אבו לבן נ' קרגל בע"מ

הקדמה

מר איסמעיל אבו לבן (להלן – "התובע") עבד בחברת קרגל בע"מ שהינה חברה העוסקת בתחום ייצור ושיווק לוחות מקרטון גלי, שרוולים ויריעות פוליאתילן, שקים ואריזות גמישות, לצרכי אריזה, הובלה וייצור (להלן – "החברה").

על מערכת היחסים בין התובע לבין החברה חל הסכם קיבוצי מיוחד שנחתם בין החברה לבין הסתדרות העובדים הלאומית וועד עובדי החברה מיום 12.2.12 (להלן – "הסכם 2012"). הסכם 2012 נחתם על רקע מעבר אסטרטגי של פעילות החברה למפעל בפריפריה ואי היענות של עובדים לבצע את המעבר. מטרת ההסכם היא, מחד, למנוע שיבושי עבודה מצד העובדים על רקע המעבד ללוד ומאידך, להטיב עם העובדים שיעברו לעבוד בפריפריה.

סה"כ עבד התובע בחברה מיום 24.8.74 עד יום 30.6.12, קרוב ל-40 שנה, עד שפוטר במסגרת מכסות פיטורים שהושגו בהסכם 2012.

לאחר פיטוריו החברה לא הסכימה להורות לקופת הגמל פסגות להעביר אליו את מלוא הכספים שהצטברו לזכותו בקופות הפיצויים ולפיכך פתח בהליך נגד החברה וקופת הגמל למתן צו הצהרתי לפיו כספי קופות הגמל שהוא צבר לאורך שנות עבודתו בחברה שייכים לו.

החברה טענה שבקופת הגמל פיצויים של התובע הצטברו פיצויים עודפים וכי לפי הסכם קיבוצי שחל על הצדדים משנת 1988 (להלן – "הסכם 1988") היא זכאית להם. עקב טעות שנפלה אצל החברה היא לא ביצעה קיזוז של העודפים הללו כאשר העבירה לו את חלקה בסך פיצויי הפיטורים. כיוון שקופת הגמל פסגות לא הסכימה לבצע שחרור חלקי של הכספים בקופה לטובת התובע, התנתה החברה את שחרור הכספים בקופה לטובת התובע בהעברת סכום בגובה העודפים שהצטברו לטענתה בקופת הגמל.

התובע טען מנגד שהסכם 1988 בוטל והוחלף בהסכם 2012 כך שכל הכספים שהצטברו בקופת הגמל לטובת פיצויים, לרבות הרווחים מהקרן, שייכים לו כך שלא קיימים עודפים שעליו להחזיר.

קופת הגמל פסגות הודיעה כי היא תכבד כל תוצאה שבית הדין לעבודה יגיע אליה ובהתאם להסדר דיוני שהיה מקובל על הצדדים, נמחקה מהתיק.

הרקע הצריך לעניין

1.כאמור, על מערכת היחסים בין התובע לחברה חל הסכם קיבוצי מיוחד שנחתם בין החברה לבין הסתדרות העובדים הלאומית וועד עובדי החברה מיום 12.2.12 (הסכם 2012 שלעיל). הסכם 2012 נחתם על רקע מעבר אסטרטגי של פעילות החברה למפעל בלוד ואי היענות של עובדים לבצע את המעבר. מטרת ההסכם היא, מחד, למנוע שיבושי עבודה מצד העובדים על רקע המעבד ללוד ומאידך, להטיב עם העובדים שיעברו לעבוד בלוד.

2.לפני הסכם 2012 חל על הצדדים הסכם קיבוצי מיום 30.3.1988 (הסכם 1988 שלעיל). הסכם 1988 הוא תולדה של הסכמת נציגות עובדי החברה לבין החברה לאחר שעובדי החברה טענו להפרת הוראות הדין מצד החברה בכך שהיא לא הפרישה עבורם פיצויי פיטורים מרכיב הפרמיה בשכרם, הסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין בהליך דיון מו/85-4 (ר' ס' 6 לתצהיר הגב' קירמאיר שנדון בו בהמשך). בפרק ב' להסכם 1988 הוסדרה הפקדה חד פעמית של החברה לפיצויי פיטורים בגין התקופה שקדמה לו. נקבע, בין היתר, שהחברה תפקיד בקופת גדיש (קופת גמל שמית לפיצויים שהייתה שייכת מלכתחילה לבנק הפועלים ונרכשה ע"י קופת הגמל פסגות) הפקדה חד פעמית לפיצויי פיטורים של העובדים הוותיקים, שהתובע נמנה עמהם, בגין התקופה הרלבנטית להסכם בשיעור של 8.33% ובכפוף להשלמה או להפחתה בחשבון הסופי.