השופט ישעיהו שנלר, סג"נ-אב"ד:
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת גליק) מיום 2.2.12, אשר נעתר לתביעה שהגישה המשיבה 1 לקיום צוואת המנוח ... (להלן:
המנוח), צוואה בכתב יד (להלן:
הצוואה), ודחה את ההתנגדות שהגיש המערער לקיומה.
רקע עובדתי ופסק הדין:
2. המנוח שם קץ לחייו ב- 14.8.07 כשהוא בן 50, רווק וללא ילדים, וכשבמותו היה המנוח מאושפז בבית החולים ש' (להלן:
ש').
לאחר מותו, נמצאה צוואה בכתב יד, ללא כותרת וללא תאריך, וכשבצוואה זו הודה המנוח לצוות ש' שטיפלו בו במסירות אין קץ, תוך ציון כי הוא מבקש לחלק את רכושו בין המשיבים 3 - 6, וכך גם לתת לכל אחת משתי שכנותיו, הן המשיבות 1 ו- 2, סך של 50,000 ש"ח. כך גם ביקש כי ייקבר בצפת, ליד אביו, בבית הקברות הישן.
3. עם פתיחת ההליכים, הודיע ב"כ היועץ המשפטי לממשלה על כוונה להתערב, הואיל וחסרים פרטים על תאריך הצוואה, כך גם התעורר ספק לגבי כשרותו של המנוח לצוות, הואיל ולא היה ידוע מועד עריכתה.
בהמשך, לאור קביעת גניאולוג שמונה על-ידי בית המשפט, נקבע כי מלבד המערער, הוא המתנגד, לא היו קרובים נוספים למנוח. לאחר קביעה זו, הסיר ב"כ היועץ המשפטי לממשלה את התערבותו.
4. לאור טענת המערער כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, מינה בית המשפט מומחה מטעמו שיבדוק האם המנוח היה כשיר לצוות, תוך שבית משפט קמא ציין בפסק הדין כי המומחה מונה לבחינת האמור ביחס לתקופהשל
"... שנתיים קודם מותו".
כך גם הורה בית המשפט, כי התיק ייקבע להוכחות, תוך מתן הוראה להגשת תצהירי עדות ראשית. אולם הצדדים לא הגישו שכאלו, וטענו כי טענותיהם משפטיות, ועל כן סיכם כל צד טענותיו.
כל זאת, לאחר שהמומחה קבע כי המנוח היה כשיר להבחין בטיבה של צוואה, וכי תוכנה של הצוואה משקפת את רצונו.
המשיבים טענו כי המחלוקת הראשית, עניינה בשאלת כושרו המשפטי של המנוח להבחין בטיבה של צוואה ולעורכה, וכי לאור מסקנות מומחה בית המשפט, אותן טענות או תהיות שהעלה המתנגד, לא הוכחו, הואיל ולא בחר להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, כך גם המומחה לא נחקר על חוות דעתו, ועל כן יש לקבל את קביעותיו של המומחה ולדחות את ההתנגדות.
יתר על כן, הצדדים "תחמו", כך בית משפט קמא, את תקופת הבדיקה לגבי כשירות המנוח לשנתיים קודם מותו, וכשב"כ המשיבים אף טען כי עצם הגבלה זו, כמוה כהנחה כי הצוואה נחתמה כשנתיים לפני מותו של המנוח, וכי גם אם הצוואה חסרת תאריך, הרי נוכח הוראות סעיף 25 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן:
חוק הירושה) ותצהירה של המשיבה 1 שניתן בתמיכה לבקשה לצו קיום הצוואה, יש להורות על קיומה.
מנגד, המערער טען, כי הואיל והצוואה הינה ללא תאריך, הרי מדובר בחסר אשר הופך את נטל ההוכחה לגבי תוקפה של הצוואה, ומעת שמונה מומחה אשר התייחס רק לתקופה של שנתיים לפני מותו של המנוח, חוות דעתו אינה מספקת, ורק אם המומחה היה מציין כי המנוח היה כשיר בכל השנים לכתוב צוואה, אז ורק אז ניתן היה לקבל את קביעות המומחה. אולם, מעת שאין תאריך ואין קביעה המתייחסת לכלל הזמנים, לא ניתן לקיימה, ובהיות המערער שאר בשרו היחיד של המנוח, הוא זה שצריך לרשת אותו.
5. בית המשפט קבע כי מדובר בצוואה בכתב יד, וכי השתכנע כי חרף העובדה שחסר תאריך, ברור שהמסמך נכתב ונחתם בכתב ידו של המנוח, וכשהוא כולל הוראות ציווי ואשר ייעשה ברכושו לאחר מותו, וכאישוש לכך שמדובר בכתב ידו, ניתן למצוא בתצהירה של המשיבה 1.
עוד הוסיף בית המשפט, כי נוכח האמור בתיקו הרפואי של המנוח, אשר ביקש להתאשפז בבית החולים רק יום קודם להתאבדותו, כך גם מקריאת נוסח הצוואה, אשר בה הוא מודה לכל צוות ש' אשר טיפלו בו, כך גם נוכח הוראות חלוקת הרכוש
"... ברור לי מעל לכל ספק שאכן מדובר בצוואה שנכתבה ונחתמה בסמוך מאוד למותו של המנוח, כאשר המנוח, שידע שכוונתו לשים נפשו בכפו, ראה עצמו מול פני המוות, ואני רואה אפוא מסמך זה כצוואה גם אם לא נכתב בו תאריך".
בית המשפט קבע כי במקרה דנן מתקיימים שני התנאים "הקונסטיטוביים" כלשונו. דהיינו, קיומו של מצווה וזיהויו, כך גם כי הצוואה כתובה כולה בכתב ידו של המצווה.
אולם, חסר רכיב צורני דינמי, הוא התאריך אשר ניתן לריפוי, ובהתאם להוראות סעיף 25 לחוק הירושה.
בית המשפט בחן את חוות דעתו של המומחה, אשר ציין, בין השאר, כי בשנתיים שחלפו לפני מותו היה המנוח מאושפז באשפוז יום תוך תנודות במצב רוחו, אך ברוב הזמן עבד ותיפקד, וכי מחלת הנפש ממנה סבל גרמה לשינויים במצב רוחו, ולפעמים לתקופות קצרות של חוסר שיפוט ופסיכוזה, אשר לאחריהן חזר לעצמו וחזר לתפקד ולהתנדב. עוד הפנה בית המשפט לדברי המומחה, לפיהם לא הייתה למנוח משפחה קרובה ולא חברים, וכי ראה ב"משפחת ש'" ובעמותות אליהן התנדב, כמשפחה, וכי ניתן להניח כי בעת שערך את הצוואה פעל ממניעים הנובעים מרצון חופשי.
עוד הוסיף בית המשפט, כי מאחר ומועד הצוואה היה סמוך לפטירת המנוח, טבעי אפוא שחוות הדעת של המומחה ביקשה לקבוע כשירותו להבחין בטיבה של צוואה בשנתיים קודם מותו, וכי יש לראות בהסכמתם של הצדדים להוראות שניתנו למומחה, המתייחסות לבחינת מצבו שנתיים קודם מותו, משום הסכמה לתחום מועד עריכתה של הצוואה, וכי המערער היה מנוע מלהעלות בסיכומיו טענות המתייחסות למועד מוקדם יותר.