לבנת נ' עיריית ראשון לציון

1.התובע, מר מיכאל לבנת, הגיש תביעה כנגד עריית ראשון לציון (להלן – הנתבעת או העירייה), בגין סכומי הפנסיה אשר הגיעו לאשתו גב' דפנה לבנת ז"ל (להלן – המנוחה או גב' לבנת), החל ממועד פרישתה מהעבודה אצל הנתבעת, בחודש ספטמבר 2013, ובגין הפרשי קצבה שלו כשאיר של גב' לבנת ז"ל, מפטירתה באוגוסט 2016.

גב' לבנת עבדה במשרד בריאות (כאחות) החל מיום 1.4.75 ועד ליום 30.9.86, ואצל הנתבעת החל מיום 1.10.86 ועד למועד פרישתה ביום 1.9.13. המנוחה הייתה זכאית לפנסיה תקציבית, כאשר בין מדינת ישראל לבין הרשויות המקומיות (כולל העירייה) קיים הסכם רציפות זכויות.

המנוחה קיבלה רכיב של "שעות נוספות גלובליות" שהנו חלק מהשכר הקובע לחישוב גמלת הפרישה במסגרת עבודתה בעירייה. הנתבעת, שהיא הגוף המשלם, לא חישבה את הרכיב של "שעות נוספות גלובאליות" עבור תקופת העבודה של גב' לבנת במדינה. מכאן תביעת התובע להפרשי גמלה.

2.הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו ביקשה לדחות את התביעה על הסף בהסתמך על סעיף 43 לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב) התש"ל-1970 (להלן – חוק הגמלאות) הקובע כי הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה או החלטת ביניים של הממונה על הגמלאות, רשאי לערער על ההחלטה לפני בית הדין האזורי לעבודה במועד שנקבע בתקנות. תקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (להלן – תקנות הגמלאות) קובעת כי המועד להגשת ערעור על החלטה או החלטת ביניים של הממונה או של נציב שירות המדינה הוא 60 יום מהיום שבו הגיעה ההחלטה לידיעת המערער.

לגישתה של הנתבעת, אין חולק כי המנוחה פרשה לגמלאות ביום 1.9.13. התביעה הוגשה לבית הדין בחודש אפריל 2017, בחלוף יותר משלוש וחצי שנים מאז שהתקבלה ההחלטה על חישוב הגמלה ולכן, יש לסלק את התביעה על הסף.

לגופו של עניין, טענה הנתבעת כי רכיב של שעות נוספות גלובאליות שולם לגב' לבנת כחריגת שכר ותחת הסכם מקומי. לפיכך אין העירייה נדרשת לשלם רכיב זה גם לגבי חלק הבעלות של משרד הבריאות, אשר לא שילם לה כל תשלום בגין רכיב שעות נוספות גלובאליות.

העירייה טענה כי בקביעת המשכורת הקובעת קיימת חשיבות רבה להבחנה ההגדרתית של קביעה זו בהתאם לחוק הגמלאות לבין תנאי השכר ששולמו למנוחה בפועל.

ביום 22.7.76 נחתם הסכם כללי בין מדינת ישראל ומרכז השלטון המקומי לבין הסתדרות עובדי המדינה לעניין הסכם לרציפות זכויות של עובדים העוברים משירות המדינה לעבודה ברשות מקומית וההיפך, או של עובד העובר בין רשויות מקומיות (להלן "ההסכם הכללי").

במקרה של המנוחה, משרד הבריאות הוא "הבעלות המעבירה" והנתבעת "הבעלות המשלמת" כלשון ההסכם.

לפי הנטען על ידי הנתבעת, אין היא נדרשת לשקלל בחלקיות של משרד הבריאות רכיבי שכר אשר לא שולמו על ידו למנוחה ולהם לא הייתה המנוחה זכאית. הנתבעת (הבעלות האחרונה) העבירה לתובע, על שם המנוחה, את סך הקצבה הכולל את חלק בעלות המעבירה (משרד הבריאות) ללא רכיב השעות הנוספות הגלובאליות, שלא שולמו לה בפועל תחת הבעלות המעבירה. כמו-כן, הנתבעת שילמה את החלק בבעלות אחרונה, הכולל את רכיב השעות הנוספות הגלובאליות, וזאת לאור העובדה כי רכיב זה שולם למנוחה בפועל כחלק מהסכם מקומי ותשלומו אף אושר על ידי הממונה על השכר. לכן, ביקשה הנתבעת לדחות את התביעה כנגדה, גם לגופה.

3.ביום 5.11.17 התקיים קדם משפט לפני כב' הרשמת ריכטמן ולאחר מכן, ביום 11.2.18, התקיים דיון - קדם משפט נוסף - לפני ראש המותב.

הצדדים הסכימו בדיון כי אין מחלוקת עובדתית בתיק, אלא משפטית בלבד. לכן, סיכמו שאין צורך בשמיעת הוכחות בתיק וניתן להכריע בו לאחר שיוגשו סיכומים בכתב.

בתום הדיון ניתנה החלטה בה התבקשה עמדה של הממונה על הגמלאות במשרד האוצר (להלן- הממונה), ונקבע שלאחר מכן יוגשו סיכומים מטעם הצדדים.

כמו-כן ניתנה הוראה לב"כ הנתבעת להודיע על אחוזי גמלה של המנוחה, להמציא תלוש סימולציה לגבי סכום הקצבה כדי לבדוק אם היא כוללת תשלום בגין שעות נוספות גלובליות גם עבור תקופת העבודה שלה במשרד הבריאות, וכן להודיע על הסכום החודשי השנוי במחלוקת.

4.ביום 22.3.18 הוגשה עמדה מטעם הממונה, שבה ביקש להצטרף לטענות הנתבעת כפי שפורטו בכתב ההגנה. נאמר בעמדה כי מאחר שהתוספת "שעות נוספות גלובליות" לא הוכרעה על ידי הממשלה כתוספת קבועה (כפי שהן מפורסמות בילקוט הפרסומים מעת לעת) יש לדחות את התביעה, גם מטעם זה.

5.העובדות שאינן במחלוקת

אין חולק כי המנוחה עבדה במשרד הבריאות (בעלות המעבירה, בהתאם להסכם הכללי) מיום 1.4.75 ועד ליום 30.9.86 ובעירייה, שהיא הבעלות האחרונה, כלשון ההסכם הכללי, מיום 1.10.86 עד לפרישתה ביום 1.9.13.

חל על הצדדים הסכם רציפות זכויות בין מדינת ישראל לבין הרשויות המקומיות (ביניהן הנתבעת) לפיו חלה חובה על הנתבעת, כבעלות אחרונה לשלם למנוחה (ולתובע תחת זכאותו כשארה של המנוחה) את הקצבה. חובת התשלום כוללת את חלקו של משרד הבריאות ואת חלקה של העירייה.

המנוחה הייתה זכאית לפנסיה תקציבית, שמשולמת על ידי העירייה, הבעלות האחרונה.

במסגרת העבודה בעירייה קיבלה התובעת רכיב של "שעות נוספות גלובאליות" שהוכר כחלק מן השכר הקובע. כפי שנאמר בכתב ההגנה, רכיב זה של שכר התובעת אושר על ידי הממונה על השכר. לכן, אין להעלות טענה כי מדובר ברכיב לא חוקי, או שהתקבל על ידי התובעת שלא כדין.

במסגרת העבודה של התובעת במשרד הבריאות, היא לא קיבלה רכיב של שעות נוספות גלובאליות.

כפי שעולה מהודעת הנתבעת, היקף אחוזי הגמלה של המנוחה הם: 11.051% ממשרד הבריאות (חלקיות משרה ממוצעת של 0.514) – שכר קובע 11.750.47 ₪ ו- 50.7% מהעירייה – שכר קובע 14,763.11 ₪.

השאלה המשפטית שנתונה להכרעה היא האם זכאית המנוחה לחישוב קצבתה ביחס לתקופת עבודתה במשרד הבריאות בגין רכיב של שעות נוספות גלובאליות, אשר לא שולם לה בפועל בתקופת העבודה במשרד הבריאות.

6.בקשה לדחיית התביעה על הסף

הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות על הסף מאחר שחלפו הרבה יותר מ- 60 ימים, שנקבעו בתקנות הגמלאות, לצורך הגשת ערעור על ההחלטה הנוגעת לחישוב גמלה.

אכן, המנוחה החלה לקבל גמלה מיום 1.9.13 וניתן לומר שלגביה התביעה אכן התיישנה.

אולם, אנו בדעה כי יש לתובע עילת תביעה משלו, בגין קצבת שאירים, עילה אשר נולדה עם פטירתה של המנוחה וקביעת זכאותו. הנתבעת התעלמה מעילת תביעה (שונה) זו.

הנתבעת אף טענה כי מדובר במועד שעל פי ההלכה הפסוקה לא ניתן להאריך. ואולם, הלכה זו שונתה בעבל (ארצי) 33351-11-12‏‏ מוחמד דולאני-המוסד לביטוח לאומי (26.9.17), שבו נקבע:

"לבית הדין לעבודה נתונה, מכוח תקנה 125 לתקנות, הסמכות העקרונית להאריך מועד הקבוע בחיקוק, לפחות בכל הנוגע להגשת ערעור על החלטות של ועדות ערר למיניהן והחלטות של גופים אחרים, זאת גם אם לצד המועד הקבוע בחיקוק להגשת הערעור לא נקבעה הוראה הנוגעת להארכת המועד, ובתנאי שלא משתמעת מאותו החיקוק, או מחיקוק אחר, שלילת הסמכות להאריך את המועד או הגבלתה".

המנוחה נפטרה בחודש אוגוסט 2016 והתביעה הנוכחית הוגשה לבית הדין בחודש אפריל 2017, כאשר לא מדובר באיחור חריג או יוצא דופן וקיימת אפשרות להאריך את המועד להגשת תובענה. הטענה לגבי האיחור לא הועלתה בנוגע לזכות התובע.

לכן, אנו דוחים את הבקשה לדחיית התובענה על הסף בשל התיישנות.

7.בסיס לחישוב גמלת המנוחה - האם החישוב שנערך על ידי הנתבעת הוא כדין

העירייה הסכימה שהיא הבעלות האחרונה ולכן, חלה עליה חובה לשלם למנוחה (ולתובע כשארה) את הקצבה.

חישוב הקצבה נעשה כשהוא כולל את חלקו של משרד הבריאות ואת חלקה של העירייה, בהתאם לשכר ששולם בכל בעלות.

חל בענייננו "הסכם רציפות זכויות פנסיה בין הסתדרות העובדים הכללית לבין המרכז לשלטון מקומי", שנחתם ביום 24.3.75 (להלן – הסכם רציפות) וההסכם הכללי מיום 22.7.76. יישומו של הסכם הרציפות מייצר "רצף פנסיוני" בין מקומות עבודה שונים, במסגרתו העובד אינו מפסיד זכויות פנסיה אשר צבר במקום עבודה אחד כאשר הוא עובר למקום עבודה אחר.

תכלית הסכם הרציפות קיבלה ביטוי ב"הואיל" הרביעי להסכם, בו נקבע:

"והצדדים הביעו את רצונם להתקשר בהסכם כללי בדבר שמירת רציפות זכויות הגימלה של עובדים העוברים מרשות מקומית למקום עבודה הקשור ברק (להלן – גוף) או מגוף לרשות מקומית".

סעיף 5 להסכם רציפות קובע:

"גמלה בהתאם להסכם זה תשולם על ידי המוסד האחרון בו מבוטח העובד העובר ערב פרישתו, בתנאי שכל מוסד קודם בו שירת העובד העובר ימלא אחר חובת השתתפותו בתשלום הגמלה למוסד המשלם את הגמלה, בהתאם להוראות הסכם זה וכל מוסד יהיה אחראי בנפרד בעבור הזכויות הקשורות בו בהתאם להורואת הנהוגות בו, אלא אם נאמר אחרת בהסכם זה".

הנתבעת סברה כי הוראות אלה הן במערכת היחסים בין הבעלויות, ואולם יש בהן כדי ללמד כי דרישת התובע לקבלת תשלום בגין רכיב שלא שולם בבעלות המעבירה "מחוסרת כל בסיס ומתעלמת מהחובה לשמירה על איזון אקטוארי בין הבעלויות" (ראו סעיף 31 לסיכומי ב"כ הנתבעת).

ב"כ הנתבעת הפנה להלכה של בית הדין הארצי לעבודה בעניין עע 754/05 אברהם קוריצקי – מדינת ישראל, הממונה על הגמלאות במשרד האוצר (מיום 20.5.09). אולם, שם דובר על גמלאים שצברו זכויות בקרן פנסיה צוברת הסתדרותית ותיקה, ולאחר מכן עברו לעבוד בשירות המדינה וצברו זכויות בפנסיה תקציבית מכוח חוק הגמלאות. "מאחר והם פרשו לגמלאות לאחר מרץ 2010 (להלן "המועד הקובע"), חל עליהם התקנון האחיד שבחוק הפיקוח על הביטוח, הכולל הוראות בדבר רציפות זכויות פנסיה וביטול הסכמים קודמים".

במקרה של המנוחה, אין חולק שהייתה לה זכוות לפנסיה תקציבית בשתי הבעלויות.

ב"כ הנתבעת אף הפנה לעע 291/09 מדינת ישראל- הממונה על השכר – מוריס זוהר (21.4.10) אולם שם נדרש בית הדין לבחון האם יש לכלול רכיב שכר "כוננות מבצעית" של מפקדי תחנות כיבוי אש באיגוד ערים אזור באר שבע, במסגרת משכורתם הקובעת, בין השאר לצורך חישוב הפנסיה כהגדרתה בחוק הגמלאות.

אנו בדעה כי לא מדובר בתקדים רלוונטי לענייננו, מאחר שבמקרה של התובעת אין כל חולק, ואף נאמר מפורשות בכתב ההגנה ובדיון, כי הרכיב של "שעות נוספות גלובאליות" אושר על ידי הממונה על השכר והוא חלק מהשכר הקובע לחישוב גמלה. מאותן סיבות לא רלוונטית ההכרעה (המבחינה באופן ברור ונכון בין סוגי התשלומים לעובד) בעע 439/06 (14.4.08).

על העדר המחלוקת לגבי מהות תשלום שעות נוספות גלובאליות כחלק מן "השכר הקובע",

אף נאמר בסיכומי העירייה:

"אין חולק כי במסגרת חלקה של העירייה בקצבה משכללת היא את הרכיב האמור במסגרת המשכורת הקובעת (בשונה מהכללים הנהוגים במדינה)"

(סעיף 45 לסיכומי ב"כ הנתבעת).

חישוב הגמלה לפי השכר הקובע האחרון הוא אחד המאפיינים של הפנסיה התקציבית, לעומת הפנסיה הצוברת.

הכרעה רלוונטית מאוד לענייננו היא זו שנתנה בסע (חי', השופטת רימון קפלן) 3636/07 מחפוז זאהר נ' מדינת ישראל - הממונה על תשלום גמלאות (11.1.09). אותו פסק דין עסק בהסכם רציפות זכויות וההשלכות של התשלום או אי תשלום על ידי הבעלות המעבירה.

הוזכר שם:

"סעיף 6 להסכם הרציפות שכותרתו "יציאה או הוצאה לקיצבה", קובע:

א.פרש העובד העובר לגימלה בנסיבות האמורות בסעיפים 17 (2) ו-18 לחוק, תשלם לו הבעלות האחרונה קצבה הן בעד תקופת עבודתו בה והן בעד תקופת העבודה בבעלויות המעבירות, וזאת על בסיסי המשכורת הקובעת בעת הפרישה לגימלה, בכפוף לחלקיות המשרות שעבד בהן בכל בעלות, ובלבד שהמשכורת הקובעת לצורכי תשלום הקצבה לעובד העובר לגבי עבודתו בבעלות המעבירה לא תעלה.....

ב....

ג.כל בעלות מעבירה, תשלם לבעלות האחרונה המשלמת את הקיצבה לעובד העובר, את חלקה של הקיצבה לה זכאי העובד העובר עקב עבודתו בבעלות המעבירה, ובכפוף להסכם זה.

ד....

ה...."

בדוננו בהוראות הסכם הרציפות, יש לזכור כי כמו כל הסכם קיבוצי, הוא כולל בחובו הוראות נורמטיביות שהן בבחינת זכות/חובה של העובדים והמעבידים עליהם חל ההסכם והוראות אובליגטוריות שעניינן ביחסים שבין הצדדים שחתמו על הסכם.

לא זו אף זו. בענייננו המדובר בהסכם רב צדדי שנחתם בין שני מעבידים (המדינה וארגון המעבידים של הרשויות המקומית) לבין ההסתדרות, כך שההוראות האובליגטוריות שבו משתרעות לא רק על היחסים שבין צד המעבידים לצד ארגון העובדים, כי אם גם על יחסי המעבידים המהווים צד לו בינם לבין עצמם.

וכך, במישור ההוראות נורמטיביות שעניינן ביחסים שבין העובד והמעביד, ניתן ללמוד מן ה"הואיל" השלישי עד החמישי להסכם כי הוא נועד להבטיח את רציפות זכויותיהם של עובדים העוברים מעבודה ברשות מקומית לעבודה בשירות המדינה ולהיפך או מעבודה ברשות אחת לעבודה ברשות אחרת, לגמלה לפי חוק שירות המדינה גמלאות.

סעיף 4 להסכם קובע את זכאותו של העובד, העובד כהגדרתו בהסכם, לרציפות זכויות לגמלה בגין תקופת שירותו בבעלויות שונות ובכפוף לחריגים שנקבעו בו.

ואילו סעיף 5 רישא להסכם שכותרתו כאמור, "בעלות האחרונה היא החייבת לשלם גימלה", קובע את העיקרון כדלקמן:

"הגימלה תשולם לעובד עבור תקופת עבודתו על ידי הבעלות האחרונה וכל בעלות מעבירה תהיה אחראית בנפרד עבור הזכויות הקשורות בה". 

אם נותר ספק בשאלה מה תשלם בעלות האחרונה, הרי שסעיף 6 (א) להסכם קובע:

"פרש העובד העובר לגימלה בנסיבות האמורות בסעיפים 17 (2) ו-18 לחוק, תשלם לו הבעלות האחרונה קצבה הן בעד תקופת עבודתו בה והן בעד תקופת העבודה בבעלויות המעבירות, וזאת על בסיסי המשכורת הקובעת בעת הפרישה לגימלה, בכפוף לחלקיות המשרות שעבד בהן בכל בעלות, ובלבד שהמשכורת הקובעת לצורכי תשלום הקצבה לעובד העובר לגבי עבודתו בבעלות המעבירה לא תעלה....." 

ניתן איפוא לסכם כי במישור הנורמטיבי, ביחסים שבין העובד והמעביד, קמה לעובד העובר כהגדרתו בהסכם, זכות כי הבעלות האחרונה כהגדרתה בהסכם תשלם לו גמלה "הן בעד תקופת עבודתו בה והן בעד תקופת העבודה בבעלויות המעבירות", וזאת על בסיס המשכורת הקובעת וחלקיות המשרה כהגדרתה בהסכם.

זכות זו אף מעוגנת בהתחייבות ישירה של הבעלות האחרונה כלפי העובד העובר לפי נספח 2 להסכם הרציפות.

במישור האובליגטורי, ולענייננו במישור היחסים שבין המעבידים לבין עצמם, קובע סעיף 5 סיפא להסכם כי:

"הגימלה תשולם לעובד עבור תקופת עבודתו על ידי הבעלות האחרונה וכל בעלות מעבירה תהיה אחראית בנפרד עבור הזכויות הקשורות בה."  

כמו כן סעיף 6(ג) להסכם קובע:

"כל בעלות מעבירה, תשלם לבעלות האחרונה המשלמת את הקיצבה לעובד העובר, את חלקה של הקיצבה לה זכאי העובד העובר עקב עבודתו בבעלות המעבירה, ובכפוף להסכם זה".

בית הדין שואל את עצמו האם הבעלות האחרונה (המשלמת) רשאית להתנות את תשלום הקצבה על פי השכר הקובע האחרון בהתחייבות של הרשות המעבירה לשלם את חלקה, ומשיב:

"לדידנו התשובה לשאלה זו היא בשלילה מוחלטת, ועל כך ניתן ללמוד מלשונו המפורשת של ההסכם".

ככל שלא עמדה הבעלות המעבירה בחובותיה שלה כלפי הבעלות האחרונה, קמה לבעלות האחרונה, במקרה זה העירייה, הזכות לתבוע את הבעלות המעבירה. על המדינה לשלם לה את מלוא חובותיה, אך אין הבעלות המשלמת רשאית בשל כך להימנע מקיום חיוביה כלפי העובדים העוברים כהגדרתם בהסכם.

אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו קובעים כי על פי הוראותיו של הסכם הרציפות החל על יחסי הצדדים שבנדון - על העירייה לשלם לתובע את מלוא הגמלה המגיעה לו, לרבות בגין תקופת עבודת המנוחה במדינה, ללא התניה בקבלת חלקה של המדינה בגמלה.

יובהר כי נוכח הנסיבות שפורטו לעיל, שהתביעה הוגשה על ידי התובע בגין הקצבה שהוא זכאי בעצמו, והתיישנות התביעה של המנוחה, הכרעתנו מתייחסת לקצבת התובע כשאיר בלבד.

8.זכאות להפרשי גמלה

העירייה ערכה, בהתאם להחלטת בית הדין, חישוב של ההפרש החודשי בין הגמלה המשולמת לתובע לבין הגמלה הכוללת רכיב של שעות נוספות גלובאליות בגין חלקו של משרד הבריאות, והגיעה לסך של 199.73 ₪ (לחודש). החישוב המפורט, אשר הוגש לבית הדין ביום 28.2.18, לא נסתר על ידי התובע. על כן, אנו מקבלים אותו.

9.לסיכום

נוכח כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת – עיריית ראשון לציון, לשלם לתובע מר מיכאל לבנת, סך של 199.73 ₪ לחודש החל מן המועד שהוא מקבל קצבת שאירים עקב פטירתה של אשתו, גב' דפנה לבנת, ואף לעתיד, כל עוד הוא יהיה זכאי לגמלה.

על הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.

10.לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ‏01 יולי 2018, ‏י"ח תמוז תשע"ח, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.