותם בלתי תואמים את דרישות חוק זכויות החולה, תשנ"ו – 1996 באשר לעריכת "רשומה רפואית"..."
בסוף ההליך (שבו נדונו גם מעשים אחרים של הנתבע) הותלה רישיונו של הנתבע לעשרה חודשים.
7. התובעים הגישו חוו"ד רפואית של ד"ר שלמה ברק, מומחה בכירורגיית פה ולסתות. המומחה פירט את מחלות הרקע של המנוחה ואת התרופות הרבות שנטלה דרך קבע. גם ד"ר ברק עמד על הלקויים הרבים ברשומה הרפואית של הנתבעת. בשאלון הבריאות של המנוחה הופיעה המידע שהיא סובלת מסוכרת, לחץ דם גבוה ורשרוש בלב וגם שהיא רגישה ללידוקאין. זהו מידע חלקי ביותר, "אין אבחנות רפואיות מסודרות, אין מכתב של רופא מטפל מקופת חולים על מצבה הסיסטמי, ועל המחלות מהן סובלת ואין כל פירוט על התרופות המרובות אותן קיבלה". ד"ר ברק הצביע על כך שלפי הקליניקה המקובלת ולהנחיית משרד הבריאות רופא שיניים יטפל בחולים במחלות סיסטמיות (הכוללים, בין השאר, חולי סוכרת, לב ויתר לחץ דם) רק לאחר שקיבל מידע רפואי מספיק ומתאים. הנתבע היה חייב לפנות בכתב לרופא המטפל ולקבל ממנו בכתב סיכום מצבה הרפואי של המנוחה (אין מחלוקת שהנתבע לא עשה כן). ד"ר ברק מזכיר מכתב של אחות המנוחה, ששבוע קודם פנתה עם המנוחה למרפאת שיניים אחרת. לאחר שהרופא שם עיין באנמנזה של המנוחה, הוא סירב לטפל בה בגלל מחלותיה והפנה אותה לטיפול בבית החולים אסף-הרופא. כפי שהסביר ד"ר ברק בחקירתו, זו אכן הפרקטיקה הנוהגת לגבי חולים הסובלים ממחלות רקע ההופכות את טיפול השיניים בהם במרפאה למסוכן.
8. ד"ר ברק עמד על כך שבהעדר רשומה רפואית מסודרת אין כל רישום על הטיפול שניתן למנוחה ביום מותה. אי אפשר לדעת איזה אלחוש נתן הנתבע למנוחה ובאיזה מינון. טענתו של הנתבע, שנתן למנוחה 0.5 סמ"ק סקנדקאין שחולק לשלושה מקומות שונים בחניכיים נראית לד"ר ברק בלתי סבירה. לדעתו, אי-אפשר לחלק כמות כזו לשלושה מקומות שונים והכמות אינה מספיקה כדי להתגבר על כאב של עקירת שן, במיוחד לא כשסיבת העקירה היא כאב חריף בשן. כפי שהסביר ד"ר ברק בעדותו, הוא מניח שאם בפועל הוזרקו למנוחה כמויות אלחוש תקניות היה המוות נגרם מהאלחוש ואם הכמויות היו קטנות מהנורמה המוות נגרם מהכאב והדחק שגרם הטיפול.
9. בעדותו, הבהיר הנתבע שהוא היה מודע לכך שלמנוחה בעיות רפואיות, הוא ידע שהיא סובלת מסוכרת ומטופלת באינסולין וגם ידע שיש לה בעיות בלב (אף שהוא לא ביקש ולא קיבל מכתב של הרופא המטפל שלה). הוא לא רצה לטפל בה ואישר שאדם עם בעיות כשלה יש להפנות לטיפול בבית חולים. הוא אף העיד שכך אמר לה לעשות (בראש עמוד 32 לפרוטוקול). בכל זאת, הוא טיפל בה, לטענתו, בשל "סקנדל" שעשו המנוחה ובתה.
10. קשה להאמין שהמנוחה (אשה לא בריאה הסובלת מכאבים) ובתה, היו יכולות באמת להפעיל לחץ על הנתבע, גבר כוחני שלא התקשה להרים קולו בצעקות נמרצות באולם בית-המשפט. אבל אפילו היתה הטענה אמת, איני רואה איזו משמעות יכולה להיות לה. הנתבע הוא שאמור להיות בעל הידע וההבנה אילו טיפולים הוא יכול וצריך לתת ואילו טיפולים אסור לו לתת. רופא שיניים אינו יכול לחלוק את אחריותו המקצועית עם המטופל. הם אינם פועלים על בסיס "שוויון" בידע או באחריות. האחריות על חייו של המטופל היא בידי המטפל. במובן זה איני רואה כל משמעות לכך שגם המנוחה ידעה שעליה לקבל טיפול בבית-חולים דווקא או לכך שהיא "לחצה" על הנתבע.
11. המנוחה היתה מודעת לכך שעליה לקבל את הטיפול בבית-חולים ולא במרפאה פרטית. כך יעץ לה ד"ר בר, שסירב לטפל בה בעצמו והפנה אותה לבית-החולים אסף הרופא. כך כנראה גם יעץ לה בנה, שלו השכלה רפואית. כנראה שהמנוחה גם לא גילתה לנתבע את מלוא הפרטים על בעיותיה הרפואיות. איני סבור שלכל זה יש זיקה כלשהי לרשלנותו של הנתבע: לנתבע היה די מידע אודות המנוחה על מנת שידע שעליו להמנע מלטפל בה. הוא עצמו אישר שהוא ידע בפועל שיש להפנות את המטופלת לבית-חולים ולא נכון לטפל בה במרפאה (כעמדת ד"ר ברק).
12. כאשר הנתבע טיפל במנוחה למרות מה שידע ומה שהעריך כפרקטיקה הנאותה, הוא הפר את חובת הזהירות שלו כלפיה, אפילו אם עשה זאת לבקשתה. הצדדים האריכו מאוד בסיכומיהם בטענות סבוכות שאינן נחוצות לענין כלל. משהפר הנתבע את חובת הזהירות שלו כלפי המטופלת, וטיפל בה בנסיבות שגם לדעתו לא צריך היה לטפל בה, הוא התרשל כלפיה. כעת יש לברר אם מעשה התרשלות זה גרם למותה של המנוחה.
13. הנתיחה שלאחר המוות לא סיפקה מענה לשאלה האם ההרדמה המיתה את המנוחה, או שהיה זה הדחק הנפשי מהטיפול, הכאב, או אולי גורם אחר. ההסבר שהציע ד"ר ברק נראה על פניו סביר: אם ניתן מינון קטן, ולא אפקטיבי של אלחוש, סביר שהמנוחה סבלה מכאב רב. הסטרס שגרם הכאב עלול היה להמיתה. אם ניתן מינון גדול יותר של אלחוש, בהחלט עלול היה הוא להיות גורם המוות. רק הנתבע, צבי גבריאלוב, ידע איזה אלחוש ניתן למנוחה. זו היתה חובתו לרשום זאת ברשומה הרפואית. הוא הפר חובה זאת, ולכן עומדים אנו היום בפני הצורך לערוך ספקולציות בענין. אין ספק שהנתבע גרם לנזק ראייתי וצמצם מאוד את האפשרות לברר את סיבת מותה של המנוחה.
14. עובדה היא שהמנוחה, על שלל מחלותיה, הגיעה לטיפול אצל הנתבע על רגליה, כשהיא חיה ומתפקדת. דקות אחרי שהנתבע עקר לה שן, בטיפול שגם לפי ידיעתו אז היה עליו להמנע ממנו, היא מתה. דומה שהרבה יותר סביר שיש קשר כלשהו בין הטיפול והמוות מאשר שמדובר בסמיכות זמנים אקראית. מכיוון שעצם מתן הטיפול למנוחה היה מעשה של הפרת חובת זהירות ע"י הנתבע, משמעות הדברים היא, שעקב אותה הפרה של חובת הזהירות, מתה המנוחה.